רבי ישראל סלנטר

במסענו בין גדולי ישראל, אנו מדלגים כרגע על כל עולם החסידות, ועוברים מהרמח"ל היישר אל תנועת המוסר.

מייסד תנועת המוסר הוא רבי ישראל מסלנט. דמות מיוחדת מאוד, שלא השאירה אחריה כתבים רבים, ולכן המפגש עימה הוא בעיקר דרך הרושם שהותירה בקרב רואיה ושומעיה, ודרך השפעתה המעשית על העולם היהודי. ר' ישראל סלנטר רצה להוביל תיקון בעולם היהודי, והיו לו יוזמות תורניות רבות בתחומים שונים, כגון תרגום התלמוד כולו ללועזית כדי להראות את חכמת התורה לעיני העמים. רוב החלומות שרצה לקדם היו גדולים ורחבים בשביל אדם אחד, ובסופו של דבר החזון העיקרי שזכה לצאת לפועל היה תנועת המוסר.

מספרים כי לר' ישראל סלנטר הייתה גאונות למדנית יוצאת דופן, גם בקנה מידה של העולם הלמדני המפותח בתקופתו. לצערנו, לא נשארו לנו כתבים מחידושיו העיוניים וההלכתיים. מסופר כי ר' ישראל ידע שכדי לחולל שינוי כלשהו בעולם הישיבות, עליו להפגין את גודל למדנותו, ולמטרה זו הוא עבר בין ישיבות והעביר שיעורים ברמה גבוהה ביותר ובסופם היה מדבר על רעיונות היסוד של תנועת המוסר. מספרים כי לפני אחד השיעורים, ר' ישראל הניח לתלמידים דף מקורות לשיעור, אך אחד התלמידים חמד לו לצון והחליף את דף המקורות. כשר' ישראל הגיע להעביר את השיעור, הוא ראה שהתלמידים למדו מקורות אחרים לגמרי; בכשרונו וגדלותו התורנית הוא היה מסוגל ללמד מיד שיעור על סמך המקורות החלופיים שהונחו לפניו, אך התלבט אם אין בזה גאווה. לבסוף, הוא הכריע שבכדי להפיץ את רעיונות תנועת המוסר, הוא אכן יעביר את השיעור על המקורות שלא הכין למרות שזה עלול להיראות כגאוה. לפי המסופר אף אחד מהתלמידים לא הצליח להפריך את דבריו.

מכל מקום, ר' ישראל מסלנט הצליח לקנות לו שם כתלמיד חכם גדול, וכך הוא הפיץ את מהפכת המוסר בעולם הישיבות. את הגל הראשון ר' ישראל חולל באזור ליטא, עם תלמידיו, ולאחר מכן עבר לגרמניה, במטרה להפיץ את תורת המוסר במערב אירופה ולהציל אותה מהתבוללות.

ר' ישראל מסלנט היה תלמידו של ר' זונדל מסלנט, מתלמידי הגר"א. גם הגר"א עסק במידה רבה בתחום המוסר, כפי שמשתקף מאגרת המוסר שכתב. במידה מסוימת, ר' ישראל ראה את עצמו כממשיך שושלת שהחלה אצל הגר"א, והמשיכה לר' חיים מוולוז'ין ולר' זונדל; אך ללא ספק היו לו חידושים רבים משל עצמו, עד כדי כך שהיה פולמוס בעולם הליטאי – המזוהה כהמשך דרכם של הגר"א ור' חיים מוולוז'ין – אם להכניס את תנועת המוסר או לא (מאז הפולמוס די שכך ונרגע, והקוטביות בין ישיבות המוסר לאלו שמתנגדות להן הלכה והתמתנה. כלומר, הישיבות שנחשבות לישיבות מוסר אינן הולכות באופן קיצוני עם שיטתו של ר' ישראל, ומנגד, גם הישיבות שהתנגדו לתנועת המוסר כבר אינן רואות בה איום על לימוד התורה הישיבתי).

תלמידיו של ר' ישראל פיתחו את שיטתו בזרמים שונים: הסבא מקלם, ישיבת נובהרדוק, בהמשך הרב דסלר בעל ה"מכתב מאליהו", ועוד.

היחס למצוות שבין אדם לחברו

כאמור, ר' ישראל מסלנט לא כתב ספרים, ויש מקום לשאול עד כמה אפשר ללמוד ממקורות אחרים שמדברים על שיטתו, שנאמרו בעל פה, ואולי מלמדים על גישתו. מכל מקום, בשיעור זה ניצמד למקור העיקרי שיש בידינו, והוא אגרת המוסר שכתב ר' ישראל בעצמו.

באופן עקרוני, כפי שעולה מתחילת אגרת המוסר, תנועת המוסר באה להתמודד עם מצב שבו אנשים מגדירים את עצמם (או שאחרים מגדירים אותם) בתור יראי שמים – ובכל זאת הם עוברים על עברות מסוימות, מתוך אי-החשבתן. הם מקפידים הקפדה מלאה על תחומים שלמים מהתורה, אבל לא מקפידים על תחומים שלמים אחרים. בתחילת אגרת המוסר, כותב ר' ישראל על אלו תחומים עוברים אנשים רבים:

למורת רוח ודאבון לב, כח הכללי הזה, רק מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמת לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר. אי לזאת גם הכח הכללי הלזה בל ישלח פארותיו על האיברים לאסרם במאסר היראה. ומזה הכלל לא ימשכו הפרטים, להשמר מהעבירות המתרגשות. ונכשלים אנחנו בכל עת בעבירות רמות עד שמים יגיעו, בחטאי הלשון באין מעצור לרוחנו, ובעסקי משא ומתן למכביר, ובטול תורה על כלנה. ובכלל, בכל האיברים כמעט אין במו מתום, למתבונן היטב איש לפי ערכו, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב), ונכשל בעבירות נשאות ורמות.

הדוגמאות המנויות כאן הן חטאי לשון הרע – אנשים שנזהרים מלהכניס מזון לא כשר לפיהם, בכל זאת מוציאים מילים אסורות מפיהם; משא ומתן – מכירות וקניות ללא יושרה והגינות, ועוד. ניכר כי רבות מהדוגמאות הן מהתחום שבין אדם לחברו.

על רקע זה נספר, על שוחט שבא אל ר' ישראל, ואמר לו שהוא רוצה לעשות הסבה מקצועית ולהיות סוחר. הוא טען שהלכות שחיטה מכבידות עליו, הוא חושש לחטוא ולהחטיא אחרים, ולכן הוא מעוניין במקצוע פחות תובעני מבחינה הלכתית. ר' ישראל אמר לו, בתגובה, שבמסחר יש הלכות הרבה יותר קשות ומאתגרות מאשר בתחום השחיטה.

בנוגע לסוגיה שבה אנו עסוקים, עלינו לבחון: מה יחסו של ר' ישראל מסלנט לכל התחום שבין אדם לחברו? האם הוא מציב גישה חדשה כלפי תחום זה, או מעניק לו מעמד שונה?

נשים לב כי ר' ישראל אינו טוען שהוא מתכוון להציל את התחום שבין אדם לחברו דווקא. המוטיבציה שלו היא להגן על כל קיום המצוות. מדוע דווקא בתחום שבין אדם לחברו נוצר מצב של זלזול, שדורש התחזקות מיוחדת? ייתכן שדווקא מתוך המחשבה שמעשים אלו אינם פוגעים בקב"ה, אלא רק בבני אדם, אנשים נוטים לזלזל בהם. בשונה משבת או מכשרות, תחומים כמו משא-ומתן ומסחר נראים אנושיים. אם כן, ר' ישראל מגן על מצוות אלו לא מפני שהן חשובות יותר, אלא מפני שהן מקוימות פחות. נראה כי אין למצוות המוסריות מעמד שונה או עדיף.

מטרתו המוצהרת של ר' ישראל כאן היא שמירת ההלכה. הוא אינו מציב גישה מחודשת, עם שאיפות רוחניות שלא היו עד כה, אלא את המגמה הפשוטה של קיום המצוות כהלכתן.

עבודת המוסר

מה משמעות המושג 'מוסר', לפי ר' ישראל? ראינו בשיעור הקודם שלמילה 'מוסר' יכולים להיות מובנים רבים, שאינם קשורים בהכרח לעולם הערכים שבין אדם לחברו או לבניין האישיות. למה מתכוון ר' ישראל מסלנט כשהוא מדבר על מוסר, ומה מהותה של העבודה המוסרית?

קל להגדיר את המוסר של ר' ישראל בהגדרה על דרך השלילה - מוסר הוא ההפך מהתנהגות על פי היצר. למרות שר' ישראל מעונין בכלל שמירת ההלכה, ולא בתחום מסוים, הוא מתמקד במוסר, מפני שהוא מזהה סיבות מסוימות, שבגללן אנשים נמנעים מלשמור על ההלכה בתחומים האמורים. אנשים רוצים באופן כללי לקיים מצוות, אלא שיש גורמים שמפריעים להם, ואת המכנה המשותף לכולם אפשר להגדיר בכינוי המוכר – יצר הרע. מטרתה של עבודת המוסר הוא להתמודד מול גורמים אלו בנפש האדם, כדי להגיע לקיום מצוות שלם. בפועל ההתמודדות באה לידי ביטוי בעיקר במישור שבין אדם לחברו, אבל עיקר עניינה הוא המאבק הפנימי ביצר, כלומר – התמודדות בין האדם לעצמו.

המושג מוסר, אם כן, אינו קשור לערכים שבין אדם לחברו דווקא. רק 'במקרה' זהו הנושא העיקרי שמתקשר למוסר בפועל, אבל נראה שאין כאן עולם עצמאי של חובה כלפי הזולת, אלא חלק בלתי נפרד מכל חיובי התורה.

העבודה מול הנפש והדמיון

מושג בולט בתורתו של ר' ישראל הוא יראת העונש. ר' ישראל נותן מקום רחב לחשש מפני בית דין של מעלה. אם האדם יחשוב באופן ישר, אומר ר' ישראל, הוא יגיע למסקנה שעל כל המצוות שהוא מזלזל בהן כעת, עתיד הוא לתת את הדין. מה גורם לו בכל זאת להעלים עין מן השכל? כאן אנו מגיעים לגורם מרכזי שר' ישראל מתמודד מולו, והוא הדמיון. כך פותח ר' ישראל את אגרת המוסר:

האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו. דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, בל יחת מהעתיד הודאי, עת יפקוד ה' על כל מפעליו, ובשפטים קשים יוסר, בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאו, אחד הוא, עושה העבירה והנענש. מרה היא, בל יאמר האדם זה חלי ואשאנו.

פגעי התבל מצערים המה, למכביר, מול ענשי העבירות ; תגעל נפש האדם למדי, יום לשנה יחשב. אוי לדמיון, אויב הרע הלזה, מידינו הוא, בכחנו להרחיקו. בתתנו אזן קשבת אל השכל, להשכיל על דבר אמת, לחשוב שכר עבירה נגד הפסדה ; ומה נעשה, הדמיון נחל שוטף, והשכל יטבע, אם לא נוליכנו באניה, היא רגשת הנפש וסערת הרוח.

הדמיון מנהל את האדם, וגורם לו לחשוב מה טוב עבורו ומה לא. נדמה לאדם שטוב יהיה לו אם הוא יפגע באחרים כדי לדאוג לעצמו, בגלל דימוי פנימי שמקנן בקרבו. למרות שהשכל מחזיק בתוכו מידע שהיה אמור לגרום לו ללכת בדרך הישר, אבל מה שמעצב את הכרעותיו של האדם הוא דווקא הדמיון שקיים בלא-מודע (יש אומרים שר' ישראל הקדים בזה את פרויד, שפיתח את זיהוי התת-מודע. ר' ישראל קורא לזה 'כוחות כהים').

עבודת המוסר דורשת מאמץ גדול כדי לשנות את טבעו של האדם, שלא ילך אחר יצרו והדימויים שהיצר בונה בו. הוא נועה להוביל לכך שייווצר אצלו 'הרגל שני'. בעניין זה יש הבדל בין אגרת המוסר שכתב ר' ישראל לציבור הרחב, ובין דברים שכתב לתלמידיו. מול הציבור הרחב הוא השתמש רבות ביראת העונש, כאמור, כדי ליצור הרתעה. הוא נתן גם דגש על חשיבות הלימוד ההלכתי בתחומים שאנשים נכשלים בהם. לא להסתפק בלימוד הלכות 'אורח חיים', התחום המקובל בקרב בעלי בתים, אלא להוסיף וללמוד את חלק 'חושן משפט'. הלכות המשפט אינן נחלתם של הדיינים בלבד, אלא שייכות לכל מי שמנהל חיי מסחר.

באגרות לתלמידיו, ר' ישראל מדבר על מערכת כלים שחודרים לתוך הנפש, כדי להתמודד עם התת-מודע. הוא מנסה להפעיל את הכלים הרגשיים של האדם, כדי שהאמת תחדור אליו פנימה, והתודעה הנכונה תגבר על התודעה הדמיונית הכוזבת. בין הכלים הרגשיים נמצאת בין היתר את ההתבודדות, ודווקא במקום מיוחד לכך, שאינו בית המדרש (אלא 'בית המוסר'). לאורך חייו הוא ניסה למצוא את הזמנים המתאימים ביותר לזה, כגון בין מנחה לערבית או בשבת. בהתבודדות הזאת הוא ממליץ על טכניקות שונות, כגון חזרה על משפטים מסוימים, בקול רם, בדמעות, בניגון עצוב, בהתלהבות או בחבורה. כל זאת כדי שיחדרו לתוך הנפש, ששם מתרחש הקרב העיקרי של האדם מול עצמו.

אם כן, לפחות על פי הדברים הכתובים שנשארו בידינו מר' ישראל מסלנט, הוא לא ראה בערכים שבין אדם לחברו תחום עצמאי וייחודי של מחויבויות. באופן פשוט, הוא חיזק את המצוות הללו מפני שההמונים התרשלו בהן.

נסיים באחד הסיפורים על ר' ישראל, המתארים אותו כבעל חסד עצום. באחת מהפעמים שבהם הכניס אורחים ביד רחבה, שיבחו אותו על מידת גמילות החסדים שלו. הוא השיב: זאת לא גמילות חסדים מיוחדת. אני בסך הכל מקיים את המצווה מהתורה.

סיפור זו הוא דוגמה לעיקרון שהדגיש ר' ישראל: מצוות שבין אדם לחברו אינן התנהגות לפנים משורת הדין, אלא קיום של חובה הלכתית. העבודה המוסרית היא בין האדם ובין נקודות הכישלון הפוטנציאליות שלו, ומטרתה העיקרית היא למנוע עברה על ההלכה. יתרה מזאת, ייתכן שגם בעבודה מול היצר אין ערך עצמי; בשונה מהרמח"ל, ששם את הדגש על עצם הזיכוך מהיצר ובניין האישיות, במטרה להגיע לדבקות בה', אצל ר' ישראל מסלנט המטרה אינה עבודת היצר עצמה. ההתגברות על היצר היא רק אמצעי, בדרך אל שמירת ההלכה באופן השלם.

בשבועות הבאים נתבונן בדברי תלמידיו של ר' ישראל מסלנט, וגם בדברי החזון איש שהביע ביקורת מסוימת כלפי גישתו. אצל ממשיכי דרכו של ר' ישראל בתנועת המוסר, ננסה להבין אם אכן כל מטרתה היא שמירת ההלכה, או שיש ערך עצמאי וייחודי למוסר שבין אדם לחברו.

[עורך: חיים אקשטיין]