טעם הבחירה החופשית במשנת הראי"ה | 1

את עיוננו בסוגיית טעם הבחירה החופשית נחתום בכתבי הרב קוק זצ"ל, בשני השיעורים הקרובים. גם בדבריו נחפש מענה לשלוש השאלות המרכזיות שהעסיקו אותנו, לאורך הסדרה: מי קובע מה יתרחש בעולם – הקב"ה, האדם, או חוקי הטבע; היכן בתוך האדם מתרחשת הבחירה, ואילו חלקים בנפש נוטלים בה חלק; כלומר היכן ובאילו תחומים מצוי מרחב הבחירה של האדם. במסענו בכתבי הרב קוק, נבדוק אם הוא עסק בממדים נוספים של שאלת הבחירה.

 

חירות הגוף וחירות הרוח

נפתח את עיוננו במאמר שכתב הרב קוק לקראת חג הפסח, "חירותנו וביעור חמץ", המעלה את השאלה – מה הקשר בין גאולה ובין חירות?

באופן פשוט, הגדרתה הבסיסית של הגאולה היא שחרור ממשעבד אנושי חיצוני. עם שנשלט בידי עם אחר, שמכתיב לו כיצד לחיות ומה לעשות, וכעת הוא יוצא מתחת שלטונו – הרי הוא נגאל ממנו. כך קרה כשעם ישראל יצא מתחת שלטון פרעה, ונעשה חופשי לעצמו. היציאה משעבוד חיצוני תואמת את המשמעות הפשוטה של החירות. הרב קוק מבאר את עניינה של היציאה לחירות ברובד עמוק יותר:

 

אלה השנים המסמנים לנו את חג הגאולה, חג הפסח, זמן חירותנו. ולדורות מה אנחנו למדים מאלה שני הנושאים הללו התלויים זה בזה?

התשובה הנצחית היא, שתנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלקים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותו ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית. אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי אם על ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזה חמצו השאור שבעיסה שהיזקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו...

(עולת ראיה חלק ב, עמוד רמד)

 

הרב קוק מציג שני סוגי חירות – חירות הגוף וחירות הרוח. חירות הגוף תלויה בחירות הרוח, מפני שעל מנת לצאת לחירות, צריך האדם לעשות בעצמו תנועה לקראתה. כדי להוציא את עצמו ממאסרו, עליו להיאבק ולחתור למען חירותו. חירות הרוח יכולה להיות קיימת תמיד, גם כאשר הגוף משועבד, ובכוחה לחולל תנועה כדי שגם הגוף ייצא משעבודו. ביעור החמץ הוא חלק מהעבודה הנדרשת עבור חירות הרוח, ובה האדם מבער כל גורם שיכול לעכב את חירותו. עליו לבער גורמים אלה לא רק מתוכו אלא גם מסביבותיו, כדי שבכל המרחב המקיף אותו לא יהיה שום כוח שישאב אותו לעבדות.  רק כך חירותו תחזיק מעמד.

ננסה להעמיק עוד בבירור שני המושגים הללו – חירות הגוף וחירות הרוח.

 

החירות כשלעצמה - ערך עליון?

היציאה מהמשעבד החיצוני, במובנה הבסיסי, מקבילה להגדרה הרווחת של החירות בעולם המודרני. נדבך מרכזי בהגדרת החירות הוא העדר כפייה מצד גורם אנושי. זהו מצב שבו הפרט חופשי לחיות כרצונו, ואין מי שיגיד לו מה לעשות או לחשוב. מצב שבו אין כפייה על האדם, כמו מצבם של בני ישראל לאחר שחרורם מפרעה, מאפשר לו בחירה חופשית.

אולם הגדרה זו של החירות מעלה שתי שאלות: ראשית, האם לאחר שהאדם משתחרר מעול השלטון הזר, בחירתו חופשית באמת? שנית, האם זה טוב שהאדם יהיה חופשי?

בנוגע לשאלה הראשונה, מציב הרב קוק את מושג חירות הרוח. גם אם האדם חופשי בפעולותיו הגופניות, עדיין ייתכן שבתוכו הוא יהיה משועבד. כפי שכבר ראינו בשיעורים הקודמים, יש גורמים רבים שמשפיעים על האדם, כגון החוקיות הטבעית של המציאות וההרגלים שיש לאדם עצמו. אם כן, גם כשהמשעבד האנושי הרשמי נעלם, עדיין יש משעבדים שמשפיעים על האדם.

בנוגע לשאלה השנייה, הבחירה החופשית לא תמיד חופשית משעבודים פנימיים, ולא תמיד מובילה את האדם אל הטוב. הוא יכול לבחור, אך לא בהכרח הוא יבחר נכון. לכן מצב שבו כל אחד חופשי בבחירתו יכול להוביל גם לתוהו ובוהו, לאנרכיה ולמלחמת כל וכל. אין זה אומר שצריך לשלול מהאדם את הבחירה, אלא שהבחירה אינה חזות הכל; האדם אמנם קיבל את הבחירה החופשית, אך עליו להשתמש בה כדי לבחור בטוב.

בנקודה זו אפשר לראות הבדל עומק בין התפיסה היהודית ובין התפיסה הפוסט-מודרנית. בעולם הפוסט-מודרני, החירות היא ערך עליון. היא אינה אמצעי כדי לבחור בטוב, אלא טוב מצד עצמו. התפיסה הפוסט-מודרנית מעלה על נס את חופש הבחירה של האדם, ללא תלות בשאלה כיצד יבחר, ולהיכן יוביל אותו החופש שבידו. התורה דוגלת גם היא בבחירה חופשית, אך לא כערך עצמי, אלא כאמצעי לבחירה בטוב.

למעשה, גם העולם הפוסט-מודרני מודע להשלכות העלולות להיגרם מהחופש. כך קורה שיש בעולם שתי תנועות חזקות, הפועלות זו לצד זו, אך נעות בכיוונים מנוגדים זה לזה – החירות, ושלטון החוק. בדרך כלל, האנשים שמניפים את דגל החירות הם הם שמניפים את דגל שלטון החוק, אף ששלטון החוק משמעו כפייה. כיצד שתי התנועות מתיישבות יחד? אפשר אמנם לומר שבתרבות הדוגלת בחופש, אפשר לקוות שגם החוק ישים בראש סולם הערכים את החופש, ולכן כדאי לחזק את שלטון החוק כדי לחזק את החירות. אולם יש סיבה נוספת שעומדת מאחורי הקריאה לשלטון החוק – התרבות הפוסט-מודרנית מבינה שאם תינתן חירות גמורה לאנשים, התוצאה תהיה תוהו ובוהו. היא זקוקה לסמכות עליונה, שתדאג שאף אחד לא ינצל את החופש שלו כדי להזיק לחברו. בין שני דגלים אלו שורר מתח תמידי, שמתבטא בשאלות העדינות על חירות הפרט מול הדאגה שלא לגרום נזק לאחר. בעולם המודרני השאלה הייתה רחבה יותר, כי חירות הפרט עמדה בסתירה לערכים מוסריים שונים; העולם הפוסט-מודרני, לעומת זאת, פירק כבר את כל עולם הערכים, ורק החירות נשארה בו כערך עליון. לכן נותרה לו רק השאלה שהיא בגדר פיקוח נפש – כיצד למנוע מהחירות להוביל למציאות של "איש את רעהו חיים בלעו".

 

החירות האמיתית

אל מול ההגדרה הפוסט-מודרנית של החירות, שעלולה לעמוד בניגוד לטוב, עומדת "חירות הרוח" של התורה. את החירות הזאת אפשר להבין בשתי רמות.

ברמה הראשונה, שאפשר לכנותה כתפיסה 'דתית', הבחירה החופשית צריכה להוביל את האדם להתקרב לקב"ה. כלומר, מצופה מהאדם שיבחר להקריב את חירותו, וללכת לפי התורה. באופן זה  בחירתו של האדם תהיה בטוב, "ובחרת בחיים". התורה מפגישה אותנו עם האמת המוחלטת והטוב המוסרי, וזו הדרך שהאדם צריך לבחור בה. הבחירה החופשית ניתנה לו כדי שיתגבר על רצונותיו שלו ויבחר בעצמו בדרך הנכונה.

אולם הרב קוק הולך צעד אחד קדימה, ומגדיר אחרת את החירות:

להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותו הרוח הגדול של החירות, אשר זרח עלינו אמנם בתקופות המאירות שלנו, ואשר יצא כברק נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אשר נגלה עלינו מלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו הגדול וקרבנו לעבודתו, שהיא חירותנו הגמורה, והרים אותנו משפלותה של העבדות הנכריה אשר שוא היא עבודתה. ההבדל שבין העבד לבן־החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי־משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן־חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי־אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב. ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, "חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות", נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית, שקנינו ע"י גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו ע"י הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו ה' יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם.

(שם)

 

אפשר להבין כי הבחירה להשתעבד לקב"ה מרוממת את האדם, ולכן היא אינה שעבוד. לפי הבנה זו, האדם אמנם מוותר במידה מסוימת על חירותו ובוחר בעבודת ה', אך עדיף להיות משועבד ברמה מסוימת ולהיפתח לאופקים חדשים ומרחבים עליונים, מאשר להישאר בן חורין מצומצם ושפל.

אולם הרב קוק אומר יותר מזה: עבודת ה' "היא חירותנו הגמורה". חירותו האמיתית של האדם היא נאמנות למה שהוא. עבד הוא מי שחייו מתנהלים לפי ההכתבה הסמויה מצד הגורמים מסביבו, ואילו בן חורין הוא האדם שמצליח להיות נאמן לעצמיותו הפנימית.

התורה מלמדת אותנו מי אנחנו באמת. כבר בפרק הראשון בבראשית, היא מלמדת אותנו שהאדם נברא בצלם אלוקים, ואינו רק יצור טבעי מתוחכם. נטועה בו מהות עליונה, ועבודת ה' היא הדרך לגלות אותה. יש באדם שכבות שונות – הוא מושפע מאנשים סביבו, מתרבות חיצונית ועוד, אך אם יסיר את כל השכבות החיצוניות ויחדור אל נפשו פנימה, ימצא שם את החיבור אל הרצון האלוקי.

במבט הצר, יש סתירה בין חירותו של האדם ובין הטוב והנכון. ממבט זה האדם צריך לבחור אם לעשות כפי שהוא רוצה, או ללכת אחר צו ה'. אולם הרב קוק מאחד בין שני הצדדים הללו, ומסביר כי הרצון האלוקי מוטבע בעומק האדם. ככל שיקיים יותר את רצון ה', הוא ייפגש עם הנקודה העמוקה שקיימת בו עצמו.

הדילמה בין החירות הפרטית ובין צו ה' יכולה לקרוע את האנושות. היא עומדת בבסיס המתח בין העולם ה'דתי', האומר לאדם לעשות מה שהקב"ה מצווה עליו, ובין העולם ה'חילוני' המבקש לשחרר אותו שיעשה ככל העולה על רוחו. הרב קוק עוקר את הדילמה מיסודה, ומראה כי שני הכיוונים נובעים ממקור אחד: האדם רוצה לממש את חירותו, והחירות היא נאמנות לצלם אלוקים שבתוכו.

הרב קוק מצטט את המדרש על לוחות הברית, "אל תקרי חרות אלא חירות". אפשר היה לחשוב שהמדרש מוציא את המקרא מידי פשוטו, אך לפי הרב קוק התורה חרותה בעומק האדם, ובדיוק בגלל זה היא חירותו. אין היא דורשת ממנו לקיים הוראות חיצוניות, אלא מקרבת אותו להיות מי שהוא באמת.

הרב קוק עומד אל מול הגישות הקוראות לחופש שרירותי ואקראי, אך גם אל מול גישות דתיות שמצמצמות את ערך הבחירה, ולמעשה קוראות לבחור לוותר על הבחירה ולהשתעבד לקב"ה (ביטוי כזה נמצא אצל ה'שפת אמת', שאת דבריו לא ראינו בעיוננו בסוגיה). הרב קוק מעצים את הבחירה, ומלמד כי אם האדם ימצה את בחירתו, ויהיה נאמן לעצמו ולא לשכבות החיצונית שמקיפות אותו, הוא יגיע דרך עצמיותו לקרבת ה'.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג