משא טרנוב: ילדי ישראל

לאחר שבת פרשת חֻקת, בגטו ורשה, רשם רבי קלמן קלונימוס שפירא מפְּיַסֶצְנֶה הי"ד במחברתו דברים שאמר לחבורת חסידיו באותה שבת:

וכן תמיד האכזריות של השונאי ישראל ביחוד מתאכזרים על ילדי ישראל, אם ח"ו להרגם או לאנסם לכפייה כנודע מהגזרות אשר היו לפני מאות שנים רחמנא ליצלן, וכמו שלדאבון לבנו רואים גם עתה, שעל כל האכזריות והרציחות האיומות הנשפכות עלינו בית ישראל, האכזריות והרציחות על הבנים והבנות הקטנים עולות עליהן, אוי מה היה לנו.[1]

השיעור האחרון בסדרה דו-שנתית זו יוקדש לילדי ישראל. כשילד סובל או נהרג חלילה, גם בימים נורמליים, הכאב והקושי גדולים באופן מיוחד. בשואה נרצחו בין מיליון למיליון ומחצה ילדים, ואין ספק שהחותם שהותיר אסונם בלבות בני משפחותיהם עמוק וצורב יותר מכל אסון אחר. יכולני להעיד, ששני סביי וסבתי זכרם לברכה איבדו ילד בשואה, ומעולם לא דיברו על כך אחריה, גם כשכבר הרשו לעצמם לספר מחוויותיהם במחנות. שני סביי אף נמנעו מלהנציח את שם ילדם על מצבותיהם, אף שציוו להנציח עליהן את שמות הוריהם ואחיהם שנרצחו על ידי הנאצים. אני משוכנע שעצם המחשבה על ילדיהם הייתה עבורם קשה מנשוא, והם נמנעו מלהביט אל פצע עמוק זה, וודאי שלא יכלו לגעת בו.

רציתי לדון בכמה היבטים של המשמעות המיוחדת שיש לאסונם של ילדי ישראל בשואה, לכבודם, לזכרם ולעילוי נשמתם. במרכז השיעור תעמוד הדרשה של הרב הקדוש מפיסצנה הי"ד ממנה ציטטתי בתחילת הדברים, דרשה שאני רגיל לכנותה: "דרשת הילדים".

יער טרנוב - זבליטובסקה-גורה

בין האתרים שרגילים לבקר בהם בפולין, רבים הם היערות בהם נקברו בבורות גופות של יהודים שנרצחו במקום או גופות שהובאו מן הערים לאחר הרצח. נראה כי יש ברחבי ליטא ופולין אתרי הריגה רבים כאלה שאינם ידועים כלל. אחד המקומות אליהם מקובל לנסוע הוא יער ליד טרנוב - מערי גליציה הוותיקות, בעלת מסורת מפוארת של יהדות - ששמו זבליטובסקה-גורה. כל אתר בפולין יש לו זיכרונות מיוחדים, סיפור משלו, משמעות משלו. שם, ביער ליד טרנוב, יש בור אחד בו קבורים 800 ילדים, כמספר הילדים בשני בתי ספר ממוצעים. נספר בקצרה את סיפור הרצח בטרנוב.

ביוני 1942 החלו הגרמנים לחסל את יהודי טרנוב. חלקם הוצא לרחוב ונרצח במקום. אלפי אחרים רוכזו בכיכר העיר ונרצחו שם בירי כשהם כורעים על ברכיהם, אם כדי לקצר את תהליך ההשמדה ואם סתם מתוך אכזריות ותאוות רצח. כיכר העיר מלאה בדם הנרצחים, וגופותיהם הועברו לקבורה ביער פיאסקובי, כשחלקם עודם מפרפרים בחיים. אחרים כונסו באצטדיון העיר ומשם שולחו ברכבת לבלז'ץ. אלה שלא נמצא להם מקום בקרונות הובלו ליער זבליטובסקה-גורה. ב-11 ביוני בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעו ליער אנשי אס.אס. בלוויית כ-40 פולנים אנשי ה'באונדיסט' ('שירות הבנייה'). הפולנים חפרו את הבורות. משעה חמש התחילו להגיע משאיות עמוסות ביהודים. אלה נורו ונהרגו, ואת גופותיהם השליכו לבורות, שעומקם נע בין 20 ס"מ ל-40 ס"מ. על הגופות הוטלו רימוני יד ונשפכה שכבת סיד וכלור, שכוסתה באדמה. בחורף שלאחר הרצח נשטפה שכבת האדמה, וגוויות החלו לבצבץ.[2] על פי עדי ראייה פולנים, 800 מן היהודים שנרצחו שם היו ילדים קטנים. בור קבורה אחד מצוין כ"קבר הילדים".

במסעות הזיכרון ליער זה עומדים הילדים במרכז המחשבה. סיפורים דומים אירעו גם במקומות אחרים; בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה נעשו לילדי ישראל דברים איומים, כאלה שאין האוזן יכולה לשמוע ואין הלב יכול להכיל, ואין צריך לומר שבחלק מהמקומות נרצחו עשרות אלפי ואף מאות אלפי ילדים. סיפורם של 800 ילדי טרנוב, שנרצחו יחדיו על ידי רשעי אדם פקידי אשמדאי, הוא אפוא סמל ודוגמה למה שאירע גם במקומות רבים אחרים.

שואת הילדים ומשמעותה המיוחדת

מעבר לממד הרגשי המובן מאליו, שואת הילדים מבליטה ומחדדת היבטים אחרים של השואה, ונעיר כאן על שלושה:

1. תאולוגית. כבר שנתיים אנו משוחחים על דרכי תגובה תאולוגיות שונות לשואה. מותם של מיליון וחצי ילדים מחדד כמה מן השאלות הנשאלות, ואולי גם הופך כמה מן התשובות לבלתי-נסבלות. דומה שכל ביאור של השואה כעונש על חטא אינו מתיישב עם אסונם העצום של ילדי ישראל. "וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?!" (שמ"ב כ"ד, יז), שאל דוד המלך על כלל ישראל. אך כשמדובר במי שעל פי הגדרה לא טעמו טעם חטא, אין הדעת סובלת להבין את מעשי ה' במונחים של עונש: מצד אחד, אין מידת הדין פוגעת בילדים - שהרי אין כאן דין; ומצד שני, כשמדובר בתינוקות שכל חייהם לפניהם, גם הציפייה לרחמי ה' היא גדולה. מול מותו של ילד קטן, על אחת כמה וכמה של מיליון וחצי ילדים, מתפוגגת כל הצדקה.

2. אנושית. רשעתם של הנאצים ועוזריהם הופכת מפלצתית במיוחד כשנודעים הפשעים שנעשו בילדים. עינויים סדיסטיים, ניצול, השפלה ומיתות משונות שנקנסו על ילדים, מחדדים את השטניות בה נהגו אותם רשעי אדם.

3. בני אדם כחפצים. הפיכת בני אדם לחפצים אפיינה את המדיניות הנאצית בארצות הכיבוש. ליהודים היה ערך, אף כי נמוך, כל עוד יכלו לתרום משהו למכונת המלחמה הנאצית. שום ערך אנושי אחר לא היה חשוב. במציאות אנטי-מוסרית זו, הפכו הילדים באופן אוטומטי ליצורים מיותרים. מנקודת הראות של השלטון הנאצי הם היו משא מיותר, חסר תועלת. לכן במקומות רבים, בגטאות ובמחנות, היו הילדים הראשונים להשמדה, שלא יפריעו. ילדים רבים ניצלו רק מפני ששיקרו באשר לגילם האמתי.

עיוות מוסרי נורא זה העמיד דילמות איומות גם בפני הורים שרצו להציל את ילדיהם, וגם בפני המנהיגות היהודית. אחד המקרים הנוראים קשור בשמו של מרדכי רומקובסקי, ראש היודנרט בלודז', שגאוות כוחו, או אולי הסימביוזה המטורפת בינו לבין הממונים הנאציים, העבירו אותו על דעתו, אנושיותו ומוסריותו. פעם אחת נתבע רומקובסקי לשלוח מכסת יהודים להריגה, והפור נפל על הילדים. בנאום בפני יהודי הגטו ניסה רומקובסקי לשכנעם למסור את ילדיהם מרצון. עצם המחשבה על סיטואציה זו מעוררת אימה וחלחלה אצל כל הורה וכל בעל נפש, אך הדברים אינם אגדה, אלא מציאות, והם משקפים את העיוות והשפלות אליה הגיע האדם אותה שעה דרך הפריזמה השקופה ביותר - פריזמת הילדים. כך אמר רומקובסקי לבני עירו, לודז', ב-4 בספטמבר 1942, לפני גירוש הילדים להריגה:

...על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר - ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותי, תנו לי אותם! - אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם...' (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)... אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא - 'נעשה זאת אנחנו'. הועמדה השאלה: 'האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?' אך כיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה 'כמה יאבדו' אלא 'כמה ניתן להציל?' הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים ביותר אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים...

(יללות איומות)

לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד - בגיל מ-9 עד 10.

אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי - להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.

יש לנו בגיטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: 'תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים'. אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ומי מותר להציל.

השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו הכי להצילו...

זהו אחד הביטויים העמוקים של התהום המוסרית והאנושית בה היו שרויים יהודי פולין במלחמה. הפילוסופיה של יעילות תמורת חיים, של כניעה תמורת הצלה חלקית, האמונה הנאיבית שאצל הנאצים יש בכל זאת איזו מידה של הגינות - ובשלב מאוחר יותר: אמונה בכך שלפחות שיקולי תועלת הם בעלי משמעות אצלם - ובעיקר: חושים מוסריים שניטמטמו, שכל ישר ולב עקום, חולשת הרצון שהפכה לחולשת המצפון - ולבסוף: אלפיים שנים של רדיפה ועינוי, שכאילו נדחסו כולם בשלוש שנים של הסיוט הנאצי - כל אלה באים לידי ביטוי בנאום הבלתי-אפשרי הזה: "תנו לי את ילדיכם".

הרב הקדוש מפיסצנה ראה לנגד עיניו את עינוי הילדים בוורשה. בשיחתו בשבת קודש - כפי הנראה לאחר אחת האקציות, שסופר כי במהלכה הושלכו מקומות גבוהות בגטו ילדים שנמצאו על ידי אנשי האס.אס. - כשראה ושמע את זעקת האימהות ואת זעקת ילדיהן, דיבר הרבי על משמעות הילדים עבורנו.

קיום פרטי וקיום נצחי

דרשתו של האדמו"ר נפתחה ונסתיימה בדרוש על בארה של מרים, שמותה מתואר בפרשת חֻקת. היות שנושא זה אינו אלא המסגרת הדרשנית, נשפיל עיוננו מיד אל עיקר הדרשה - הילדים:

ובזה אפשר מעט להבין בשכלנו הקטן ברמז לעבודה למה הכה משה רבנו את הסלע כי איתא בזוהר הקדוש ויחי (רכז ע"ב) על הפסוק 'ויברך את יוסף' (בראשית מ"ח, טו) אף על גב שלא ראינו בזה ברכה ליוסף רק לבניו, ואמר רבי יוסי: 'ברכתא דבנוי הוה, וכד אתברכאן בנוי איהו מתברך, דברכתא דבנוי דבר נש ברכתיה איהי',[3] עד כאן לשונו הקדוש, כך הוא טבע האיש כשח"ו אין טוב לבניו אף שלו טוב, מכל מקום רע לו, וכשבניו בברכה וטובה זהו טובתו.

יעקב אבינו לא בירך את יוסף, אלא את בניו, אך התורה תיארה את הברכה כברכה לו עצמו. מדוע? רבי יוסי מסביר בזוהר בפשטות כי עיקר טובתו של אדם היא כשלילדיו טוב, ומוסיף האדמו"ר כי גם ההפך נכון: גם אם האדם באופן אישי מצליח ומרוצה, אך לבניו רע חלילה - רע גם לו. הדברים מובנים לכל הורה בהרגשה פשוטה, אך האדמו"ר אינו מסתפק בהרגשה הטבעית, ויוצא להסביר את הבסיס המטפיזי שלה:

הענין אפשר, כי נודע מספרים שלולי חטא אדם הראשון והיה אדם קיים לעולם, היה קיום גם באיש שהאיש הפרטי היה חי וקיים, ולאחר שחטא הוא רק קיום במין, שמין האדם קיים כנודע, ואיך קיומו? על ידי בניו ובני בניו וכו'. לכן אפשר לומר שכמו שברצון פנימי שלמעלה מן השכל רוצה האיש בקיומו שיתקיים, יותר רוצה ברצון פנימי זה שיתקיימו בניו, מפני שקיום שלו הוא רק לזמן קצוב, של שנות חייו, וקיום בניו הוא קיום שלו לנצח, בניו ובני בניו וכו'...

הרצון העמוק והיסודי ביותר של האדם הוא הרצון להתקיים, שהוא, ביסודו, רצון להתקיים לנצח. מקורו של רצון זה, מסביר האדמו"ר, במצבו המהותי של האדם לפני החטא, אז היה אמור להתקיים קיום נצחי. אף שיכולת טבעית זו ניטלה הימנו, הרצון היסודי בעינו עומד. והיות שאין הרצון הזה יכול להתממש באדם עצמו, שהרי נגזרה עליו מיתה, מביא האדם את הרצון הזה לידי ביטוי דרך צאצאיו. לאמור: ההרגשה הטבעית של אדם שחייהם, בריאותם והצלחתם של צאצאיו חשובים לו כחייו ואף יותר מהם, היא הרחבה טבעית של חפץ הקיום העצמי של האדם, המופיע דרך דאגתו לקיומם של צאצאיו, בהם באה לידי ביטוי ההתמדה וההמשכיות של קיומו.

את המקורות לכפילותו של רצון הקיום, רצון פרטי ורצון כללי, יש למצוא בא-לוהות עצמה:

והנה נודע שעיקר השתלשלות הספירות ועולמות העליונים ותחתונים הוא על ידי ההולדות שזה מוליד זה וזה זה, חוץ מהטעמים המובאים בספרים הקדושים, אפשר לומר כי הוא יתברך למעלה מכל העולמות, ובמה גילה את הארתו, בהבריאה, היינו שהבריאה דבר הוא שעל ידו נעשה התגלות א-לקות, לכן גם את הבריאה, היינו הדבר שעל ידה גילה את הארתו, הוצרך הוא יתברך לחדש, כי לא היתה עד אז ולא נתגלה הארתו, וזהו שעולם הבריאה הוא העולם השני ועולם האצילות קדמו, מפני שגם הבריאה אָצל ה', ובאצילות איהו וחייוהי חד בהון כנודע, ועל ידי הבריאה הוא מתגלה, לכן העולמות והספירות שהם בחינות התגלותו יתברך עיקר פעולתם היא ההולדות וההתחדשות...

האדמו"ר מסביר שאת תהליכי האצילות וההשתלשלות של העולמות יש להבין במונחים של לידה: עולם אחד מוליד עולם אחר; מציאות עליונה מולידה מציאות נמוכה הימנה; וכך הלאה. תכונת ההולדה היא החידוש הגדול, חידושה של הבריאה. האצילות (עולם האצילות - הראשון מבין ארבעת עולמות אבי"ע) היא עדיין התהוות פנימית בתוך הא-להות עצמה, אך הבריאה (העולם השני) היא יציאה החוצה. דרך בריאתו ה' מתגלה, לשון אחר: ההולדה והחידוש הם הפנים העיקריות של התגלותו. נמצא שגם בקיום הא-לוהי ניתן להבחין מעין כפילות כזו: לפני הבריאה, באצילות, הנצח הא-לוהי הוא נצח של קיומו בתוך עצמו; אחרי הבריאה מתבטאת הנצחיות בגילוי על ידי תהליך ההולדה האינסופי של מציאות מתוך מציאות. ההולדה כאקט של התגלות מלאה של הקיום אינה, כך אנו למדים, עניין אנושי או טבעי בלבד, אלא היא תכונה מקורית של הרצון הא-לוהי, שבבואתה מתגלה ברצון הקיום האנושי וביחס לצאצאים.

שתי הפנים של הקיום - הקיום האינדיווידואלי והקיום של ההולדה, בו מתרחב האני מחוץ לעצמו אל קיום כללי - מקורן גם בשני השמות הא-לוהיים המופיעים בבריאת העולם, שם א-לקים ושם הוי"ה:

בכל מעשה בראשית כתיב רק שמות א-לקים ואחר כך כתיב 'ביום עשות הוי-ה א-לקים' (בראשית ב', ד). פירש רש"י: מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתפה למדת הרחמים. נמצא שהבריאה והקיום שני דברים הם, דהא עלה במחשבה לבראו אף על פי שלא היה מתקיים, היינו כנ"ל שעיקר ההתגלות אשר גילה הוא יתברך הארתו הוא על ידי בריאה, היינו בריאה תמידית זה לזה וזה לזה, ואחר כך שיתפה למידת הרחמים כדי שגם האיש יתקיים...

שם א-לקים הוא שמו של הדין הא-לוהי, המתגלה גם בקיום הטבעי והחוקי. הבריאה כולה (פרק א' של בראשית) היא בשם א-לקים, כלומר: עצם תכונת ההולדה והמשכיותה שייכת לטבע הבריאה. האדמו"ר מרגיש שמדרש חז"ל מבטא פרדוכס: העולם נברא במידת הדין (א-לקים), אך אינו יכול להתקיים. הכיצד? מכאן עלינו להסיק כי הקיום בו מדובר הוא הקיום הנצחי של כל מציאות, ובמיוחד המציאות האנושית, ולא רק הקיום הטבעי, שנצחיותו היא על ידי ההולדה מדור לדור. נמצא שהקיום הפרטי הוא גילוי של מידת הרחמים, שם הוי-ה. התרומה של מידת הרחמים לבריאה היא הפוטנציאל להפוך גם קיום פרטי לקיום נצחי, לשון אחר: להעניק לו חשיבות אינסופית. כשחטא האדם, איבד את הזכות לרחמים - קרי: לכך שעצם קיומה של נשמה פרטית יהיה סיבה לקיום נצחי. מעתה יש הצדקה רק לקיומו של המין, שהוא קיום בדין, בדרך הטבע. להבנה זו יש משמעות גם לעמידתנו לפני ה':

אבל בני ישראל 'בנים אתם להוי-ה א-לקיכם' (דברים י"ד, א), א-לקים היא בריאה וקיום במין לבד, והוי-ה היא גם באיש כנ"ל מתחילה וכו' במדת הדין א-לקים וכו' שיתפה למדת הרחמים הוי-ה קיום באיש, עתה בזמן הזה הנצחיות שלנו שיש לנו שייכות אליו יתברך הוא קיום המין לבחינת א-לקים והוא על ידי הבנים, ולעתיד תהיה [השייכות] לבחינת הוי-ה, גם נצחית של קיום האיש, והקיום במין לבד, בזמן הזה על ידי הבנים...

הפסוק רומז כי אנו בנים לה' גם בבחינת א-לקים וגם בבחינת הוי-ה. אלא שכיוון שאין לנו בזמן הזה קיום נצחי, מתבטאת דבקותנו בה' באופן ממשי בעיקר על ידי הבנים שאנו מולידים והם ממשיכים לעבוד את ה'. להיות בן של ה', פירושו להיות קשור אליו בבחינה נצחית, שאם לא כן, אין זה קשר של בנים; קשר כזה קיים רק בצירוף הדורות אחד לשני. תובנה זו מגלגלת את המחשבה למובן רחב יותר של הולדת בנים:

ולא ע"י הבנים הנולדים מאבותיהם בלבד, רק גם ע"י שמלמדין תורה לבני ישראל, שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתיב כאילו ילדו, והיא כעין ההולדה שבספירות שמגלה להם האורות והקדושה. והוא גדלות תינוקות של בית רבן, ובתיקוני זוהר הקדוש איתא שהם אנפי דשכינתא, להנ"ל חוץ מזה מפני התורה שהם לומדים, רק גם מפני שמלמדים עמהם תורה, כי המלמד הוא הבורא ומחדש בחינת בריאה והולדה בספירות, וכנ"ל הבריאה היא התגלות שהוא יתברך גילה את הארתו על ידה, נמצא שהם התחדשות בגופניות כי תנוקות הם, וגם בתורה מתחדשים ונולדים שגם זה היא מין לידה כנ"ל המלמד וכו' כאילו ילדו, נמצא שהם בחינת בריאה וכיון שבבריאה נעשה התגלות א-לקות לכן הם אנפי דשכינתא שעל ידם נעשה התגלות השכינה, ובנ"ל גם הנצחיות של ישראל בעולם הזה רק ע"י הבנים הוא...

ההולדה איננה רק הולדה פיזית; ההולדה כאן, בעולם הזה, טבועה בחותמה של ההולדה בא-לוהות עצמה, ששם משמעותה - הענקת שפע רוחני יוצר ומחדש. מכאן שתפיסת הלימוד והחינוך כלידה אינה השאלה בלבד, אדרבה: ההולדה הטבעית היא בבחינת השאלה מההולדה הרוחנית. ולכן תינוקות של בית רבן הם פני השכינה, ולא רק בגלל התורה שמאירה בהם: עצם העובדה שמלמדים אותם תורה, ובכך כאילו מולידים אותם, יש בה מעין הארת ה' בעולמות ובספירות, שהיא תנועה של לידה ובריאה.

גם שונאי ישראל לדורותיהם הבינו, באופן אינטואיטיבי, את ההרגשה הישראלית המקורית שהילדים עצמם וחינוכם הם עיקר קיומנו, ולכן גזרו גזרות על הילדים דווקא:

לכן השונא ישראל הראשון פרעה על התינוקות של ישראל התנפל 'כל הבן הילוד' וכו' (שמות א', כב) וכן תמיד האכזריות של השונאי ישראל ביחוד מתאכזרים על ילדי ישראל, אם ח"ו להרגם או לאנסם לכפייה כנודע מהגזרות אשר היו לפני מאות שנים רחמנא ליצלן...

בדבריו האחרונים מתכוון האדמו"ר כנראה לגזרות ת"ח ות"ט, בהן נשבו רבים מילדי ישראל ונמכרו לעבדים בשוקי טורקיה. אך ברי שכל ההקדמות האלה הן רק הכנה לקראת הזעקה שהוא משמיע תוך כדי דיבורו:

וכמו שלדאבון לבנו רואים גם עתה, שעל כל האכזריות והרציחות האיומות הנשפכות עלינו בית ישראל, האכזריות והרציחות על הבנים והבנות הקטנים עולות עליהן, אוי מה היה לנו, ולאו דוקא כשח"ו רוצים לאבד הילדים של הכלל ישראל, רק כמה מהם שח"ו מאבדים, לא להילדים לבד הדבר נוגע רק גם אל אבותיהם ואבות אבותיהם אשר בגן עדן, כיון שכל הקיום אשר בעולם הזה לאבותיהם ואבות אבותיהם, הוא על ידי הבנים ובני בנים כנ"ל, וכשח"ו מכלים אותם אז גם קיום אבותיהם נגדע רחמנא ליצלן, ועל זה מתפללים 'אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו ועל טפינו', כי גם עוללינו וטפנו לא בנינו לבד הם רק גם אנו הם.

אם לוקחים את עוללינו וטפנו - אותנו עצמנו לוקחים, ויותר מזה: את עצם קיומנו הנצחי נוטלים מאתנו. ואם אין לנו קיום נצחי - כיצד יכולים אנו עוד להיות בנים לה'?! כיצד נוכל להמשיך להאיר את אור ה' בעולם אם אין על מי להשפיעו?! את הכאב הגדול העולה מתוך דיבורו וזעקתו, מנסה האדמו"ר בהמשך דבריו להעלות למקום כללי יותר.

"אין עוד מלבדו" - מות הילדים והבריאה

האמונה כי "אין עוד מלבדו" איננה רק ידיעה תאולוגית, אלא גם הדרכה ל'עבודה', ובלשוננו: עלינו לרומם את תפיסותינו והרגשותינו, עד שנחוש כל פעולה וכל התרחשות כאילו היא נעשית בקב"ה עצמו. וכך כותב האדמו"ר על כך:[4]

כל איש ישראלי מאמין שאין עוד מלבדו, כמו שכתוב הפירוש בספרים הקדושים (של"ה הקדוש ועוד) שלא בלבד שאין א-לקים זולתו, רק שאין מציאות בעולם בכלל זולתו וכל העולם ומלואו הארת א-לקות היא, לכן צריכים לתפוס כל דבר בעולם לא כדבר לעצמו רק כהארתו יתברך...

את הקביעה הגדולה הזו מציע האדמו"ר ליישם כעת, כאופן של תגובה דתית-נפשית, להתמודדות עם השמדת הילדים:

גם הבנים ילדי ישראל אין לתפוס בדבר לעצמו, הבנים שלנו. רק שהם בריאה והתחדשות, והתגלות א-לקות, עם נצחיות ישראל, גם לימוד התורה שמלמדים עם תנוקות של בית רבן, אף מה שאיש אחד לומד עם חבירו או אומר לו מוסר והדרכה אין לתפוס כדבר לעצמו שמלמדו, רק כדבר עליון התגלות א-לקות, כיון שהוא התחדשות והולדה, שמתחילה לא היה זה בן תורה או בעל מוסר ומדות, ועתה נתחדש ונעשה בן תורה מוסר ומדות, כל המלמד וכו' כאילו ילדו, וכל התחדשות ובריאה התגלות א-לקות הוא, כי אין עוד מלבדו ואין דבר זולתו יתברך נמצא.

בהרגשה פרטית נראה לנו כאילו הסיפור של הילדים שייך לנו בלבד, ההורים והמחנכים. אך לאמתו של דבר, כל מה שקורה לילדי ישראל הוא חלק מהסיפור של הא-לוהות - סיפורו של הקב"ה. כשילד נולד, יש ריבוי אור וברכה אצל ה'; כשילד לומד תורה, זוהי הארת פנים של ה'; וממילא, גם כשלאסוננו ילדי ישראל נהרגים ונרצחים, יש בכך משום מיעוט דמותו יתברך ופגיעה בעצם בריאתו של ה'.

היבט נוסף של עבודה זו על פי העיקרון "אין עוד מלבדו" הוא הבנת משמעותם העמוקה של כל דיבורנו והרגשותינו:

לכן גם כל המעשים שהאיש ישראלי עושה ומדבר, פנימיות נפשו לד' עושה ומדברת, כי נפשו יודעת שאין עוד מלבדו והכל א-לקות, ועושה ומדברת הכל לו יתברך, רק שגופניות האדם כמו שמסתרת כל קדושת נפשו ותשוקתה לד' כן גם זאת מסתרת, שדומה להאדם שעושה ומדבר רק דברים וצרכים גופניים, גם הבקשות שאיש ישראל מבקש טובה מחבירו, נפשו בקרבו יודעת שרק ביד ד' להיטיב לה, ואיש הזה אשר מבקשת ממנו רק שליח ממנו יתברך הוא, לכן להאדם נדמה שמן האיש הזה מבקש הטובה, אבל נפשו אשר בקרבו ממנו יתברך מבקשת, שהוא הכל יכול והוא יתברך אב הרחמן והוא ירחם ויושיענו...

צעקות הכאב שלנו, בקשות העזרה שלנו - גם אלה שנשמעות קטנוניות, אישיות, גם כאשר אנו חושבים רק על עצמנו או כשנדמה לנו שהאיש שמולנו הוא שיכול להושיענו - הכול בעצם תפילה ודיבור אל ה'. כל המילים שאנו מדברים מתחברות בסופו של דבר לצעקת ישועה גדולה אחת, צעקה אל ה':

וכששומעים את קול צעקת הענויים של הגדולים והקטנים שצועקים לאמור ראטע"וועט, ראטע"וועט [= הצילו, הצילו] יודעים שזהו צעקת נפשם וצעקת נפש כולנו לד' אב הרחמן ראטעווע ראטעווע כל עוד רוח חיים בקרבנו.

איך העולם עוד עומד?

המקום בו אני מבין שהכול שייך לה', שהסיפור האמתי הוא סיפור א-לוהי, יכול להיות מקום מנחם. אם הכאב הוא א-לוהי, אם האסון הוא גם אסון א-לוהי, אם כל הצעקות מגיעות אל ה' - אזי ניתן להרגיש שיש כאן התרחשות שמעבר לפרטי, שלא כל כובד משקלה מוטל עליי, שלא אני לבדי צריך לשאת את כל הכאב והסבל הזה. אם הקב"ה הוא השותף העיקרי בכול, שמא יש בכך נחמה.

ואולם, באופן מפתיע, דווקא כשהגיע לנקודה בה ניסה לנחם, התעוררה אצל האדמו"ר זעקת הכאב, ועמה השאלה הנוקבת במלוא כוחה. העלאת הכאב אל ה', שיתוף כל הצעקות יחד בקול גדול, וההבנה שכל המתרחש הוא איום על הבריאה עצמה - קרי: על האפשרות של ה' להתגלות ולהאיר באמצעות ההולדה, כפי שבואר לעיל - אינם מאפשרים עוד לקבל את הבריאה כוודאות ברורה. האומנם יש עוד בריאה?!

ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל כך הרבה צעקות כאלו, בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים זו תורה וזו שכרה ענתה בת קול משמים אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו.

אם חלל העולם מלא בצעקותיהם של ילדי ישראל הנשחטים - אין לו עוד זכות קיום. כשקוראים את דרשתו של האדמו"ר מראשיתה, מבינים שהתהייה שהוא משמיע כאן בקול אינה רק הבעה רגשית או סמלית של המצב, אלא מסקנה של תורת האמונה שלו. במציאות בה מובלים ילדי ישראל להריגה באופן שיטתי והמוני, באמת אין לעולם יותר קיום.

הילדים - מקיום המין לקיום פרטי

כיצד ייתכן שכל התפילות אינן מועילות? שכל קיומנו קורס, שהבריאה עצמה קורסת, מבחינה פנימית, והעולם, העולם הזה הגשמי, מתנהג כאילו אין זה נוגע לו?

איתא בגמרא (ברכות לב ע"ב) מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל וכו'. ולמה של ברזל דוקא? משום שכח לתפילות ישראל להרוס חומות, לכן הוצרכו לחומת ברזל, אבל בעד צעקות כאלו איך חומה גם של ברזל יכולה להתקיים, אין להבין, והלא בטח לא אנו יחידים בתפלתנו כי בטח גם אבותינו האבות ואמהות כל הנביאים ונביאות הצדיקים והצדקניות אינם נוחים ולא שוקטים בצרותינו, בטח הם רועשים ומרעישים את כל הגן עדן והיכלי קודש בגודל צרותינו...

תוך כדי דיבור מציע האדמו"ר הוה אמינא של תשובה, העולה דווקא מתוך דבריו הוא: שמא מפני שאנו מובטחים שכלל ישראל יישאר, שמא בגלל זה אין באמת איום על הנצח של הקיום הישראלי? אולי בגלל זה יכול סוף סוף גם ה' לסבול את מה שמתרחש? אם היחס לילדים הוא אכן ביטוי לשאיפת הקיום הנצחית - שמא אין ההעדר והסבל הפרטיים נוגעים בשאלות של הנצח?

האם נכון לחשוב כך? האדמו"ר פוסל מיד את מחשבתו:

בטח אין הם מתנחמים לאמור שבין כך ובין כך הכלל ישראל ישאר, כי גם בשביל איש אחד מישראל שהוא בסכנה ח"ו מחויבים לחלל שבת כדי להצילו, והלא נשמות הצדיקים כשהם בעולם הזה התפללו לא בלבד בעד הכלל רק גם בעד כל איש ישראל הפרטי, ובטח גם עתה הם מרעישים בעד כל איש ישראלי, 'טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה' (תהילים ט"ז, ב-ג).

אף שהיחס הטבעי לילדים הוא מבחינת שם א-לקים - רצון הקיום הטבעי המתגלה בחפץ ההולדה ובאהבת הילדים - ברי שיש גם יחס מבחינת שם הוי-ה, לאמור: שכל ילד וילד, כל פרט, יש לקיומו משמעות נצחית ואינסופית, שאינה מתבטלת בעקרון ההמשכיות והקיום הכללי. אף שאין בעולם הזה חיים נצחיים של היחיד, יש חשיבות מוחלטת גם לקיום הפרטי. לכן אין להבין: למה אין התפילות באות עד כיסא הכבוד? כיצד ה' שותק? היאך לא נהפך העולם למים?!

שאלתו-תהייתו-זעקתו של האדמו"ר נותרה תלויה באוויר; את דבריו באותה שבת סיים בעניין מרים. אנסה כאן להמשיך את מחשבותיו. כל דבר בעולם מופיע מבחינת שם א-לקים ומבחינת שם הוי-ה. שם א-לקים הוא היחס החוקי, הכללי, הטבעי. הילדים שלנו הם המשך הקיום הטבעי שלנו כמין. אנחנו נותנים להם חיים כדי לתת לעצמנו חיים. אהבתם היא הרחבה של אהבתנו העצמית. בממד האנושי הגבוה יותר, אנו רואים בהם ממשיכים שלנו גם מן הצד הרוחני: כאבם הוא כאבנו, וכשילד נהרג חלילה, הרי זה כאילו מת משהו באביו ובאמו, ונכונים הם תמיד, לכל אב ולכל בן, דברי דוד המלך עליו השלום: "בְּנִי בְנִי... מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ... בְּנִי בְנִי" (שמ"ב י"ט, א). אך יש גם היחס של שם הוי-ה: השם הפרטי, המייצג את הקיום העצמי של ה', וגם את הקיום העצמי של כל חיים בעולם. כל קיום אנושי הוא קיום מלא, ומבחינה מהותית הוא נצחי. הקיום של הילד שלי הוא קיום לעצמו, משלו. אי אפשר לצמצמו לשום קיום אחר: לא לקיום המין, לא לקיום של הוריו, ולא לעם או לדורות הבאים. הוא קיום אחד ויחיד. לשתי ההשקפות האלה על היחס לילד יש משמעויות מרחיקות לכת לשאלות רבות ביחס לילדינו. למשל: האם אנו רואים את תכליתו של חינוך ילדינו להעמיד המשך לעצמנו, לדור הקודם, או שמא כל ילד הוא חידוש לעצמו, סיפור ייחודי לחלוטין? אבדן הילדים בשואה ייצר גם דור שלם של הורים שגידלו את ילדיהם בתוך ההקשר הנורא הזה של השאגה לעצם הקיום, לעצם החיים.

במקום כלשהו אני חש שדברי האדמו"ר האחרונים על תפילתם-צעקתם של ילדי ישראל, ועמם צדיקי והורי ישראל שבכל דור ודור, "הצילו", עדיין מהדהדת בחללו של עולם. כל תפילה מאז ועד עתה עולה השמימה דרך התפילה הזו, ומגיעה עד כיסא הכבוד באמצעותה. ולא רק התפילה: גם שאלתו של האדמו"ר, שנשארה תלויה באוויר, גם היא מעלה את כל השאלות כולן עד כיסא הכבוד. דומני כי רק שאלה שעברה דרך השאלה הזו - השאלה האולטימטיבית, שאלת כל השאלות - רק שאלה שחצתה בחללה של שאלת האדמו"ר מפיסצנה בדרשת פרשת חֻקת בגטו ורשה אחרי אקציית הילדים, רק שאלה שכזו ראויה שתקבל תשובה של ממש.