דילוג לתוכן העיקרי

הנצי"ב והרב הירש

הרב יצחק בלאו
11.08.2014

 

הרב ברלין והרב הירש חיו באותה תקופה, אך בעולמות שונים לחלוטין. האחד היה מנהיג הקהילה המופתי של מערב אירופה, והאחר – ראש הישיבה החשובה ביותר של מזרח אירופה. השוואה והנגדה של דעותיהם של הרב ברלין והרב הירש ביחס לטעמי המצוות, לימודי חול ומערכת היחסים בין יהודים לגויים מלמדת רבות. אף כי קיימים הבדלים משמעותיים בין שני הוגים אלו, הבדלים אלו הינם, לעתים קרובות, עדינים ומורכבים ממה שהיה עולה בדעתנו.

טעמי המצוות

הרב ברלין טוען כי לכל מצווה יש תכונה של 'חוק', הבאה לידי ביטוי בשני אופנים. ראשית, אנו חייבים במצווה גם כאשר הטעם שאנו מייחסים לה אינו תקף יותר. שנית, איננו יכולים להסביר באופן הגיוני את כל פרטי המצוות.[1] הנקודה השנייה דומה לתיאוריה של הרמב"ם במורה הנבוכים (ג', כ"ו), אך אינה זהה לה. הרמב"ם טוען לקיומו של הכרח לוגי הכופה מידה של שרירותיות על פרטי המצוות. כך, לדוגמה, התורה חייבת לבחור מספר מסוים של פרים לקורבן כלשהו, אך המספר הנבחר הינו שרירותי. עבור הרב ברלין, האופי השרירותי לכאורה של הפרטים אינו נובע מהכרח לוגי, אלא מהרצון לכלול את אלמנט ה'חוק' בכל מצווה. בני אנוש צריכים להרגיש שהם אינם מסוגלים להבין את תכלית המצוות במלואה.

בה בעת, הנצי"ב עסק ברצינות במתן הסברים למצוות, ולעתים קרובות הוא עושה זאת באופן מאיר עיניים. הוא מציע הסבר דק אבחנה לתכונות חריגות מסוימות של קורבן תודה. למרות שקורבן זה הוא סוג של קורבן שלמים, הוא חורג מהנהלים האופייניים לו. כשמדובר בקורבן שלמים למקריב יש יומיים לאכול את הקורבן, אך מוקצב לו יום אחד בלבד כשמדובר בקורבן תודה. כמו כן, קורבן התודה מלווה בכיכרות לחם – בחמץ, תוספת לא רגילה בעולם הקורבנות. הרב ברלין מסביר כי מי שמביא קורבן זה חווה ישועה א-לוהית הדורשת ביטוי להכרת תודתו. ההלכה רוצה שאדם זה יערוך סעודה חגיגית מרובת מוזמנים שישמעו על ישועה זו. הגבלת זמן האכילה מחייבת את מביא הקורבן לכלול יותר אנשים בסעודה, והלחם עוזר להגביר את מידת החגיגיות[2].

בסגנון זה, הרב ברלין מוסיף קריאה חדשה לשני פסוקים מפורסמים בתהילים. “לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ" (תהילים קט"ז, י"ז – י"ח). הפסוקים מתייחסים בבירור להבאת קורבן תודה. לפי הפירוש הפשוט ביותר, "נגדה" משמעו "לקראת" או "בנוכחות". הרב ברלין מציע מימד נוסף של הדים לשוניים, כשלדעתו המילה "נגדה" רומזת להגדה, לאמירה. אדם המחויב להביא קורבן תודה מחויב לספר את סיפורו לרבים מבני עמו[3].

לפעמים הרב ברלין מאתר שני רעיונות נבדלים באותה מצווה. הניתוח שהוא מציע ל'נזיר' מבחין בין מניעים אפשריים שונים לנדר הנזיר. יש הנודרים נזירות מתוך שאיפה ליתר קדושה. אחרים מרגישים מאוימים על ידי פיתויים מיניים ונודרים נזירות כדי לרסן את תשוקותיהם. הרב ברלין טוען ששני מניעים אלו מסבירים את הצורך באיסור על שתיית יין ותספורת; אך רק המניע הראשון – השאיפה ליתר קדושה – מסביר את האיסור על מגע עם המת. אדם הנלחם בפיתויים עשוי דווקא למצוא חיזוק באווירה הקודרת של המוות ובארעיות החיים האנושיים. עם זאת, ההלכה כוללת את כל שלושת האיסורים בנזירות הסטנדרטית, בלי קשר לשאלה איזה משני המניעים דחף את האדם לנדור נזירות. רק הקטגוריה החוקית הנפרדת של 'נזירות שמשון' משקפת דגם שכולל את איסורי היין והשיער אך לא את מרכיב טומאת המת.[4]

בעוד שהרב הירש פיתח תיאוריה נרחבת על סמלים ביהדות, ולעתים קרובות הסביר את המצוות באמצעות סמלים אלו, הרב ברלין עשה זאת באופן נקודתי יותר. הקדשת הכוהנים כוללת התזת דם על אוזניהם, רגליהם וידיהם כדי לייצג את המחויבות המוטלת על שמיעתם והבנתם (האוזן) ופעולותיהם (היד), ואת הפנמת המסר עד שהוא הופך לטבע שני עבורם (הרגליים).[5] תפילין של יד ותפילין של ראש מייצגות את הקדשת הלב והשכל.[6] הרב הירש מציע פירוש דומה לתפילין, אך הרב הירש מתמקד ביד כסמל הפעולה, ואילו פרשנות הנצי"ב מדגישה שתפילין של יד ממוקמות מול הלב.

הרב הירש היה ביקורתי ביותר כלפי בחירתו של הרמב"ם למקם מצוות מסוימות בהקשר היסטורי. בעיני הרמב"ם, איסורים רבים (למשל איסורי בישול ואכילה של בשר בחלב, לבישת שעטנז ואכילת עורלה) מכוונים נגד מנהגים אליליים בני התקופה. גישה זו מסתכנת בשלילת משמעותם הדתית המתמשכת של האיסורים בהיעדר ההקשר ההיסטורי האלילי הקדום. בניגוד לרב הירש, הרב ברלין פירש מצוות מסוימות כמכוונות נגד מנהגים של העולם העתיק. לדבריו, פגיעה בגוף בעת אבל, בישול בשר בחלב ואכילה על דם משקפים מנהגים אליליים שהתורה אוסרת.[7]

הבדל אחד בגישתם עשוי היה לגרום לנצי"ב להרגיש יותר בנוח מאשר הרב הירש עם פרשנויות היסטוריות של המצוות. באופן כללי, הרב הירש מציע טעמים למצוות בביטחון שהוא הבין נכונה את בסיסן של מצוות אלו. הנצי"ב, לעומת זאת, מדגיש לעתים קרובות שלכל מצווה יש טעמים רבים. אם אנו מניחים את קיומם של הסברים מרובים לכל מצווה, סכנת ההיסטוריזציה של המצוות מאבדת מדחיפותה, שכן הרכיב ההיסטורי של המצוות משקף רק פן אחד מיני רבים שלהן.

הרב ברלין נסמך על החלק הסיפורי של התורה כדי להדגים את תפיסתו לפיה יש סיבות רבות לכל מצווה. ה' אומר שבני ישראל לא עלו להר סיני משום שהם פחדו מהאש. הנצי"ב מראה כי הסבר זה אינו ממצה ואינו מכסה את כלל הסיבות לכך שבני ישראל נותרו למרגלות ההר. ככלות הכול, האל הורה להם במפורש לא להעפיל להר. ככל הנראה, כשהתורה נותנת סיבה לפעולה או למדיניות, היא אינה מתכוונת למצות כל סיבה וטעם. אותו עקרון חל גם בתחום הרחב של ההלכה.[8]

הנצי"ב גם טוען כי איננו חושבים על הטעמים בשעת קיום המצווה. בשעה זו הגורם הרלוונטי היחיד הוא הצו הא-לוהי בפני עצמו. התורה מספרת לנו שבני יעקב הוציאו את גופתו ממצרים מפני שהוא הורה להם לעשות זאת. בעיני הנצי"ב זו דוגמה לגישה הנכונה למחויבות נאמנה. אדם יכול להרהר על סיבות, אך בעת הפעולה הוא עושה את מה שהוא נצטווה לעשות.[9]

העיקרון, לפיו המצווה תקפה גם כאשר הטעם אינו רלוונטי יותר, מופיע במקומות רבים בפירוש 'העמק דבר'. אנו ממתינים שלושים יום לפני פדיון הבן הבכור כדי להיווכח שהוא בר חיים, אך אנו  עושים זאת גם כשאנו יודעים בוודאות שההיריון היה באורך הנכון. המחיר של חמישה מטבעות מייצג את ערכו הכלכלי של תינוק, אך המחיר נותר על כנו גם כשאנו פודים מבוגר.[10] אנו נותנים ללויים 'מעשר ראשון' (אחוז מהתבואה), חלקית משום שאין להם אדמות משל עצמם, אך החיוב במעשר זה נותר בתוקפו בתקופת בית שני, כשהלויים היו בעלי אדמות משל עצמם.[11]

דוגמה אחרת – שומר פטור מלשלם על אובדן הדבר עליו הוא הופקד אם בעליו עבד אתו בזמן האבדה. במונחים הלכתיים אנו קוראים לכך "בעליו עמו". הרב ברלין מסביר פטור זה על סמך הדינמיקה הייחודית ל'שואל' (שבפרשתו נכתב פטור זה בתורה). עם זאת, הוא מדגיש כי פטור הלכתי זה חל גם על סוגים אחרים של שמירה.[12]

כל הדוגמאות עד כה קשורות להרחבת התחולה של מצוות. אפילו כשההיגיון הבסיסי אינו תקף יותר, המצווה עודה מחייבת. הנצי"ב מזכיר סוג נוסף של מרכיב "חוק" במצוות. מצוות כיבוד הורים לכאורה מייצגת להפליא מצווה שניתן להבין לפי ההיגיון. בנוגע למצוות הגיוניות, איננו מצפים למצוא הבדלים בין ארץ ישראל לחו"ל. הבחנות כאלו נראות מתאימות יותר למצוות שאינן כה נגישות לתבונה האנושית. עם זאת, התורה מבטיחה חיים ארוכים על האדמה אשר ה' הבטיח לנו כשכר לכיבוד הורים. הנצי"ב מסיק מכך שלכיבוד הורים נוספת איכות מיוחדת בארץ ישראל.[13] העובדה שאפילו מצוות הגיוניות מושפעות ממקום מוסיפה גם להן תכונה של חוק.

קיים יוצא דופן חשוב לאמור לעיל בהגותו של הנצי"ב. יש מצוות שנסמכות לחלוטין על הבנה אנושית. התורה מורה על 'גמילות חסדים' באופן כללי ביותר, וחז"ל פירטו זאת למעשים מסוימים כמו ביקור חולים, קבורת מתים וכו'. במצוות כאלו אין שום מרכיב של חוק, והפרטים מתאימים לחלוטין להבנה האנושית.[14]

לימודי חול

לפי הסיפור הפופולרי, הרב ברלין סגר את ישיבת וולוז'ין כדי לא להיכנע לדרישת הרשויות הרוסיות להכניס אליה לימודי חול. במחקר מקיף, הרב יעקוב י. שכטר מראה כי המציאות הייתה מורכבת יותר, וגורמים אחרים תרמו אף הם לסגירת הישיבה.[15] בה בעת, נכון הדבר שהנצי"ב, אף כי לא התנגד באופן גורף ללימודי חול, התנגד לשילוב בין לימוד תורה למאמצים אינטלקטואליים אחרים. כדי להגיע באמת למעלת פוסק הלכה, הנצי"ב האמין שיש להתמקד אך ורק בתורה. בקטע בפירוש 'העמק דבר', הנצי"ב קובע כי חובה ללמוד תורה לפני שפונים ללימודי חול.[16] בתשובה לשאלה הוא אמר כי לימודי החול יכולים לבוא גם לפני לימוד התורה, אבל חובה להקדיש מספר שנים ללימוד תורה בלבד.[17]

מעניין כי באותו קטע ב'העמק דבר' מביע הנצי"ב טענה דומה לגבי היחס בין לימוד גמרא לענפים אחרים של לימוד תורה. הוא טוען כי לימוד גמרא אינטנסיבי חייב לקבל קדימות על פני השתקעות בתנ"ך או אגדה. ההוראה התלמודית "ומנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות כח, ב') משמעה שאין לו לאדם ללמוד תנ"ך (על חשבון תלמוד) בשנים המעצבות שלו. זהו ניגוד בולט נוסף בין הרב ברלין לרב הירש. הרב הירש לא חלק את הדגש של הרב ברלין על קדימות לימוד התלמוד.

הרב ברלין מציע, עם זאת, תמיכה צנועה בחכמה חילונית. הוא מסביר את שבעת קני המנורה כסמל לשבעת ענפי החכמה האנושית. כל הלהבות פונות למרכז כדי להראות את קדימותה של התורה, אך הצורות האחרות של החכמה תורמות אף הן. הרב ברלין מצביע על תחומים בהלכה, כמו כלאיים וחישובי לוח השנה, שבהם ידע מתמטי מסייע להבנת התורה.[18]

גישה זו מנוגדת מאוד לגישתו של הרב הירש. הרב ברלין מציע תמיכה מוגבלת בחכמה חילונית, בעוד שהרב הירש מביע תמיכה מוצקה בהרבה. הרב ברלין מדגיש את הצורך בתקופות של לימוד תורה בלעדי, והרב הירש אינו עושה זאת. לבסוף, הרב ברלין כותב על יכולתו של החכם להפיק חכמה רחבה יותר מהתורה עצמה, בעוד שהרב הירש מצביע על כך שניתן למצוא דברים מסוימים רק בספרות הלא-יהודית.[19]

יחס לעולם הגויים

הרב הירש הביע התלהבות מהאמנציפציה, וחשב כי בהינתן זכויות וחירויות, יוכלו היהודים לשגשג בתפקידם כ"אור לגויים". הרב ברלין כותב אף הוא על תפקיד זה, אך טוען כי העמידה בו תלויה במידה גבוהה של בדלנות יהודית. אותה ברית שבה אברהם מקבל את מצוות המילה המבדילה גברים יהודים כוללת גם את קבלת התפקיד "אב המון גויים". הנצי"ב מסביר שעד לנקודה זו, פעילותו החינוכית של אברהם בקרב הגויים עודדה המרת דת מלאה. ברית זו הכניסה את הרעיון לפיו אברהם לא יטיף להמרה, אלא ינסה לכוון את תלמידיו מעבודת אלילים למונותאיזם מעודן יותר.[20] דבר זה משקף גם את המטרה היהודית בהמשך ההיסטוריה. יהושע כותב את התורה בשבעים שפות מפני שהיא כוללת מסר אוניברסלי. תולדה חיובית אחת של הגלות היא ההזדמנות ללמד את האומות האחרות את האידאלים הדתיים שלנו.[21]

לפי הרב ברלין, ניסיונות להשתלב ולהתבולל גורמים למעשה לתגובת נגד אנטישמית. רק גישה מתבדלת גאה תזכה לכבוד מקרב הגויים. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט'). הרב ברלין מפרש פסוק זה כניגוד בין שתי העמדות האפשריות. אם אנו נותרים "בדד" אנו חיים בביטחון. אם, מצד שני, אנו מנסים להיות מעורבים "בגויים" אז "לא יתחשב" – הם לא יתייחסו אלינו בכבוד.[22]

יעקב אבינו מסמל תכונה זו. הוא מתיישב מחוץ לשכם כדי לשמור על בידולו.[23] הוא מבהיר לעשיו כי הוא אינו חפץ באינטגרציה מתמשכת בין משפחותיהם.[24] כשמשפחתו של יעקב עוברת מצרימה, הם מארגנים לעצמם אזור מחיה מובחן גאוגרפית מזה של המצרים.[25] מצד שני, יעקב בוכה מכל הלב בפגישתו עם עשיו. אם עשיו מראה נכונות להכיר ביעקב בתור מי שהוא, יעקב מגיב ברגשות אחווה כנים.[26]

סיכום

הרב ברלין מציג מספר עמדות חשובות ומורכבות. הוא מעדיף התבדלות יהודית, אך משמר מסר אוניברסלי שכולל דאגה ללא-יהודים. הוא מדגיש לימוד גמרא אינטנסיבי, אך רואה את הערך בלימודי חול כלשהם. הוא מציע הסברים למצוות, אך בה בעת מדגיש את אלמנט ה"חוק" בכל אחת מהן. עמדות כאלו ראויות ללימוד זהיר והערכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: רחל דנציגר-שרנסקי

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1]   העמק דבר במדבר, ט"ו, ט"ז.

[2]   העמק דבר ויקרא, ז', י"ג.

[3]   הרחב דבר ויקרא ז', י"ג.

[4]   העמק דבר במדבר, ו', ח'.

[5]   העמק דבר שמות, כ"ט, כ'.

[6]   העמק דבר שמות י"ג, ט'.

[7]   העמק דבר שמות כ"ג, י"ט וכן ויקרא ט"ז, כ"ח ו-י"ט, כ"ו.

[8]   העמק דבר דברים ה', ה'.

[9]   העמק דבר בראשית נ', י"ב.

[10]  העמק דבר במדבר ג', מ"ז.

[11]  העמק דבר במדבר י"ח, כ"ג.

[12]  העמק דבר שמות כ"ב, י"ד.

[13]  העמק דבר שמות כ', י"ב, דברים כ"ב, ז'.

[14]  העמק דבר שמות י"ח, ט"ז. ראה גם במדבר ט"ו, ט"ז.

[15]  Rabbi Jacob J. Schacter “Haskalah, Secular Studies and the close of the Yeshiva in Volozhin in 1892,” The Torah U-Madda Journal, vol. 2 (1990), pp. 76-133.

[16]  הרחב דבר דברים ל"ב, ב'.

[17]  משיב דבר א', מ"ד.

[18]  העמק דבר במדבר ח', ב'.

[19]  הרחב דבר בראשית מ"ה, ט"ז.

[20]  העמק דבר בראשית י"ז, ד'.

[21]  הרחב דבר בראשית י"ז, ד'.

[22]  העמק דבר במדבר כ"ג, ט'.

[23]  העמק דבר בראשית ל"ג, י"ח.

[24]  העמק דבר בראשית ל"ג, ט"ו.

[25]  העמק דבר בראשית מ"ו, ל"ד.

[26]  העמק דבר בראשית ל"ג, ד'.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)