טעם הבחירה במשנת הרמב"ם | 1 | הלכות תשובה

סוגיית הבחירה החופשית מופיעה אצל הרמב"ם בכמה מקומות מרכזיים. בהלכות תשובה שבספר משנה תורה, בשמונה פרקים וגם במורה הנבוכים. ידועים בעיקר דבריו בנושא היחס בין הידיעה לבחירה, שזכו גם לביקורת מהראב"ד, אך יש לו גם אמירות בנוגע להיבטים נוספים של הבחירה שמעסיקים אותנו, ובהם ביחס לדגם הבחירה וכיצד היא מתבצעת בנפש האדם.

 

יסודות הבחירה בהלכות תשובה

ראשית כל, נסקור בקצרה את תמצית את דברי הרמב"ם בסוגיה בהלכות תשובה, בפרקים ו-ז. הרמב"ם פותח בקביעה שהקב"ה אינו מכריח את האדם אם להיות צדיק או רשע, והדבר נתון לרשותו של האדם. מזה נגזרת הקביעה השנייה, שהאדם אחראי למעשיו, ושבידו גם לעשות תשובה. הקביעה השלישית היא זו שהופיעה גם אצל רס"ג ורבנו בחיי, שהתורה כולה תלויה ביסוד הבחירה, שהרי אין מקום למשפט ולגמול אם אין לאדם הנידון בחירה ומעשיו לא נבעו מהכרעתו החופשית.

משם מגיע הרמב"ם לשאלה שרבנו בחיי עסק בה בהרחבה, והיא היחס בין הבחירה ובין השליטה המוחלטת של הקדוש ברוך הוא. הרמב"ם מציג תשובה אחרת לשאלה זו. הוא אומר שהבחירה של האדם היא עצמה ביטוי לשליטה האלוקית; הקב"ה, שבידו היכולת המוחלטת לקבוע כיצד יתנהל כל יצור בעולם, קבע ברצונו החופשי שהאדם יהיה יצור בחירי. כוח הבחירה החופשית של האדם היא ביטוי למה שנתן לו הקב"ה בכוחו הבלתי מוגבל.

בנוגע לשאלת הסתירה שבין הידיעה והבחירה, הרמב"ם מערער את הנחת היסוד שממנה, לדבריו, נובעת השאלה בעצמה. בשאלה מסתתרת הנחה סמויה שהידיעה האלוקית דומה לידיעה שלנו, ואם ידיעתנו סותרת בחירה הרי שגם הידיעה האלוקית סותרת בחירה. אולם באמת, אומר הרמב''ם, איננו יכולים להשיג את הידיעה האלוקית, והיא שונה לגמרי מהידיעה האנושית - "אין ידיעתנו ידיעתו". אצלנו המידע הוא חיצוני לנו, ואילו הקב"ה וידיעתו אחד הם. כיוון שאיננו יודעים לתפוס ולהגדיר מהי ידיעתו, אין אנו יכולים לומר שידיעתו סותרת את בחירתנו. אי אפשר להקשות על מה שאין בידינו לדעת ולהגדיר אותו בכלל. לכן אפשר לומר כי ידיעת ה' אינה מחייבת מה יקרה ומה לא, בשונה מידיעתנו, שלפיה אם ידוע בוודאות שדבר מסוים יקרה – מחויב שהוא יקרה, ואין עוד בחירה בנוגע אליו. עיקרון זה תואם את תפיסתו הכללית של הרמב"ם בנוגע לתארים, שלפיה איננו יכולים לתאר את הקדוש ברוך הוא בתארים חיוביים, אלא רק על דרך השלילה. האמירה שהקב"ה "יכול" באה לומר שהוא אינו חסר יכולת, אך איננו יכולים להגדיר באופן חיובי מהי יכולתו של הקב"ה. כך גם התואר "חי" פירושו שתופעת המיתה לא שייכת ביחס אליו אך איננו יכולים לומר דבר חיובי על 'חייו', וכן על זו הדרך ביחס לשאר התארים. לאור זאת, גם האמירה שהקדוש ברוך הוא "יודע" באה בעיקר לשלול את האמירה שהוא אינו יודע, אולם איננו יכולים להגדיר באופן חיובי מהי ידיעה ביחס לקב"ה, וממילא אין לנו דרך לקבוע שידיעה זו סותרת בחירה (יצוין כי הראב"ד חולק על הרמב"ם, ויש לו הסבר משלו לסתירה לכאורה שבין הידיעה לבחירה, שאין כאן המקום לפרטה, והלומדים מוזמנים לעיין בדבריו).

ראינו את הקושיה שמביא רס"ג, על מקורות בתנ"ך שבהם נראה כי הקב"ה שולל את הבחירה מבני אדם. רס"ג אומר שצריך להסביר את הפסוקים הללו באופן שמותיר את הבחירה של האדם על כנה, אך לפי הרמב"ם אכן תיתכן שלילה של הבחירה בסיטואציות קיצוניות. הקדוש ברוך הוא יכול לגזור על האדם, בתור עונש על חטאים רבים או ממושכים, שיכולת הבחירה תילקח ממנו.

את הפסוקים שנראים כתפילה לקדוש ברוך הוא שיטה את ליבנו לכיוון הטוב, כלומר יתערב בבחירתנו, הרמב"ם מסביר באופן הפוך - שזו בקשה להשארת הבחירה החופשית; כיוון שיש אפשרות של עונש שישלול את הבחירה, יש מקום לתפילה שהבחירה לא תישלל, וגם אם האדם חטא – תישאר בידו הבחירה החופשית לתקן את מעשיו, שזו יכולת התשובה.

הרמב"ם עוסק בפסוקים נוספים שנראים כסותרים את הבחירה, פסוקים שמהם נראה כי הגזרה האלוקית מכתיבה הכל. למשל, כשהקב"ה קובע כעונש שעמים מסוימים יילחמו בישראל או יפגעו בהם. הרמב''ם אומר שגם אם יש גזרה על הציבור, אין היא מחייבת את היחידים. הקביעה שאומה מסוימת תצא למלחמה אינה שוללת את הבחירה מכל פרט בציבור זה.

גם לאמירה זו מתנגד הראב"ד, ונותן שתי תשובות אחרות לקושיה: האחת – כשהקב"ה קובע שעם ישראל ייענש, הוא מפקיד את הענישה בידי מישהו שכבר חטא בעבר, כך שממילא מגיע לו עונש על רשעותו. הקב"ה נפרע מרשע על ידי רשע אחר. התשובה השנייה, ואולי הידועה יותר, היא שהקב"ה אינו קובע כיצד ובאיזו עוצמה תהיה הפורענות לישראל. לכן, כאשר אויבים מעיקים לישראל יתר על מה שמגיע להם לפי עונשם – זו כבר בחירה שלהם, ועליה הם ייענשו.

הרמב"ם, מכל מקום, טוען אחרת, ומחלק בין הכלל לפרט. שיטתו נראית קשה להבנה במבט ראשון, שהרי אם יש גזרה שאומה מסוימת תילחם בישראל, מוכרח שיהיו אנשים פרטיים שישתתפו במלחמה זו, ואיך אפשר לומר שלאנשים הפרטיים נותרה בחירה? ייתכן שהיום, לאחר שהמדע האנושי פיתח את תורת הסטטיסטיקה, קל יותר להבין את טענת הרמב"ם. סטטיסטית, ייתכן שיהיה אחוז קבוע של תאונות דרכים בכביש מסוים; אולם נתון זה אינו מחייב שמכונית ספציפית תיפגע בתאונה. שום מכונית בפני עצמה אינה חייבת להיפגע, ובכל זאת ברור שמכונית כלשהי תיפגע. קשה לתפוס זאת, אבל כך פועלת המציאות. הקביעה הנוגעת לכלל אינה מחייבת כל פרט, וממילא משאירה בידו בחירה חופשית.

לאחר שראינו בתמצית את עיקרי גישתו של הרמב"ם, כפי שהיא מופיעה בהלכות תשובה, נתבונן יותר בכמה מפרטיה.

 

דגם הבחירה

הרמב"ם פותח את פרק ו בהלכה הבאה:

רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.

(הלכה א)

הרמב"ם מבין את הפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית ג, כב) כמתאר את האדם: האדם הוא אחד ממינו בבריאה (כפי שתרגם גם אונקלוס), יחיד מסוגו, ביכולת הבחירה שלו. יש שוני מסוים בהגדרות הבחירה בין מה שראינו אצל רס"ג ורבנו בחיי, לדברי הרמב"ם. הבחירה המתוארת כאן היא בין טוב לרע. לא בין מצוות לעברות, ולא בין מה שנכון לעבודת ה' ומה שאינו נכון, שהרי בפשט הפסוקים בימי אדם הראשון טרם ניתנו התורה והמצוות.

מתוך דברי הרמב"ם על הבחירה עולים שלושה רכיבים:

א. "שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע" – ידיעת הטוב והרע;

ב. "ועושה כל מה שהוא חפץ" – רצון חופשי;

ג. "ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע" – אי-הגבלה, כלומר יכולת מעשית.

מכל הרכיבים הללו נובע שיש לאדם בחירה, ולכן "פן ישלח ידו". לפי הפירוש הפשוט, כיון שהאדם חטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע, צריך להוציא אותו לפני שיאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם. אולם הרמב"ם מבין שהפסוק עומד בפני עצמו ואינו ממשיך את העיסוק בחטא שהיה לפני כן. הפסוק מגדיר את יכולת הבחירה העקרונית של האדם - לאדם יש יכולת לבחור הן בטוב והן ברע, בחירה חופשית ויכולת בלתי מוגבלת, ועל כן יש רק דרך אחת למנוע ממנו לאכול מן העץ, והיא הוצאתו מגן עדן. 

מה הקשר בין ידיעת הטוב והרע ובין הבחירה? אפשרות אחת, פשוטה יחסית, היא שהאדם יודע מהם הטוב והרע, ולכן יש בידו יכולת לבחור ביניהם. יש טוב ורע מוחלטים בעולם, והם גלויים לעיני האדם. אפשרות אחרת היא שהרכיב הראשון הנ"ל מתאר רמה נוספת של בחירה שיש לאדם: ידיעת טוב ורע אינה רק ידיעה כללית מה טוב ומה רע, אלא גם כושר שיפוט שנתון במידה מסוימת לבחירתו של האדם. האדם בעצמו שופט ובוחר מהו הטוב. הרכיבים הבאים מוסיפים, שלא די שהאדם יודע מה טוב, אם הוא אינו בוחר בו. אם הוא יודע מה טוב אך בוחר ברע, הרי שהוא רע.

נזכיר שהפסוק לקוח מפרשת בראשית, מסיפור אדם הראשון, שקודם לנתינת התורה. במיוחד בשלב זה הגדרת הטוב והרע נתונה בידי האדם. חשוב להבהיר כי אצל הרמב"ם, יש הבדל בין המושגים "אמת" ו"שקר" ובין המושגים "טוב" ו"רע". תחום הטוב והרע נקרא אצל הרמב"ם (מורה הנבוכים א, ב) "המפורסמות" – יש דרכים שנהוג ללכת בהן, מוסכמות מוסריות וחברתיות, והן הנקראות "טוב". הן אינן קשורות בהכרח לשאלה מהי ה"אמת", כלומר מה נכון באופן אבסולוטי ומוחלט. הטוב והרע תלויים בהכרתו של האדם (בהגדרה זו של מושגי הטוב והרע, נעסוק בהרחבה בשיעורנו על שיטת הרמב"ם במורה הנבוכים). דברים אלו נכונים קודם שניתנה תורה. כשתינתן התורה היא תלמד אותנו מה מבין ה"מפורסמות" אכן טוב ורצוי לפי מבטה. 

נחזור אל שלושת התנאים. הרמב"ם בונה כאן דגם בחירה שמורכב מכוחות הידיעה, כוחות הרצון וכוחות המעשה. האדם צריך תחילה לדעת מה טוב, מתוך כך לרצות בו, ולבסוף ליישם זאת בפועל. אצל רס"ג, הבחירה הייתה בין מכלול כוחות; אצל רבנו בחיי, הבחירה הייתה בין השכל ליצר; אצל הרמב"ם הבחירה היא בין טוב לרע. בזה באה לידי ביטוי נקודת החירות של האדם; הוא יודע מה טוב ומה רע, והשאלה היא אם יבחר ללכת אחר הטוב או אחר הרע.

בפועל, השאלה מה טוב ומה רע מתפרטת לשאלות רבות, ובכל מצב האדם צריך לבחור בין כמה אפשרויות מורכבות, אבל השאלה היסודית ביותר שעומדת בבסיס כל הבחירות היא – מהו הטוב. משניתנה תורה, נאמר לנו על ידי הקב"ה מה טוב ומה רע. במקום השלב הראשון בדגם, שבו האדם בחן בעצמו מה טוב ומה רע, נכנסת עכשיו התורה ומודיעה מהו הטוב. אולם עדיין הבחירה האם לעשות את הטוב נתונה בידי האדם. הרמב"ם מדגיש: "שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו". המילה "מעצמו" חוזרת בדבריו כמה פעמים. האדם עצמו, בתור יצור עצמאי ואוטונומי, הוא הבוחר אם לעשות את הטוב או את הרע, וזו הבחירה היסודית ביותר.

 

מרחב הבחירה

בעיסוקנו ברס"ג וברבנו בחיי, בררנו באילו תחומים ניתנה לאדם בחירה ואילו דברים נותרו בשליטתו של הקב"ה. בין השאר עלתה האפשרות שהבחירה היא רק בנוגע למצוות ולעברות, וכל השאר נתון בידי שמים. הרמב''ם אינו מחלק בין התחומים, אבל מכניס לזירה תחום שעדיין לא הופיע בה בפירוש – תחום המידות:

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה, הוא שכתוב אחריו מה יתאונן אדם חי וגו', וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'.

(הלכות תשובה שם, ב)

כל עולם "הדעות", כלומר המידות והתכונות, נחשב בעיני הרמב"ם לבחירי. אצל רס"ג ורבנו בחיי לא היה כל אזכור לתחום הזה, והרמב''ם הוא הראשון להעלות את הסוגיה, ואף להכריע שיש בחירה חופשית אפילו במידות. מידותיו של האדם אינן מוכתבות מלמעלה, אין גורם שמושך אותו באופן הכרחי לאחד הצדדים. הוא חופשי לחלוטין להיות צדיק או רשע, רחמן או אכזרי, נדיב או קמצן.

עדיין יש מקום לשאול: נכון שאין "מי שיכפהו", ואין גורם חיצוני שגוזר על האדם לאמץ תכונות מסוימות, אבל האם ייתכן שיש גורם פנימי כזה? יכול להיות שהאדם מטבעו ייטה לתכונה מסוימת, ואת הטבע הוא לא יוכל לשנות?

את הנקודה הזאת נברר לעומק בשיעורנו הבא, שבו נראה את דברי הרמב"ם בסוגיה בהלכות דעות ובשמונה פרקים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג