דילוג לתוכן העיקרי

הרב הירש על חטא, גופניות וסדר הקורבנות

הרב יצחק בלאו
11.08.2014

 

הוגים רבים, וביניהם גם הרב הירש, סבורים כי היהדות דוחה את הרעיון שבני האדם חוטאים מטבעם ודורשת את קידוש החומר. אמנם, בהגותו של הרב הירש המרכזיות של שני עניינים אלו יוצאת דופן. שני עניינים אלו משפיעים על האופן שבו הוא קורא את חלקיה הסיפוריים של התורה ועל האופן שבו הוא מבין את חלקיה ההלכתיים, וממלאות תפקיד מרכזי במיוחד בפרשנותו לסדר הקורבנות.

רע מנעוריו?

הרב הירש דוחה מכל וכל את מושג 'החטא הקדמון', לפיו מאז חטא אדם וחווה האנושות מושחתת במהותה וזקוקה לעזרה מבחוץ כדי להגיע לישועת הנפש. הוא מבחין בכך שכאשר האל מטיל עונשים בעקבות החטא בגן העדן, הוא משתמש במילה 'ארור' רק ביחס לנחש ולאדמה, ולא ביחס לאדם וחווה. המין האנושי אינו מתואר כמקולל, מה שהיה עשוי לרמוז לכתם נצחי שידבק בו. בני האדם לא איבדו את יכולתם להיות טובים ואינם כפויים מטבעם לחטוא. הם אינם זקוקים לתיווך חיצוני כדי להשיג טוב. הרב הירש מפנה ביקורת זו כלפי הנצרות די במפורש כשהוא כותב שהצלחה דתית אינה נסמכת על "מתווך שמת וחוזר לתחיה".

טקסטים יהודיים רבים תומכים בעמדתו של הרב הירש. עצם קיומם של אנשים כאברהם, משה, ישעיהו וירמיהו חושף את האפשרות להגיע לגדולה. מדרש אחד (בראשית רבה נ"ו, ז') אפילו אומר שלכל דור יש את הפוטנציאל להניב אברהם או משה. יהודים משננים כל בוקר "א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא". כל זה סותר את קיומו כביכול של מושג יהודי של חטא קדמון. הרב הירש רואה את הרעיון האומר שלאנושות יש חופש לבחור חיי טהרה כעיקרון מרכזי ביהדות, השני רק לרעיון של אל אחד ויחיד (בראשית ג', י"ט).

אותו רעיון מופיע בפירושו של הרב הירש למשנה הגורסת "ואל תהי רשע בפני עצמך" (אבות ב', י"ג). הרב הירש כותב:

אל תילכד ברשותן של דעות-הבלים, שאחרים מטפחים אותן – כאילו האדם משנעזב לנפשו, ירבץ תחת משא עבירותיו, באין יכולת לפרוק את עומס אותן העבירות שבידו, אלא בחסדיו וסיועו של אדם אחר. לא כן! בך, ורק בך, גנוז הכח לנתק את כבלי-החטא ולהתנשא בן-חורין לעבודת-ה' טהורה ונאמנה. דוקא התפילה האמיתית, שתהיה רחמים ותחנונים, תצמיח לך כנפים להיעלות זו והיא תזכה אותך בעזרו של ה' לעבודה המטהרת, שתבצע אותה בך ובעצמך.

יש שני פסוקים בבראשית מהם משתמעת, לכאורה, עמדה שונה. כאשר התורה מסבירה את הסיבות למבול היא מציינת "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו', ה'). לאחר המבול האל מצהיר כי הוא לא יחזור ויביא אסונות דומים: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח', כ"א). האם פסוקים אלו אינם מייחסים לאנושות נטייה טבעית לחטוא?

הרב הירש עונה בשלילה. לדבריו המילה "יצר" אינה מציינת כוח שכופה על האדם לעשות רע, אלא את תוצאות בחירותיו של כל אדם. בחירותיו של האדם עשויות ליצור רוע, אך אין בנמצא דבר שכופה עליו ללכת בכיוון זה (בראשית, ו', ה').

בדיון על הפסוק השני שצוטט, המתאר את המתרחש אחרי המבול, הרב הירש טוען כי הביטוי "רע מנעוריו" אינו יכול להוות הסבר לכך שהאל לא יחריב יותר את העולם. ככלות הכול, ביטוי כמעט זהה מסביר מדוע האל גרם למבול מלכתחילה. כיצד ייתכן שאותו גורם יהיה הסיבה למבול ולכך שהמבול לא יקרה שנית? הרב הירש מפרש את הביטוי כהערה בסוגריים באמצע הבטחת האל לא להביא מבול נוסף: האל מצהיר שהוא לא יחריב את העולם, אפילו אם "יצר לב האדם (יהיה) רע מנעריו". עבור הרב הירש, אפשרות זו מייצגת התרחשות לא טבעית. הוא דוחה את הרעיון שתקופת הנעורים חושפת את השחיתות האנושית. "אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע." למעשה, דווקא מבוגרים הם אלו שמפגינים רוע אמיתי ברדיפת הכסף והתענוגות לה הם מתמסרים בשעה שהם מגנים את האידיאליזם של הנעורים (בראשית ח', כ"א). נראה שהרב הירש רוצה להדגיש שהאדם יכול להפוך לרע בעקבות סדרה של החלטות רעות, אך הוא אינו נולד רע. לפיכך הרוע הגדול מכולם מתגלם במבוגרים.

ענייו זה ממלא תפקיד חשוב באופן שבו הרב הירש מנתח ומסביר את הקורבנות. אם הדת מדגישה את שחיתותו של האדם ונטייתו לחטא, הקורבן האופייני צריך להיות קורבן חטאת. הרב הירש טוען כי קורבן עולה מרכזי הרבה יותר מקורבן חטאת. קרבן התמיד המובא מידי בוקר ובין ערביים הוא קורבן עולה. קורבנות שונים מוקרבים על המזבח החיצוני, אך שמו הוא 'מזבח העולה'. אנשים יכולים להתנדב להביא קורבן עולה, אך רק מי שמחויב יכול להביא קורבן חטאת. לבסוף, ישנם מקרים בהם אי אפשר להביא קורבן בצורה שהתכוונו אליה, ובמקרים אלו הקורבנות מומרים לפי ההלכה בקורבן עולה. הרב הירש מסיק מכל זה שהנתיב העיקרי אל הא-להים מתבטא ומתגלם בהתמסרות וברצון להתעלות שמיוצגים בקורבן העולה, ולא ברגש הנחות יותר של מצב החטא המיוצג בקורבן החטאת (ויקרא ד', כ"ד).

כפי שהראינו, הרב הירש מביא מספר ראיות משמעותיות למרכזיות קורבן העולה. עם זאת, אם קורבן העולה קשור אף הוא לחטא, הניסיון של הרב הירש לגרוע מחשיבותה של תחושת החטא עשוי להיכשל. התורה אכן מייחסת אלמנט של כפרה לקורבן העולה (ויקרא א', ד'). בנוסף לכך, מספר מקורות מצביעים על קורבן העולה ככפרה על הימנעות מעשיית מצוות עשה (ספרא ד', ח'), ואחרים טוענים שהוא מכפר על מחשבות בעייתיות (ויקרא רבה ז', ג'). אם נדגיש את אלמנט הכפרה בקורבן העולה, מרכזיותו אינה מערערת את הטענה שהאדם נוטה לחטוא.

יש לציין, להגנתו של הרב הירש, שקורבן העולה אינו קשור לחטא באופן מובהק וברור כמו קורבן החטאת. אדם חייב להביא קורבן חטאת אחרי שהוא עובר על איסורים מסוימים. אנשים פרטיים אינם מחויבים להביא קורבן עולה אפילו אם הם יודעים שהם חשבו מחשבות אסורות או נמנעו מלקיים מצוות עשה חשובה. מדויק יותר לומר שכאשר הם מביאים עולה מרצונם החופשי, יש בכך אלמנט מכפר. למעשה, יש סוגיה בגמרא הגורסת כי החרטה היא המכפרת באמת וקורבן העולה אינו אלא מתנה שאנו נותנים לאל בעקבות קבלת הכפרה (זבחים ז', א'). לפיכך הרב הירש יכול בצדק להמעיט בחשיבות הקשר בין חטא לקורבן עולה.

לגישה של הרב הירש עשויות להיות השלכות נוספות על האופן שבו אנו מבינים את מהות הקורבנות. הרמב"ם ראה בסדר הקורבנות מחווה או ויתור למנהגים הדתיים של העולם העתיק (מורה נבוכים ג', ל"ב). הא-ל השתמש בצורה העתיקה של הסגידה הדתית כדי להנחות את העם מעבודת אלילים למונותאיזם. הרמב"ן התנגד בחריפות לעמדה זו וטען כי הקורבנות משקפים אידיאל ולא ויתור היסטורי. הוא מסביר שהחוטא מזהה את חלקי גופו עם אלו של החיה המוקרבת מבחינה זו שהם מעורבים בחטא וראויים לכליה (ויקרא א', ט'). שימו לב שהרמב"ן מסביר את הקורבנות בהקשר הדיון בחטא. הרב הירש לא היה מסכים עם קישור זה.

קידוש החומר

העניין השני, קידוש החומר, עשוי להיות קשור מבחינה מושגית לעניין הראשון. הערכה אופטימית של האנושות תוביל ביתר סבירות לחשיבה חיובית על יכולת המין האנושי לקדש מעשים פיזיים. פסימיסט, שמדגיש את הנטייה האנושית לחטוא, יתקשה לחשוב שהאדם מסוגל לרומם מעשים יומיומיים כאכילה, שתייה ומיניות. לפיכך, האופטימיות של הרב הירש והדגש שלו על קידוש החומר עולים בקנה אחד.

ראינו שהרב הירש מדגיש את קורבן העולה על פני קורבן החטאת. במקומות אחרים הוא מדגיש את קורבן השלמים על פני קורבן העולה. אף אדם אינו אוכל מקורבן העולה, אך אפילו ישראל (ולא רק כהנים) יכולים להשתתף באכילת  קורבן השלמים. לפיכך, קורבן השלמים מייצג את קידוש החומר יותר מכל קורבן אחר. לפי הרב הירש, ההלכה שקובעת כי גויים יכולים להביא קורבנות עולה אך לא קורבנות שלמים משקפת את אופיו היהודי הייחודי של רעיון דתי זה. הגוי מבין את הדתיות הגלומה בהתמסרות המוחלטת שקורבן העולה מייצג, אך לא את הדת שמוצאת קדושה באקט החומרי של האכילה, המיוצגת בקורבן שלמים (ויקרא ג', א').

אף כי האבות הביאו קורבנות, היו אלו בעיקר קורבנות עולה. עם זאת, יעקב, לפני מסעו למצרים להתאחד עם יוסף בנו האהוב, מקריב קורבן שלמים. הרב הירש מלמד שוב שקורבן השלמים משקף את הגישה הדתית הייחודית של היהדות. קורבן זה, הנאכל על ידי משפחות ישראליות ביחד, מקדש את חיי המשפחה, הופך את שולחן האוכל למזבח, ואת בני ובנות המשפחה לכהנים וכהנות. הבאת קורבן זה דורשת תחושת שביעות רצון ושמחה בחיי המשפחה של האדם. רק לאחר שיעקוב שומע שהוא יראה שוב את יוסף הוא יכול להביא קורבן יהודי במיוחד זה (בראשית מ"ו, א').

בדרך האופיינית לו, הרב הירש מסביר פרטים הלכתיים מסוימים באמצעות רעיונות פילוסופיים. ההלכה דורשת שמקריבי השלמים יסיימו לאכול את הקורבן בתוך יומיים מהקרבתו. השארתו מעבר לזמן מוקצב זה היא בגדר עברה על איסור 'נותר'. חשיבת מחשבות שגויות לגבי הקורבן ובמהלך ההקרבה מבטלת את הקורבן והופכת אותו ל'פיגול'. דוגמה אחת לפיגול היא שחיטת הבהמה בלי כוונה לאכול אותה.

הרב הירש מסביר שאכילת הקורבן חייבת לקרות בסמיכות זמנים להקרבתו על המזבח מפני שהתורה דורשת קשר חזק בין שני מעשים אלו. מצד אחד, המטרה האמיתית של קורבן שלמים היא ההשתתפות האנושית, שכן אלמנט זה הוא המקדש את שולחן האוכל המשפחתי היומיומי. עם זאת, ההקשר הדתי הנחוץ לקידוש האכילה הפיזית תלוי בחיבור להקרבה על המזבח. קשרים אלו מצילים אותנו משני רעיונות בעייתיים. אם אנו מתמקדים רק באכילה האנושית, אנו מסתכנים בגרגרנות בלתי ממושמעת. מצד שני, אם אנו רואים בקורבן מטרה בפני עצמו בלי קשר לאכילה אנושית, אנו מסתכנים באימוץ הגישה האלילית, לפיה הדת מתמצית בפיוס חרד של האלים ולא בקידוש עולץ של החיים (ויקרא י"ט, ו').

פסוק מספר דברים שמתאר את ההגעה למקדש מדגים רעיון זה:”וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם...” (י"ב, ז'). עבור הרב הירש, שיא עבודת הא-ל מתבטא באכילה ושמחה לפני הא-ל במקדשו. הוא מדגיש שוב את הניגוד לפגניות המפוחדת לפיה האלים מתייחסים בעוינות לשמחה אנושית. הוא גם מראה את הניגוד בין אידאולוגיה זו לטעות המודרנית לפיה הדת נוגעת רק לרוח האנושית ולא לגוף (דברים י"ב, ז').

מעשר שני הייחודי מלמד אף הוא את אותו עקרון. המעשרות מיועדים בדרך כלל לנזקקים או לאנשים ספציפיים כמו העניים, הכהנים והלויים. בניגוד לכך, הבעלים שומרים לעצמם את המעשר השני, אך מביאים אותו לירושלים כדי לאכול אותו שם. מעשר זה משקף את יכולתנו לקדש את מעשה האכילה. כשהיא נעשית באופן הנכון, האכילה הפיזית הופכת לביטוי דתי בעל חשיבות מכרעת (דברים י"ד, כ"ב).

שלא במפתיע, דיונו של הרב הירש בנושא הנזיר חוזר לאותו עניין. יש ויכוח תלמודי מפורסם סביב השאלה האם הנזיר חוטא או קדוש (תענית דף י"א, ע"א). דיון זה משמש לעיתים קרובות כמוקד ההגות הרבנית על הסתגפות וגופניות. מדוע הנזיר מביא קורבן חטאת בסוף תקופת התנזרותו מיין, תספורת וטומאת מת? הרמב"ם קובע כי קורבן החטאת מעיד על כך שנזירות אינה האידיאל (הלכות דעות ג', א'). הרמב"ן, לעומת זאת, רואה בנזירות אידיאל וטוען כי הנזיר מביא קורבן חטאת כדי לכפר על עזיבת מצבו הנעלה והחזרה לתפקוד היומיומי (במדבר ו', י"ד). הרב הירש מצדד ברמב"ם ורואה בנזירות אמצעי תיקון זמני אך לא אידיאל דתי. חיי הנאה המודרכים על ידי הדת עדיפים על חיי התנזרות.

הרב הירש מדגיש את קורבן השלמים שהנזיר מביא בסוף תקופת נזירותו, אף שהוא מביא גם קורבנות מסוגים אחרים. קורבן זה מסמל את השיבה לחיים דתיים שאינם דוחים גופניות וחומריות. הנזיר לשעבר חותך את שערו הארוך ושורף אותו מתחת לקורבן השלמים. עבור הרב הירש השער הארוך מסמל את האלמנט האנטי-חברתי של הנזירות, לפיו מראה מקובל אינו חשוב. כעת, משהנזיר חוזר לחברה, הוא מכלה את סמל ההתנזרות המתבודדת באש הקדושה יותר של קורבן השלמים, שדורש לחלוק הנאה גופנית עם אנשים אחרים (במדבר ו', ח').

אף כי דוגמאות נוספות לעניין זה קיימות למכביר בכתבי הרב הירש, דוגמה אחת נוספת תספיק. התורה מספרת שבזמן מסעות בני ישראל במדבר קבוצת נשים הקדישה את המראות שלהן לבניין המשכן, ושתרומה זו נוצלה ליצירת הכיור שבו שטפו הכהנים את ידיהם ורגליהם. מראות בהחלט שייכות לעולם הגופני והחומרי, אך הן ממלאות תפקיד חשוב באתר הקדוש מכולם (שמות ל"ח, ח').

כותבים יהודים רבים מציינים שהיהדות דוחה את רעיון 'החטא הקדמון' ומאמינה בקידוש החומר, אך מעטים כתבו על עניינים אלו בתבונה ובעקביות כרב הירש.

(לדיון נוסף בנושאים אלו, ראה: מרדכי ברויאר, "שיטת תורה-עם-דרך-ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש", המעיין תשכ"ט. וכן - יונה עמנואל, “ישראל מול נצרות בספרי הרב הירש", המעיין תשמ"ט.)

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: רחל דנציגר-שרנסקי

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)