דילוג לתוכן העיקרי

דעת תורה ואמונת חכמים - תפיסת ההיסטוריה בעולם החרדי בעקבות השואה

שיעור 3: דעת תורה ואמונת חכמים - תפיסת ההיסטוריה בעולם החרדי בעקבות השואה

פתיחה

בשיעור שעבר הצגנו דברים שאמר וכתב הרב אלחנן וסרמן לפני השואה. לדבריו, לכל סיטואציה היסטורית יש מקור בכתובים המתייחס אליה; עמדותינו מתגבשות מתוך מבט תורני-הלכתי, ובתקופת הגלות, שעודנו שרויים בה, אנו נתבעים לתשובה ותלמוד תורה, בין בשעת רצון ובין בשעת פורענות ח"ו.

כבר בעיצומה של מלה"ע השנייה החלו להתעורר תהיות על אודות דרך הנהגתם של רוב גדולי ישראל, שקראו להישאר באירופה, או למצער לא פעלו למען עלייה לארץ ישראל. תהיות מסוג זה, וודאי דברי ביקורת ישירים, אינם פשוטים כלל ועיקר במציאות הדתית-חברתית החרדית.

בחודשים האחרונים אנו עוסקים באחריותה של מנהיגות המדינה לכישלון היחסי במלחמת לבנון השנייה. עבורנו, כישלון המנהיגות איננו שבר תרבותי ואפילו לא אכזבה גדולה; זוהי שאלה במישור קונקרטי מאוד - דרך התנהלותם ואישיותם של המנהיגים שאנו רוצים שינהיגו אותנו בשנים הבאות. ההכרה בטעות או בכישלון של מנהיג פוליטי היא חלק בלתי-נפרד משיטת הממשל וההנהגה במדינות דמוקרטיות.

בחברה החרדית[1] שונה המצב בתכלית. המנהיגות הרבנית, כמו מנהיגותם של ראשי הישיבות או האדמו"רים למשל, אינה מנהיגות מטעם עצמה. הכוונתם של גדולי ישראל - הרי 'דעת תורה' היא! ו'דעת תורה' - יש במשמעה שההכרעה איננה נשענת על בינת אנוש, כי אם על חילוץ ההוראה האמתית מהתורה ומחז"ל, וממילא חילוץ רצון ה', כפי שבא לידי ביטוי בדברי ה'חפץ חיים' שציטטנו בשיעור הקודם. יהודי הרוצה לנהוג על פי רצון ה', יֵדע אותו מפיהם של גדולי ישראל. אם מחליט יהודי, למשל, אם להישאר באירופה או להגר לאמריקה או לעלות לארץ על דעת עצמו, לאורם של שיקולי אנוש רגילים, מעיד הוא בכך על עצמו שהתנהגותו חילונית. הנורמה היא לפעול לפי דעתם של גדולי התורה, ובבסיסה מונחת האמונה שדעתם בוודאי צודקת - מכוח חכמתם ולמדנותם, מכוח צדיקותם, ומכוח רוח הקודש המנחה אותם וסייעתא דשמיא שיש להם.

אלא שכל החלטה אנושית ביחס למציאות יכולה, בסופו של דבר, לעמוד במבחן המציאות. אם מקבל אדם עצה מרב להשקיע ממון בעסק מסוים והעסק נכשל לחלוטין, עשוי הוא לשאול את עצמו: האם האמונה בדברי רבי כנכונים בהחלט היא מוצדקת? ולענייננו: ב-1944 כבר היה ברור לחלוטין שיהדות אירופה הושמדה כמעט כליל, ולא ייוותרו בה חיים יהודיים; ומאידך, היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל ניצל, ונותר כמעט ללא פגע. אם קיים רגע כלשהו בתולדות ישראל שניתן לומר עליו כי מעבדת ההיסטוריה סיפקה בו הוכחה חותכת לצדקתה של דרך אידאולוגית, הרי שזהו הרגע: מי שקרא לעלייה - צדק; ומי שקרא להישאר באירופה טעה, ושמא אף גרוע מכך - יש לו אחריות בשוגג לתוצאות הנוראות.

שאלה זו הופנתה כבר ב-1944 לרב דסלר, מבעלי המוסר והאידאולוגים הבולטים של היהדות החרדית מאז ועד היום, ומי שהיה בסוף ימיו מקורב מאוד לרב כהנמן מפוניבז' ולחזון אי"ש.

אמונת חכמים והיסטוריה על פי הרב דסלר

ביוגרפיה

הרב אליהו אליעזר (לייזר) דסלר (1892-1953), מגדולי בעלי המוסר במאה ה-20, נולד בליפאיה שבלטביה לסוחר עצים מצליח בהומל ותלמידו של אחד מגדולי תנועת המוסר, ר' שמחה זיסל זיו. עד גיל 14 למד מפי מורים פרטיים. לאחר מכן למד בישיבת קלם אצל הרב צבי הירש ברוידה, בנו של מייסד הישיבה, ומאז ראה עצמו כבן טיפוחיה של ישיבה זו. בקלם נודע כעילוי, ובהמשך הוסמך לרבנות בידי דודו, הרב חיים עוזר גרודז'נסקי, מנהיגה הרוחני של יהדות ליטא (אגב, ר' חיים עוזר לא נהג להסמיך איש, ומעשה נדיר זה מעיד על חיבתו היתרה לאחיינו). ב-1920 נשא לאישה את בלומה, נינתו של הסבא מקלם.

 

הרב דסלר סירב להצעה לשמש כדיין בווילנה, והצטרף לאחיו בעסקיו. ב-1928, לאחר מות אמו החורגת, נאלץ לנסוע עם אביו לאנגליה לטיפול רפואי. שם נתמנה לרב, ומאז לא שב עוד לליטא. אשתו ובתו נותרו בליטא, והן הצטרפו אליו רק כעבור שלוש שנים. הוא שימש כרב בעיקר באיסט אנד ובדלסטון, שם פתח ישיבה ולימד באופן אישי את ילדי משפחת ששון מבומביי.

ספרו הקלסי של הרב דסלר, מכתב מאליהו, כולל חמישה כרכים של שיחות ומכתבי מוסר המגלים עמקות נפשית ומחשבתית, בקיאות רחבה בספרות התורנית על רבדיה השונים, ובכללם קבלה, ואף ידיעה כלשהי בפילוסופיה כללית.

בתחילת שנות ה-40' הצטרף כמנהיג רוחני לכולל שנוסד בגייטסהד, שם מצא פוטנציאל גדול יותר מאשר בלונדון להשפיע על הצעירים, כמו גם אפשרות להעמקה יתרה ברמה ישיבתית בלימודי הגמרא. הרב דסלר השקיע רבות בפיתוח הכולל, הן בתכנית לימודיו הן בצד הפיננסי.

בסוף שנות ה-40' נענה להזמנת הרב יוסף שלמה כהנמן לכהן כמשגיח רוחני בישיבת פוניבז', ואף שם הצליח מאוד: שיחות המוסר שלו הלהיבו צעירים רבים, והשפעתו על תלמידיו והדוגמה האישית שנתן היו עצומים.

נפטר בפתאומיות מהתקף לב בכ"ד בטבת ה'תשי"ד (1953).

אמונת חכמים ושלילת הביקורת ההיסטורית

מכתבו של הרב דסלר בדבר אמונת חכמים נפתח בביקורת כלפי השואל:

מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר, כי כל גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים, וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלי ספק בכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה' נצב בעדת א-ל, כמו בדור העבר החפץ חיים ז"ל, והגאון ר' חיים עוזר ז"ל, והגאון ר' חיים בריסקער ז"ל, והגאון ר' ברוך בער ז"ל, ועוד ועוד, אשר קטנם גדולה מהשגתנו, ומה בדור שלפניהם, כגאון ישראל וקדושו רבינו ישראל מסלנט זצוק"ל, ושאר גאוני וצדיקי דורו שנלוו אליו, כולם יטעו טעות גמורה - ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמוע דברים כאלה, וכל שכן לאמרם. אם לא שהבנתי אשר שמע מאחרים, הנקראים בני תורה ומבעטים ברבותיהם ומחללים ה', דברים כאלה, כי אז לא הייתי משיב לו כלום; אך בידעי כי לבבו ישר, אלא שמבחוץ הגיעו לו מליצות כאלה, על כן, בצירוף גודל ידידותנו, אמרתי אשים לילה כיום, ואשיב לו דברים ברורים.[2]

מפתיחת הדברים נוכל לשער את תוכן השאלה שהופנתה לרב דסלר. היות שהמכתב הוא משנת 1944, ברור שהשאלה טעונה ובוערת עד מאוד, שכן באותה עת השמדת היהודים בעיצומה. אמנם הידיעות על המתרחש באירופה כבר החלו לזרום, אך ממקומות רבים טרם הגיע מידע מדויק. כך למשל מכונה הרב אלחנן וסרמן בהמשך המכתב בברכת החיים, אף שכבר היה אז בר מינן שלוש שנים, הי"ד. הבה נקרא את תשובתו של הרב דסלר:

קודם כל דבר אומר למר, כי איזה מהגאונים הללו זכיתי לדעת פנים, וראיתים באסיפות בעניני כלל ישראל, כמו החפץ חיים זצ"ל, הגר"ח מבריסק זצ"ל והגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותנו הן היתה פקחותם מבהלת, ועומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש; ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותנו לעמוד על סוף דעת בהירות הבנתם. זאת ועוד אחרת: מי שראה אסיפותיהם, ראה בחוש כי, על כל פנים בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם שמים בעניני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל ועומק הרגשת האחריות שהיתה על פניהם, באופן שמי שלא ראה את זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחבורתם. ממש ראוי לומר 'המבדיל בין קודש לחול' על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהן. מסתמא יודע כבודו את ד' ר' אלחנן שליט"א*) מה שמספר מגבורות רבו החפץ חיים זצ"ל. ידע נא כבודו, כי רבנו אלחנן גדול מאד הוא ממש, וגם את דבריו אין לדחות וכל שכן לבטל, אפילו מפני מה שאנו הפעוטים חושבים שנראה בחוש. וכבר אמרו לנו חז"ל לשמוע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהיא ימין, ולא לומר ח"ו, שבודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם. הן אין בית דין יכול לבטל בית דין אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ובלי זה, קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים.[3]

תשובתו של הרב דסלר בולטת בטון התוקפני שלה, שאינו אופייני לכתיבתו בדרך כלל. את עיקר המאמץ הוא משקיע בתיאור גדלותם וצדקותם של גדולי ישראל כמו ה'חפץ חיים', ר' חיים עוזר גרודז'נסקי או הרב אלחנן וסרמן, ששללו את העלייה לארץ עם הציונות. מכוח גדלותם, אין הוראותיהם כמנהיגים נתפסות כהוראות של מנהיגות אנושית, אלא 'רוח הקודש בקרבם'. זאת אומרת: בכנסיית גדולי ישראל שדבר ה' בפיהם - לא תיתכן טעות.[4]

מה שאין בתשובה זו הוא ניסיון להגן על העמדה עצמה, או למצער, לפרש את המאורעות באופן שיתאים לאידאולוגיה החרדית האנטי-ציונית.[5] אמנם הדברים נכתבו בעיצומה של המלחמה, ולא הייתה לרב דסלר פרספקטיבה, אך עמוק מכך: עיקר טענתו היא שאמונה דתית, וגם הנגזר ממנה - קרי: השקפת עולם דתית מסוימת שמקורה במנהיגות הדתית - אינה ניתנת להפרכה מכוח הניסיון ההיסטורי. הווה אומר: המתודולוגיה הכמו-אמפיריציסטית, המנסה לבקר עיקרי השקפה ואמונה לאור העובדות ההיסטוריות ("החוש"), איננה נכונה ביחס לאידאולוגיה דתית.

בניסוח לא-דרשני ניתן להציג את עמדתו של הרב דסלר כדלהלן. אידאולוגיה דתית, אין מקורה בניסיון ההיסטורי, אלא היא ביטוי לשיקול דעתם של תלמידי חכמים על פי התורה. שיקול דעת זה הוא א-פריורי, אף שמשפטיו סינתטיים, כלומר: אף שההיגדים של אידאולוגיה דתית חלים על המציאות (סינתטיים) - אין הם נגזרים ממנה (אפריוריים). הניסיון לערער את הביטחון באמונת החכמים מכוח ההתרחשות ההיסטורית הוא, אם כן, שגוי מתודולוגית. תשובתו זו של הרב דסלר נכונה לגבי מנהיגות דתית חסידית כמתנגדית, שהרי בענייני אידאולוגיה אין הבדל של ממש בין סמכותה של המנהיגות הליטאית ובין זו של המנהיגות החסידית.

אמנם המו"לים של הספר לא התאפקו מלהיכנס למישור ההיסטורי והוסיפו שם בהערה כי השואל התכוון להצלת ארץ ישראל בקרב אל-עלמין, וכי הניצחון בקרב זה על רומל (מפקד הדיוויזיה הנאצית באפריקה) הושג בדרך נס, ושום אסטרטג לא יכול לצפותו. דא עקא, שבהתלהבותם שתו עצמם 'עדים עוינים', שהרי טענתם כאילו מדובר באירוע נסי רק מחזקת את הממד הדתי של הטענה הציונית הדתית, שאכן חפץ הא-ל בארץ ישראל וביישובה, ולא בגלות אירופה, ולכן רק שם הייתה הצלה.

שמרנות דתית אחרי השואה

השאלה מעידה על תהיות אופייניות שעלו בציבור החרדי אחרי השואה - שבמקרה זה הופנו פנימה, ולא הופיעו כהטחה או עזיבה. התשובה היא ניסיון לבלום תהליך של הפיכת השואה מנוף לשינוי אידאולוגי.

חששו הגדול של הרב דסלר הוא מהתרסקות מעמדם של גדולי ישראל כמנהיגי האומה. מחשבה נוספת על דבריו אלו תחשוף את משמעותם הרדיקלית.

דת אינה חייבת לעסוק בהיסטוריה ובאידאולוגיה. יכולה להיות עמדה דתית שתגרוס כי למנהיגים דתיים אין מה לומר בשאלות של מדיניות או היסטוריה; הם יכולים לייעץ בענייני תפילה, תשובה, מידות או מנהג, אך לא בשאלות הנוגעות למציאות ודורשות שיפוט ביחס אליה. עמדה שכזו יכולה להניח שאין טעות דתית, מפני שהדת אינה נפגשת עם המציאות, וממילא אנשי דת תמיד צודקים, שכן הם אינם עוסקים במה שיכול להיחשב כטעות.

העמדה שמנגד, המקובלת יותר במחשבה הדתית היהודית, תטען שהכרעות דתיות נוגעות גם למציאות ולהיסטוריה - אך עמדה זו מודה שגם טעות אפשרית! לדוגמה: אם רבי עקיבא מבקר את רבן יוחנן בן זכאי על שיקול דעתו בזמן המרד הגדול וסובר שהיה עליו לבקש מאספסיינוס את ירושלים, ולא רק את יבנה, הרי שהוא סבור כי רבן יוחנן בן זכאי טעה; וכך גם באשר לרבי עקיבא עצמו, שניתן לראות את תמיכתו בבר כוכבא כטעות.

ואולם, אם האמונה בדברי חכמים היא בלתי-מותנית, כפי שטוען הרב דסלר, והם אינם יכולים לטעות, ולכן גם אין צורך להגן עליהם במישור הניתוח ההיסטורי, נגיע לתוצאה מרחיקת לכת: למנהיגות הדתית יש סמכות גורפת להורות בכל הסוגיות שבמציאות ובהיסטוריה, אך אין חלה עליה שום ביקורת - ולכאורה גם לא ביקורת עצמית. אם הכול כבר כתוב בתורה שבכתב או שבעל פה, ואם דעת תורה ביחס להיסטוריה מוגנת מטעות, כי אז מוכרחה להתפתח השקפת עולם שמרנית במיוחד, מפני שהיא חסרה שני תנאים הכרחיים להתחדשות:

א. מקורות רוחניים ואינטלקטואליים משתנים ומגוונים;

ב. ביקורת עצמית.

הכיוון שמסמן כאן הרב דסלר יכול להסביר היטב את תהליך שיקומו של עולם הישיבות, ובמידה מסוימת גם של העולם החסידי. שני חלקים אלה של העולם החרדי חרבו כמעט לחלוטין בשואה, אך החלו לעבור תהליך שיקום כבר סמוך מאוד אליה. וכיצד לשקם? לוּ גרמה השואה לחשיבה אידאולוגית מחודשת, למחשבה שנייה, לשינוי תאולוגי או לשינוי אחר - יש להניח שמראה פניה של החברה החרדית היה שונה. ואולם, התפיסה שאִשררה את העמדות שקדמו לשואה ולא הניחה מקום לחשיבה חדשה, הולידה בעצם את ההנחה שלאחר הפורענות הגדולה מצווה עלינו לבנות את מה שנחרב: לוּ היה הדבר אפשרי, אולי אפילו בפולין; אי אפשר, שיהיה בארץ ישראל... כלומר: החברה החדשה נבנתה בדיוק על פי הדגם של החברה הישנה, ואם יש שינויים - הם נובעים מאילוצים או ממקרה, ואינם מכוונים. הנהגת גדולי התורה, הישיבות כמוסד מרכזי, החצרות החסידיות, הקהילה החרדית החזקה והסגורה, שלילת המודרנה ושלילת הציונות, עמדה פסיבית כלפי ההיסטוריה - כל העקרונות הישנים הללו אושררו מחדש אחרי השואה ולמרות היותה. מן העמדה שמייצג הרב דסלר לא יכלה שלילת הגלות לעלות כמסקנה של השואה; אף לא יכלה לצאת קריאה בנוסח הציוני "לא ניתן לכך לקרות שוב"; וגם לא יכול היה להתחולל שינוי ערכים דרמטי.

ביטוי עז לכיוון מחשבה זה עלה בדברים שאמר הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בעל "פחד יצחק", בכנס הפתיחה של מגמת השואה בסמינר בית יעקב, הלוא הוא הסמינר החרדי לבנות. הרב הוטנר הקדיש את דבריו ליחס הדתי הנכון לשואה, וקרא להימנע משימוש במילה 'שואה' ביחס לחורבן יהדות אירופה האחרון. לטענתו, זוהי מילה ציונית, המבטאת את תפיסת האירועים כשונים מכל מה שהיה עד כה וכמחייבים שינוי בהשקפת עולם. עבורנו, אמר הרב הוטנר, היו גזרות תתנ"ו, היו גזרות ת"ח-ת"ט - ועכשיו יש גם גזרות ת"ש-תש"ה. כל אלו הם חלק מן ההיסטוריה של הסבל היהודי, שהוא תוצאה של גזרת הגלות - "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". מדוע, אם כן, יש להפוך את השואה לנושא לימודי? לא מפני שהיא גורמת לשינוי בהשקפותינו, כבמחנה הציוני, אלא כדי לזכור את אמונתם ומסירות נפשם של ההולכים למות על קידוש ה' ובכך להנציח את זכרם וללכת לאורם, וכדי שנתחזק בהכרה שיש לבנות מחדש, רוחנית ומעשית, את מה שהיה לאבותינו ונחרב.

משמעות זו של זיכרון השואה היא משמעות מרכזית במציאות החרדית דהיום, והיא מאפיינת את הלך החשיבה המרכזי של גדולי הציבור: השואה לא יצרה משבר רוחני כי אם אבדן. כך למשל כותב הרב דסלר לתלמידיו:

דבר אחד פשוט, בלי שום חידוש, ארשום בכאן, שימו לבבכם בנים חביבים, ושמעוני היטב. לא ככל הדורות דורנו. דור חורבן הוא. בעוונינו, האם נבין מהו דור חורבן? - לא. - לא נבין ולא נשיג. גם לא נאמין כי אפשר הוא. אבל... הרי כן הוא באמת. העושר שהיה לנו - חרב ואיננו...! למרות אשר ציור העבר העשיר עודנו כמו חי לנוכח עינינו - אינו אלא עבר המתרחק והולך, אבל בהוה - הרי איננו... ההוה ריקן! אותו העושר הרוחני, אותו אויר הישיבה, אותה השאיפה האמיתית, אותה הלומדות, אותה יראת שמים, אותה הלבביות - הלא כל אלה אינן עוד עמנו... אינן! קדושינו הלכו למנוחות עולם, למקום אשר לא ישיגם עוד החורבן! אבל הלא הקדושה הצטרפה עמהם במותם, גם הלבביות מתה עמהם. - הלכה שכינה מקרבנו... בנינו לא יראוה אצלינו; ואם נספר להם מאת אשר ראינו אנו, מאת אשר בו חיינו, - אך סיפור יהי אצלם ולא מציאות. אנו הלא ראינו עדיין את גילוי השכינה שבלבבות - אבל הם איך יראוהו[6]?

סיכום ביניים

על פי הרב דסלר ורבים ממנהיגי היהדות החרדית, מתמקד זיכרון השואה בשני נושאים מרכזיים:

· לפני השואה - זיכרון העולם שנחרב, היהדות שהייתה;

· בשואה - הנצחת קידוש ה' של הנרצחים.

המסקנה האידאולוגית והאופרטיבית מן השואה היא שיש להקים מחדש את מה שנחרב - בחומר וברוח.

שתי שאלות אזרוק כרגע לחלל האוויר, ונחזור אליהן בע"ה בפעם אחרת:

1. לבד מלימוד השואה, המתקיים בעיקר אצל בנות בית יעקב, כיצד זוכרים בכלל הציבור החרדי את השואה? האם יש טקסים? מה היחס לתפילות?

2. סוגיית קידוש ה' בשואה היא סבוכה ועמוקה מן הבחינה ההלכתית והעיונית-מחשבתית גם יחד. העמדת קידוש ה' כמוטו המרכזי של הזיכרון נתקלת בבעיה לא פשוטה: בידי רוב הנרצחים לא ניתנה כלל הברֵרה אם לקדש שם שמים אם לאו, שהרי תורת הגזע הנאצית חייבה הריגת יהודים בכל מקרה. היש משמעות לקידוש ה' כאשר אין בחירה בין מוות לשם שמים ובין חיים על ידי טבילה לנצרות וכיו"ב?

לקראת השיעור הבא: ובכל זאת - חשיבה מחדש

הדברים שכתבנו כאן משקפים לענ"ד מגמה מרכזית בהוויה ובתפיסה החרדיות, אך לא יהיה נכון להציגם כאופן התגובה היחיד. אפילו אצל הרב דסלר עצמו מצינו מחשבה חדשה כמה שנים מאוחר יותר, עם קום המדינה. נפתח אפוא את השיעור הבא בדבריו הנוספים של הרב דסלר, ואחר כך נדון במשנת סטמר ובחיבור "ויואל משה".

 
 

[1] כמו שהערתי בשיעור הראשון, אני משתמש במונח 'חרדי' שלא במובנו הצר המקובל כיום. חלק מטענותיי כאן נכון בהחלט גם ליחסים הפנימיים בין תלמידים לרבותיהם בציונות הדתית, ואכמ"ל.

[2] מכתב מאליהו, כרך א עמ' 75-77.

*) הגאון ההוא הי"ד, היה אז בחזקת חי.

[3] שם.

[4] החלק השני של התשובה מוקדש לדרשה על מגילת אסתר, שמטרתה להדגים את קוצר הראייה ההיסטורי הרוחני שלנו, ולפתוח את האפשרות שיום אחד ייווכחו השואל ושכמותו רטרוספקטיבית כי גדולי ישראל צדקו והציונים טעו.

[5] כפי שפירש למשל הרב יואל משה טייטלבוים מסטמר בחיבורו האנטי-ציוני "ויואל משה", ברוקלין תשכ"א.

[6] מכתב מאליהו, כרך א עמ' 70.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)