טעם הבחירה במשנת מי השילוח | 2

בשיעור הקודם נפגשנו עם האמירה העקרונית שמציב מי השילוח: הכל בידי שמים – כולל יראת שמים. כך הוא דורש את הפסוק "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ", רצון ה' הוא הקובע גם בעניין יראת השמים שבלב האדם. ראינו כמה פסקאות שמביעות אמירה זו, כגון הפיסקה על אברהם אבינו, שהגיע לאמונה בקב"ה רק מפני שהקב"ה עצמו עורר אותו לכך.

ראינו כי מי השילוח מודע גם לסכנות שעלולות לצמוח מהגישה שגם עולמו הפנימי של האדם הוא בידי שמים. סכנה אחת הוא מציג בדבריו על מלחמת עמלק: הוא טוען כי עמלק הרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, באומרו שהכל ממילא בידי שמים. לכן המלחמה מתנהלת שם בידי אדם דווקא, כדי להוציא ממחשבה זו. את הבעיה השנייה מביא מי השילוח בדבריו על הקטורת, שם הוא אומר כי הידיעה שהכל בידי שמים עלולה להוביל את היהודי לקלות ראש. לכן בגדי הכהונה קודמים לקטורת, כדי להקדים יראת שמים לתודעה שהכל בידי שמים.

השאלה המהותית שצריך לברר בעקבות גישת מי השילוח היא – איזו משמעות נותרה לעבודת ה' בעולם כזה? האם עבודת ה' המוכרת, עם כל הדרישות שיש בה לקיום מצוות ותיקון אישי, יכולה להישאר גם כשהכל בידי שמים? או שמא גישה זו משליכה על כל אופי עבודת ה', ודורשת עבודה מסוג אחר?

לאורך מי השילוח אנו מוצאים פסקאות רבות של הדרכות ועצות בעבודת ה'. הוא אומר כיצד צריך לעבוד ומה לא נכון לעשות. באופן פשוט, נשמע מהדרכותיו של מי השילוח שהוא פונה לבני אדם שיראת השמים שלהם נמצאת בידיהם, ואין הם יכולים לפטור את עצמם מהעבודה. נראה כמה פסקאות כאלו, וננסה להבין כיצד הם מתיישבות עם הקול המהדהד ברקע, שכל הנעשה אפילו במישור הרוחני קבוע מלמעלה.

 

להגיע לתודעה שהכל בידי שמים

הפיסקה הבאה מובאת בתחילת מי השילוח על התורה:

בראשית ברא אלקים. ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך שבונה אוצר מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל מה שיניח לתוכו, והשמים והארץ הם יסודות העולם, והם מרמזין בנפש האדם על הלב והמוח, בעת שירצה האדם לילך עפ"י רצון הש"י בכדי שיהיה בריה שלימה, אז צריך לאמץ ולחזק אלו שני היסודות, היינו למסור השכל והמחשבה שבראש וכל תאוות לבו להש"י ולהמליך אותו ית' עליהם שלא יפעול בהם דבר זולת רצון הש"י. וכמו שאמר הבעש"ט בדבר שמחשבה של אדם מחשבת שם הוא האדם כולו. וזהו פי' הפסוק (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי, וממילא דרכי תצרנה, היינו כשתמסור לבך להש"י אז תהיה אצלך עבודת הש"י עיקר וכל דברי עוה"ז טפלים לזה, על דרך משל עשיר שיש לו בן הגון וחכם ומשיא אותו אשה לפי כבודו ובשעת שהכין צרכי הנשואין ויטעום מהמאכלים שהכין, בעת טעמו מהמאכל יזכור שמחת בנו והטעימה אצלו טפילה והבן.

(מי השילוח, בראשית)

 

פסקה זו מדברת על בחירה ועבודה של האדם, ולא על דבר שמוכתב לו מלמעלה. "בעת שירצה האדם לילך על פי רצון ה'", האדם מתואר כמי שרוצה ובוחר ללכת לפי רצון ה'. העבודה המוטלת על האדם היא לקשור את כל המחשבות לה' יתברך; האדם צריך לנקות את עצמו ממחשבותיו ורצונותיו האישיים, כך שרק רצון ה' ינכח בו ויוביל אותו. לזה מגיעים על ידי עבודה של מסירת הלב לקב"ה.

מי השילוח ממחיש זאת בעזרת משל, על עשיר שמתכונן לחתונת בנו. כאשר העשיר טועם מהמאכלים שאמורים להגיש בחתונה, כדי לבדוק אותם, הטעימה טפלה מבחינתו לשמחת החתונה עצמה. בנמשל, האדם יכול לעסוק בענייני העולם הזה, אך לא הם אלה שמורגשים אצלו. הם טפלים לעומת רצון ה'.

יש פה הדרכה מפורשת לעבודת ה'. אין זו הודעה על תהליכים שמתרחשים בידי שמים ואינם בשליטתנו, אלא הוראה כיצד אנו אמורים לפעול מצידנו. עם זאת, הפעולה הנדרשת מהאדם היא הכוונת עצמו לתודעה של "הכל בידי שמים". כאשר אדם מוסר את מחשבותיו לקב"ה, הרי שמרגע זה ואילך הכל בידי שמים, והקב"ה הוא שממלא את האדם כולל את מחשבותיו. אם כן, המגמה היא אכן שהכל יהיה בידי שמים כולל יראת שמים, אך מצב זה אינו מגיע מאליו. האדם בעבודתו הוא שצריך לבחור בתודעה של 'הכל בידי שמים כולל יראת שמים', ולתת לרצון ה' למלא את עולמו הפנימי.

נמחיש כיצד יכולה להתבטא מגמה ייחודית זו בעולמו הרוחני של האדם. נניח שאדם ניגש לתפילה, ורוצה בכל מאודו להתפלל הפעם בכוונה. הוא מנסה לכוון בתפילה, אבל מחשבותיו טורדות אותו ומסיחות את דעתו. בסוף התפילה הוא תופס את עצמו, ומגלה לאכזבתו שתפילתו לא הייתה בכוונה כפי שרצה. ברגע זה עומדות לפניו שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא אכן להצטער על מה שקרה, ומתוך זה לאמץ את המחשבה, ולבחון מה אפשר לעשות כדי שהתפילה הבאה תראה בכל זאת אחרת. אולם אפשרות אחרת היא להבין שההצלחה בתפילה נמצאת בידי שמים. הוא מצידו השתדל וניסה להביא את עצמו לידי כוונה, אבל משמים ארע שהוא לא הצליח להתכוון. ייתכן שבפעם הבאה הוא יצליח יותר לכוון, אך בפעם הזאת נגזר משמים שהכוונה לא תעלה יפה. ממילא, האדם גם לא יתאמץ יותר מדי לפני התפילה כדי לכוון, אלא רק ירצה את הכוונה בליבו, וימסור לקב"ה את ההכרעה אם הכוונה תצלח. אדם כזה מוסר את תפילתו לידי שמים, ומכיר כי הצלחתו בעבודת ה' היא בידי שמים בלבד, אך הוא מגיע לזה מתוך בחירה שלו.

זו עבודת ה' בעלת אופי שונה ממה שאנו מכירים בדרך כלל, שכן אנו מורגלים לפגוש הדרכות שמדגישות את העמל והמאמץ הנדרשים כדי להצליח בעבודה הרוחנית. עם זאת, עדיין מדובר בעבודה. העבודה לגלות שהכל בידי שמים כולל יראת שמים – נמצאת בידי האדם.

השאלה שהצבנו עדיין עומדת ברקע, כי סוף סוף יש פער בין הטלת עבודה על האדם, ובין האמירה שהכל בידי שמים לגמרי והאדם אינו נדרש לכלום; אולם הפער בין שתי האמירות מצטמצם כעת, לאור ההבנה כי מגמתה של העבודה היא למסור את הכל לידי שמים.

 

עבודה ובירור

המושג "בירור" הוא אחד מהמושגים הרווחים ביותר בעולם עבודת ה' של מי השילוח. נראה את אחד המקומות שבהם הוא מופיע:

כל הכלים היו של עצי שטים מצופים זהב חוץ מהכפורת ומנורה שנאמר בהם זהב טהור בלא תוך של עצי שטים. כי ידוע שהמשכן וכליו רומזים לקומת צורת האדם, ובכל האברים רשות לאדם לכוון לטובת עצמו ג"כ בפעולתו כמאמר חז"ל (פסחים סח, ב) מעיקרא כי עביד איניש לגרמיה הוא דעביד, ולעתיד יברר הש"י שהמעשה שעשה לגרמיה היה רק כמו התחלה שלא לשמה לבא עי"ז לשמה ולהוציא אור מתוך חושך כנאמר (יואל ד, יח) והשקה את נחל השטים וכו', אבל הכפורת שהוא נגד הלב, והמנורה שהוא נגד עינים, בזה צריך האדם שמירה מאוד שיהיו נקיים ומבוררים בלי שום צד נגיעה מצדו לשום טובת העוה"ז, כי איתא בגמ' [ירושלמי ברכות פרק א, ה"ה] העין והלב הם תרי סרסורי עבירה, עין רואה ולב חומד. והנה באמת צריך העין להיות מופשט מכל תאות עוה"ז ורק שיהיה כלי להנפש כמו זכוכית בר ונקי שהנפש תביט דרך העין על כל דבר והנפש תברר אותו אם הוא טוב תקבלו ואם לאו לא תקבלו, אבל כשיש בהעין עצמו שום תאוה לחמדת עוה"ז, אז אין העין כלי להנפש רק היא בפני עצמו, וחומד לכל עניני עוה"ז ולא יוכל הנפש לברר הטוב מהרע, ולכן צוה הש"י באלו השנים שיהיו מבוררים, העין יהיה נקי ומופשט מחמדות ממילא גם הנפש לא יחמוד רק לדבר שהוא ברצון הש"י.

(מי השילוח, תצווה)

כאן אנו פוגשים את משמעות מושג הבירור, "צריך האדם שמירה מאוד שיהיו נקיים ומבוררים בלי שום צד נגיעה מצדו". מי השילוח פותח באמירה שנראית מעט מנוגדת לזו שראינו בפסקה הקודמת: במצוות המעשיות, ייתכן שלאדם תהיינה נגיעות אישיות, וזה בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה". לבסוף יתברר שהיה זה שלב ראשון בעבודה, וצמחה ממנו עבודה לשמה. מי השילוח מפתח כיוון זה במקומות אחרים. מכל מקום, הדגש בפסקה זו הוא על הכלים שהיו זהב טהור, והם מייצגים את הכוחות באדם שצריכים להיות מבוררים מנגיעות לגמרי – הלב והעין.

האדם צריך שהלב והראייה שלו יהיו מבוררים. כשעורכים משפט, הגיוני שהנידונים לא יהיו זכים וטהורים; אך אם גם הדיינים והעדים לא יהיו טהורים, לא יהיה אפשר לנהל משפט. העיניים והלב הם כלי השיפוט של האדם, העיניים רואות את המציאות והלב מכריע. לכן הכלים הללו חייבים להיות מבוררים מנגיעות.

כאן אנו רואים דרישה בולטת לעבודת ה' המוטלת על האדם. אם האדם אינו מנקה את העיניים והלב, אף אחד לא יעשה זאת במקומו. זו יראת שמים שנמצאת בידי האדם ממש. עם זאת, גם כאן נראה כי מגמת הבירור היא להגיע למצב שהאדם נקי ממבטו האישי, ונמצא שכל עולמו הרוחני מסור בידי שמים.

נראה פסקה נוספת בנושא הבירור:

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות... כי לעולם היינו בכל הענינים שיעברו על האדם ואף בעניני מדרגות גדולות צריך תמיד להבחין ולברר בברורין אם היא מהש"י או פן נמצא בה ח"ו שמץ וסיג מדבר אחר. ובפרט כשיבא לאדם עסק שמחה צריך עוד יותר בירר. וע"כ נזכר כאן ארבעה מדרגות עצות לאדם איך להבחין ולבוא על עומק האמת, ואח"כ כאשר ידע בבירר כי מאת ה' הוא אז יכול להתפשט עצמו וידע כי הוא דבר מצוה או שמחה של מצוה. והנה כשיאונה לאדם איזה עסק מעניני עוה"ז הצריך בירר, על זה נאמר בגמ' ארבעה ברורים. הבירר הראשון הוא לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר. היינו שיפסיק את חמדתו בנתינתו אל לבו שזאת החמדה לא יהיה לו לעולמי עד, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה ולמה לי טובה שאינה קיימת לעד. נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה. כי כאשר שם בדעתו כי לא לעד יהיה לו זאת החמדה ועוד ישתוקק לה, נראה קצת שהוא חמדה קיימת, אך עוד צריך לברר בירר השני, והוא שיעסוק בתורה כי ד"ת הם עצה לאדם להנצל מחמדה... וכן הוא הענין ביעקב אבינו בעת ששמע הבשורה כי עוד יוסף חי שנאמר ותחי רוח יעקב, והיה ירא לנפשו פן השמחה הזאת היא רק שמחת עולם הזה ע"כ בחן וצירף את עצמו באלו הברורים...

(מי השילוח, ויגש)

 

פסקה זו מחדדת שלא הכל בידי שמים. האדם צריך לברר איזו מדרגה באה מאת ה' ואיזו לא. אם הכל בידי שמים, לכאורה האדם אינו צריך לברר כל מדרגה שמא יש בה נגיעות לא רצויות.

מי השילוח מציג את אברהם אבינו ויצחק אבינו כדמויות שעסקו בבירור:

דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י, ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו אחר כל הברורים שברר את עצמו. ומדתו היתה רק לברר מדות היראה היינו לברר כל היראות שלא ירא משום גוון רק מה' לבדו, ואצל יעקב אבינו היו אלו השנים מבוררים היטב, אך כל עסקיו היה מדות תפארת, היינו בריח התכון לסדר היראה למקומה ובעונתה וכן האהבה...

(מי השילוח, וישב)

לפני אברהם ויצחק עמדה עבודה של בירור. אברהם היה צריך לברר את מידת האהבה ולקשר אותה לקב"ה, וכן יצחק היה צריך לברר את היראה. את העבודה הזאת הם עשו בעצמם ובבחירתם. עם זאת, הבחירה שלהם הייתה מכוונת להעלות את הכל לקב"ה, ולברר שהכל בידי שמים. אפשר להבין זאת בדומה להבנתנו בפסקה הראשונה: יש עבודת ה' הנתונה לבחירתו של האדם, אך מגמתה היא שהכל יהיה בידי שמים.

 

בשיעור הקודם התברר לנו צד אחד בדברי מי השילוח – האמירה שהכל בידי שמים כולל יראת שמים, עם הסכנות והמחירים הטמונים באמירה זו. צד זה עורר את השאלה אם יש מקום לעבודת ה' בעולמו של מי השילוח, ומה דמותה של עבודה זו. בשיעורנו זה פגשנו כמה פסקאות שעוסקות בעבודת ה', ובפרט בנושא הבירור, ומציגות עבודה רבה הנדרשת מהאדם. אפשר להבין כי העיקרון "הכל בידי שמים כולל יראת שמים" אינו תיאור מציאות קיימת, שאנו צריכים רק להיות מודעים אליה, אלא מגמה בעבודת ה', יעד שהאדם אמור להגיע אליו בבחירתו.

לאחר שראינו את שני הצדדים, העבודה בידי שמים והעבודה בידי האדם, ננסה בשיעור הבא להבין יותר לעומק את התפיסה שהכל בידי שמים כולל יראת שמים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג