רבי נחמן מברסלב | 3

נראה עוד היבט בתפילה לפי רבי נחמן. הפעם מדובר בסוגיה שבכתבים של רבי נחמן עצמו אינה מופיעה רבות, אך תלמידו הגדול רבי נתן זיהה אותה בתור נקודה מרכזית, ועסק בה רבות – היחס שבין התורה והתפילה. לאור עמדתו והדרכותיו של רבי נחמן בסוגיה זו, כתב וערך רבי נתן את הספר "ליקוטי תפילות", שהוא לקט גדול של תפילות שחיבר רבי נתן בהשראת התורות של רבו רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן.

הגישה הרווחת כלפי התפילה היא זו שמנוסחת בגמרא: "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד" (שבת י ע"א). כשאדם עוסק בתורה – הוא משתמש בכלים השכליים וההכרתיים שלו כדי להבין את התורה, וכשאדם מתפלל – הוא מפעיל את הלב. בספרי, הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" נדרש בשתי דרכים, תלמוד ותפילה, ונראה שכל אחת עומדת לעצמה. כך גם מובאות הדרשות הללו אצל הרמב"ם בספר המצוות. אלה שני ערוצים שונים של עבודת ה', עבודה שבשכל ועבודה שבלב. בפשטות, כל ערוץ דורש מהאדם להתרכז בו, להיכנס אליו עד הסוף ולא לסטות לערוצים אחרים במקביל.

אצל רבי נחמן, לעומת זאת, יש זיקה מיוחדת בין התורה לתפילה. לזיקה זו יש כמה ביטויים, שהמפורסם מהם הוא "לעשות מהתורות תפילות".

 

נראה תחילה את דברי רבי נתן:

רבנו זכרונו לברכה (הוא אדוננו מורנו ורבנו הגאון הקדוש אור הגנוז והצפון מורנו הרב רבי נחמן זכר צדיק לברכה בעל המחבר לקוטי מוהר"ן) הזהיר אותנו כמה פעמים, בכמה מיני לשונות, לעשות מהתורות תפלות. ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה. ואמר, שעדין לא עלו שעשועים כאלה לפני השם יתברך כמו אלו השעשועים שנעשים מתפלות אלו שעושים מן התורות. ועוד דבר מזה כמה וכמה פעמים עם כמה וכמה בני אדם:

אמנם לא באר הענין היטב, איך היתה כונתו הקדושה בזה, אך מכלל דבריו הבננו, שעקר כונתו היתה בפשיטות, שנשתדל לעין בתורות הקדושות והנוראות שגלה לנו להבין ולהשכיל כונת אותה התורה למעשה. (כי זהו העקר כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. כמבאר אצלנו כבר כמה פעמים שכל עקר כונת רבנו הקדוש והנורא זכרונו לברכה בכל התורות שגלה, היה הכל רק בשביל המעשה, שנשתדל ונתאמץ ונתחזק בכל עז לשמר ולעשות ולקים ככל הנאמר בכל תורה ותורה), ונחשב דרכנו כמה אנו רחוקים מאלו הדברים המוזכרים בכל תורה ותורה, ונתפלל ונעתיר לשם ברבוי הפצרות ובקשות ותחנונים שירחם עלינו ויזכנו, ויקרבנו ברחמיו המרובים, שנזכה לקים כל מה שנאמר שם באותה התורה, ונשפך שיחנו לפני השם יתברך על כל הדברים הנאמרים שם, שנזכה לקימם ולהגיע אליהם בשלמות.

                                   (ליקוטי תפילות, הקדמה).

לכאורה אין זה חידוש של רבי נחמן. הדרכה דומה אנו מוצאים עוד לפניו, באגרת הרמב"ן. לקראת סופה של האגרת הידועה, נכתב: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". לימוד התורה אינו מביא באופן אוטומטי לקיום מעשי. לכן כשאדם סוגר את הספר, ויוצא מהלימוד לעולם המעשה, עליו לחשוב מה מתוך הלימוד יוכל ליישם. לציר הזה, בין התורה למעשה, מוסיף רבי נחמן חוליה: התפילה, להתפלל לקדוש ברוך הוא שנזכה לקיים את מה שלמדנו. התכלית, לדברי רבי נתן, היא להביא לידי מימוש הלימוד בפועל: "שעיקר כוונתו הייתה בפשיטות, שנשתדל לעיין בתורות הקדושות והנוראות... ולהשכיל כוונת אותה התורה למעשה". עד כאן נראה שהמטרה היא כפי שכתב הרמב"ן, ורבי נחמן רק הוסיף שצריך להתפלל כדי להביא את הלימוד לידי מעשה. אך רבי נתן מתאר מצב בסיסי של ריחוק גדול, "כמה אנו רחוקים מאלו הדברים המוזכרים בכל תורה ותורה..." כאן כבר מצטיירת תמונה שונה, יש בעיה עקרונית ליישם את הלימוד בעולם המעשה. בגלל הריחוק.

ריחוק זה מופיע כבר בדברי רבי נחמן עצמו בסוגייתנו:

גם טוב לעשות מהתורה תפלה. דהינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפלה, דהינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר: 

והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה, באפן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות, לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת. וענין השיחה זו עולה למקום גבוה מאד, ובפרט כשעושה מתורה תפלה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה:

                                 (ליקוטי מוהר"ן תניינא כה).

מדברי רבי נחמן עולה כי לא פשוט לממש את הלימוד בעולם המעשה. אם לפי אגרת הרמב"ן מספיק לחשוב מה אפשר ליישם, רבי נחמן מציג פער עמוק בין עולם הלימוד לעולם המעשה. לכן לא מספיק לקום מהלימוד ולהתחיל לעשות, צריך להתפלל על זה.

במי תלוי הדבר? מה צריך לקרות כדי שנצליח לממש את הלימוד? לכאורה זה תלוי באדם, הוא צריך להתאמץ ולממש את התורה בפועל. אך מדברי רבי נחמן עולה שאין הדבר תלוי באדם, אלא בקדוש ברוך הוא. אין זו בקשה לקבל עזרה מסוימת, ל"סייעתא דשמיא" שתלווה את השתדלותנו, אלא מסירת העבודה כולה לקדוש ברוך הוא. איננו מסוגלים לעשות זאת בעצמנו, אנו זקוקים שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו לזה. באופן כללי החסידות העצימה את הביטול לה' על פני ההשתדלות האנושית, אבל אצל רבי נחמן מקבל דגש זה גוון מיוחד.

אנו רואים גם בקטע זה יסוד שראינו בשיעור שעבר – הפנייה אל ה' בניסיונות שכנוע. צריך להפציר בו עד שהבקשה תתקבל. יש מקום לשאול אם זהו ניסיון לשנות את ההחלטה האלוקית, מה שכאמור קשה לתפיסה, או תהליך שהאדם עצמו אמור לעבור; על כל פנים, החוויה שצריכה ללוות את המתפלל היא שעליו לתת את הכל, שהוא חייב לשכנע את ה', אחרת אין לדעת מה יהיה. היכולת לממש את התורה תלויה בקדוש ברוך הוא בלבד, אבל השאלה האם ועד כמה הוא יסייע לאדם לעשות זאת – תלויה בתפילה. התפילה היא הרכיב היחיד שתלוי באדם.

נסב את תשומת הלב לפער בין פתיחתה של פסקה זו ובין סיומה, פער שעוד נדבר עליו בהמשך. מצד אחד נתון הפתיחה הוא מצב של ריחוק, ומצד שני התהליך מסתיים ב"שעשועים גדולים מאוד למעלה". היה מצופה שמהריחוק יגיע האדם למצב הנורמלי, אבל הוא מגיע אל הרבה מעבר לזה. הסיבה היא שהמהפכה הזאת, מריחוק לקרבה, היא במובנים רבים עניינה של המציאות. היא המהפכה הגדולה שאמורה להתרחש בעולם, ולכן היא גורמת שעשוע גדול למעלה. בתנועה מהריחוק לקירוב נעסוק בהרחבה בשיעור הבא.

מתיאורו של רבי נתן בשיחות הר"ן, נראה שרבי נחמן רצה שגם מהתורות שלו יעשו תפילות:

כשדבר עמי וגלה לי הדרך לעשות מהתורות תפלות כנדפס (בלקוטי תנינא סימן כ"ה) אמר לי שטוב לכתב לעצמו התפלות. ואז ראיתי והבנתי בתנועותיו הקדושים שהוא דבר נפלא ונורא מאד מאד לעשות מהתורות תפלות. וכמו שאמר שנעשין מזה שעשועים גדולים למעלה וכו'. גם פעם אחת היה מדבר עם אחד והיה מתגעגע מאד שיעשו מהתורות תפלות. ואמר: אני חפץ מאד שיעשו מהתורות תפלות אך איני יודע למי מוסרים זאת. ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך הנקרא "יד הקטנה" (רפז) ובסוף מבאר שם כמה ענינים בלשון תפלה שמדבר להשם יתברך ומתחיל כל ענין אלקי וכו'. וקרא אותי וצוה לעין בו בפנים, ורמז לי אז כמדבר. ראה שזה המחבר מדבר כמה ענינים מדרושיו להשם יתברך בלשון תפלה. ורמז לי שתשוקתו מאד לעשות כן מתורותיו הקדושות לעשות מכל התורות תפלות. כי כן היה דרכו לרמז על דברים גבוהים על ידי דברים קטנים, מחמת שהיה קשה לו לבאר דעתו בפרוש מגדל הקטרוגים והמניעות ועוד מכמה טעמים. על כן רמז בדרכים נפלאים כדי שהאדם בעצמו יבין דעתו מאליו אם ירצה. ויש בזה ענינים נפלאים בהנהגתו עמי בכמה ענינים ואי אפשר לבארם:  גם אמר שכשעושין מהתורות תפלות נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם כנדפס כבר בהקדמת התפלות.

                                          (שיחות הר"ן קמה).

לרבי נחמן היה רצון עמוק מאוד שיעשו מהתורות שלו תפילות, ואף מצא חן בעיניו ספר שכתב מעט בסגנון כזה, "יד הקטנה". רבי נתן הבין ומימש את רצונו.

רבי נחמן עצמו, כפי שמתאר רבי נתן, רומז בתורותיו לדברים גדולים, שהלומד יוכל להבין אותם מדעתו. בזה הוא הולך בדרכי ה', כמו שראינו במקור מליקוטי מוהר"ן: "והמשכיל והחפץ באמת יוליכו ה' בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר".

 

נראה עתה את התנועה בכיוון ההפוך: מתפילה לתורה.

ולבא לזה, להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב, הוא ע"י תורה ותפלה. ולימוד התורה יהיה ללון לעומקה של הלכה, היינו ללמוד פוסקים. כי יש בהתורה אחיזת הטוב והרע, שנאחזין מבחי' איסור והיתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שיש בהתורה. וכל זמן שאינו מברר ההלכה, הוא מעורב טוב ורע. וע"כ אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחי' (משלי י"א) ודורש רעה תבואנו. עד אשר הוא מעיין ומברר הפסק הלכה, ומברר האסור והמותר וכו', דהיינו ע"י לימוד פוסקים, אזי מפריש הטוב מהרע(ז). אך לזכות לזה השכל, שיוכל ללון לעומקה של הלכה, הוא ע"י תפלה, כי משם נמשך השכל.

                                           (ליקוטי מוהר"ן ח).

בדרך כלל, כשאדם רוצה ללמוד סוגיה, הוא מפנה את מירב האנרגיות שלו לריכוז ולעמל השכלי. גם אם אדם חושב להתפלל לפני הלימוד, התפילה תהיה כמו בברכת "חונן הדעת", שהאדם יצליח להבין ולהשכיל. אנו מברכים גם את ברכות התורה, שמבטאות את ההכרה בקדוש ברוך הוא בתור מי שהלימוד תלוי בו, אבל עדיין הבקשה הפשוטה היא לקבל בינה ודעת. אולם לדברי רבי נחמן, התפילה נדרשת "כי משם נמשך השכל"; התורה איננה פעולה שכלית בלבד, היא התקשרות מחודשת למעיין האלוקי, שדורשת מהאדם לפתוח את הלב. פתיחת הלב נעשית בערוץ התפילה.

יש כאן אמירה מרחיקת לכת על ההיררכיה בין התורה לתפילה. "כי התורה נקראת גן... ומאין הם גדילים, הוא ממעין, דא חכמה... ומהיכן מקבלין החכמה והשכל, שהוא בחי' המעין, הוא מהתפלה". התורה באה מהחכמה, והחכמה באה מהתפילה. אמנם אין זו הבחינה היחידה במערכת היחסים בין התורה לתפילה, אך עדיין זו אמירה משמעותית ביותר: התורה תלויה בתפילה.

רבי נחמן עוסק רבות בנפש האדם, ומודע לערוצים השונים שבה. מתוך זה הוא גם מדריך כיצד לעבור מערוץ לערוץ. רבי נחמן עושה זאת לא רק בנוגע לתפילה; למשל, היה חשוב לו גם לעשות מהתורות עצות, כפי שרואים בספר "ליקוטי עצות". ללימוד התורה האדם ניגש מתוך התכוונות להבין, ואילו העצות מכוונות בניסוחן ובתוכנן לעשייה. היכולת לעבור מערוץ לערוץ בנפש, לא רק בין התורה לתפילה, היא כלי חשוב אצל רבי נחמן.