טעם הבחירה החופשית במשנת מי השילוח | 3

בשיעור זה נסיים את העיון בשיטת "מי השילוח" בסוגיית טעם הבחירה. הדברים כמובן ארוכים ומורכבים יותר ממה שיתבאר כאן, אך באופן כללי ראינו כי מבין הקודקודים של משולש הבחירה (הקב"ה-אדם-טבע), מי השילוח מניח את מלוא כובד המשקל על הקודקוד של הקב"ה. אמנם מבחינת תודעתנו יש לנו בחירה חופשית, אבל האמת האובייקטיבית היא שהכל בידי שמים – ואפילו יראת שמים. התודעה הסובייקטיבית שלנו אינה נחשבת לתאונה, אלא היא מכוונת מלמעלה, מרצון ה' שנחשוב כאילו אנחנו הבוחרים והמחליטים.

לא ראינו עד כה במפורש מדוע הקב"ה הסתיר את העובדה שהכל בידיו, אך ראינו את הסכנות שעלולות להתפתח מהתפיסה שאין לאדם בחירה בעבודת ה'. ייתכן שהתודעה שיש לנו בחירה חופשית, אף שבאמת מדובר באשליה, באה כדי למנוע סכנות אלו. ראינו גם את הדרכותיו התובעניות של מי השילוח בעבודת ה', שקוראות לאדם לבחון ולברר היטב את מעשיו, ואת הכוונות והמניעים שמאחוריהם. הדרכות אלו מעלות שאלה גדולה – אם אפילו יראת השמים של האדם נמצאת בידי שמים, מה טעם בהדרכות המדוקדקות האלו? הרי ממילא מצבו הרוחני של האדם אינו תלוי בו? שאלה זו מצטרפת לשאלה הבסיסית שמלווה אותנו, לאורך עיוננו בדברי מי השילוח – מה טעמה של עבודת ה' כזאת, שאינה באה מתוך בחירה?

בשיעור זה נמשיך לברר את היחס בין שני הכיוונים שאנו רואים במי השילוח – "הכל בידי שמים" מול עבודת בירור של האדם עם עצמו. נעשה זאת דרך התמקדות בשאלה: האמנם כל עולמו הפנימי של האדם בידי שמים, או שיש מרחב במישור הכוונה והמודעות שנתון בכל זאת בידי האדם? נעקוב אחר כמה מדברי מי השילוח, ונראה כי רמוזים בהם צדדים שונים. 

 

בחירה כקליפת השום

באופן מפתיע, מי השילוח שם את הטענה ש"הכל בידי שמים" בפיו של קורח:

ויקח קרח. איתא במדרש (במדבר רבה פרשה י"ח, ב') מפני מה נסמך פ' קרח לפרש' ציצית לפי שקרח לקח טלית שכלה תכלת ואמר פטורה או חייבת. הענין בזה כי תכלת מורה על יראה והנה קרח טען שיראת הש"י מפורשת לפניו והוא מבין שהכל בידי שמים אפילו יראת שמים. וא"כ איך יבוא לאדם שיעשה דבר נגד רצון הש"י כיון שהרצון והמעשה הכל מאתו יתברך ואיך יעשה דבר שלא לרצונו. וע"ז היה טוען שפטור מציצית כי ציצית מרמזין על יראה. ובאמת רצון הש"י שבעולם הזה יהיה לעיני האדם. וזה שאיתא בגמ' (חגיגה י"ג:) יחזקאל התפלל על פני שור ונהפך לכרוב, כי שור מורה על חכמה המבוררת מאד ובעומק הכל בידי שמים ובחירת האדם אינו רק כקליפת השום ואינו רק לפי דעתו, כי הש"י הסתיר דרכו מבני אדם כי יחפוץ בעבודת האדם ובאם יהיה הכל גלוי לפניו לא יצמח בו שום עבודה. ועי"ז התפלל יחזקאל ונהפך לכרוב שיהיה דרך הש"י נסתר וידמה לבני אדם שהם בעלי בחירה וע"ז יבא ללבם עבודה וזה פירוש [שם] כרוב אפי זוטרא.

(מי השילוח, קורח)

 

על פי המדרש, קורח טוען שטלית שכולה תכלת צריכה להיות פטורה מציצית. הציצית באה להזכיר לנו את המצוות ולעורר אותנו ליראת שמים, אך לדעת קורח אין צורך בזה, כיוון שיראת השמים היא בידי שמים. על זאת אומר מי השילוח: אמנם אובייקטיבית הכל בידי שמים, אבל רצון ה' היה להסתיר זאת. הוא משתמש בניסוחים דומים לפסקה שראינו בשיעורנו הראשון על מי השילוח, על שרה אמנו – "אבל באמת הכל בידי שמים ואף יראת שמים ורק בעוה"ז הסתיר הש"י דרכו". מצד האמת העמוקה הכל בידי שמים, אבל האדם נברא כך שיחשוב שהבחירה בידו. קורח רצה להחיל את התודעה האמיתית והעמוקה גם על ההכרה הגלויה של האדם, וכאן טעותו.

מי השילוח משתמש בניסוח שמופיע גם בפסקאות נוספות בנושא: "בחירת האדם אינו רק כקליפת השום ואינו רק לפי דעתו". מה משמעות הדימוי לקליפת השום? האם זה אומר שאין לאדם בחירה כלל, או שיש שכבה דקה של בחירה אמיתית?

רצון ה' היה שהאדם לא ידע כי הכל בידי שמים, וקורח ביקש לגלות זאת גם לעיני האדם. על עצם אמירה זו אפשר לשאול: אם מצד האמת הכל בידי שמים, כיצד התאפשר בכלל שקורח יגיד אחרת? הרי רצון ה' הוא לא לגלות שלאדם אין בחירה, אז איך ניתנה לקורח האפשרות לגלות זאת? האם המשמעות היא שיש בכל זאת מרחב מסוים של בחירה חופשית?

ננסה לברר מה משמעותה של "קליפת השום", ואם יש מרחב דק שנתון לבחירת האדם.

 

מרחב הבחירה הדק

הפיסקה הבאה מופיעה בפרשת וישב. בפרשה זו ובפרשות שאחריה, המתארות את סיפור יוסף ואחיו, רואים כיצד בני אדם יכולים לתכנן תוכניות וליזום מזימות, אך בסופו של דבר התוכנית האלוקית היא שמתממשת דרך כל מעשי האדם. אומר שם מי השילוח:

וישב יעקב. זש"ה (ירמיה ל', י') ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וכו' זקניכם חלומות יחלומו בחוריכם חזיונות יראו (יואל ג', א'). היינו כל המעשים הנעשים בעולם נראים למעשה בשר ודם, אך מההרהור והמחשבה נראים שהם מעשה הש"י. ובאלו הפרשיות מלמד אותנו הש"י אשר המעשים הם מיד הש"י והמחשבות הם מצד האדם וכל המעשים שיעשה האדם דבר רשות על זה נאמר (ברכות ל"ג:) כי הכל בידי שמים. ומעשה המצות או היפך הם ביד הש"י ורק לפעמים יתלה אותם באדם...

(מי השילוח, וישב)

לדברי מי השילוח, בדרך כלל נדמה שהמעשים נתונים לבחירת האדם, ואילו המחשבות צצות מאליהן באופן בלתי בחירי. פרשות יוסף ואחיו מגלות את ההפך: הגורמים האנושיים חושבים באופן חופשי, ובסופו של דבר מתרחש המעשה המתוכנן בידי שמים. מכאן אפשר להבין שמישור המחשבה והתודעה נתון בידי האדם, וזהו מרחב הבחירה הדק כקליפת השום.

מהפיסקה הבאה עולה תמונה מנוגדת, אך גם בה נשאר מרחב בחירה לאדם:

והתקדשתם והייתם קדשים וכו'. והתקדשתם הוא שהש"י מזהיר את ישראל שיקדשו את עצמם ויגדרו את עצמם בכל הגדרים אשר נצטוו במאכלות אסורות ובעריות ובכל האסורים. והנה אם אחר כל הגדרים והקדושות גם אז אין לב האדם מזוכך ונמשך אחר רצון הש"י, על זה מבטיח לנו והייתם קדושים. היינו הבטחה שהש"י מבטיח לנו שנהיה מקודשים, כי באמת לזכך הלב שיהיה נמשך אחר רצון הש"י אינו בכח האדם רק בסיעת הש"י.

(מי השילוח, שמיני)

בפסקה זו נראה להפך, שזיכוך הלב נתון בידי שמים, והמעשים הם שתלויים באדם. מכל מקום, לאדם יש כאן מרחב בחירה.

מרחב בחירה מצומצם מופיע גם בפסקה הבאה, בנוגע לעבודת הבירור:

ואלהי מסכה לא תעשו לכם. מסכה היא דבר הניתך ממתכות שלא יוכל לזוז ולהתנענע וגם באדם ימצא שירגיל את עצמו בהנאת עוה"ז אף בהנאה קטנה עד שלא יוכל לפרוש ממנה זה יקרא מסכה. ועל זה צוה הש"י לנו שלא נאמר שאנו מורגלים בדבר שלא נוכל לפרוש, רק בכל דבר הנאה שיגיע לאדם צריך לסלק את עצמו מכל נגיעותיו, ובאם אחר סילוק והסרת נגיעותיו עוד ישאר לו זה החשק אז ידע בברור כי מאת ה' היא, כמו שמצינו בירמיה הנביא ע"ה (ירמיה מ"ב) ששאלו לו האנשים באם ישובו למצרים והוא התרה בהם אם ישמעו לדבריו והבטיחו לו שלא יסורו מדבריו ימין ושמאל. ואח"כ כאשר אמר להם שלא ישובו אמרו לו ברוך בן נריה מסית אותך (ירמיה מ"ג, ג'). וזה לא היה מפני שחשדו אותו שלא אמר להם מפי הש"י רק מדעתו כי היה מוחזק אצלם לנביא ה', וגם כי דבר כזה לא היה נכתב בדברי תורה. אך חשדו אותו כי מאהבתו לברוך בן נריה רוצה שישארו בא"י, כי רצה שברוך ישיג נבואה וכל התחלת השגות נבואה אינו רק בא"י כידוע, ומחמת אהבתו הוא נוגע לדבר הזה ונדמה לו שגם רצון הש"י נוטה לזה. כי גם בנבואה צריך בירר גדול אם הוא אמתיות מאת הש"י...

(מי השילוח, קדושים)

לפנינו הדרכה מעניינת לבירור המניעים הפנימיים של האדם: כדי לברר אם רצונו של האדם מגיע מאת ה', צריך תחילה שיחלוף ממנו החשק הראשוני, ואם עדיין הרצון קיים – מאת ה' הוא. כל עוד לא נעשה בירור זה, יכול להיות שהרצון נובע ממניע זר. כדוגמה לעיקרון זה, מביא מי השילוח את הטענות שהופנו נגד ירמיהו הנביא: כשהפליטים אחרי חורבן בית ראשון שאלו אותו אם לרדת למצרים, והוא הורה להם על פי הנבואה להישאר, הם טענו נגדו שהוא מדבר מתוך מניעים אישיים. מאחורי הטענה עומד יסוד אמיתי, שנביא עלול לנבא מתוך מניעים אישיים ולא לבטא את רצון ה'. נמצא שאפילו הנבואה טעונה בירור, האם משקפת היא באמת את דבר ה', או שמעורב בה רצון אישי של האדם.

קביעה זו מפתיעה, לאור העיקרון שהעולם הפנימי של האדם נמצא בידי שמים. אם הכל בידי שמים, לא אמורות להתעורר אצל האדם נגיעות אישיות, כל שכן אצל הנביא. נראה מכאן כי יש מרחב מסוים בתוך התודעה, גם אם דק כקליפת השום, שאינו נתון בידי שמים. המעשים אולי אינם בחיריים, וגם התוצאות שלהם אינם בחיריות, אבל השאלה אם המעשה נעשה לשם שמים או בצירוף נגיעה אישית – יש בה בחירה דקה של האדם.

 

הכל בידי שמים – לגמרי

מנגד, מפסקאות אחרות נראה שאפילו בחירה דקה זו אינה נתונה לאדם:

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. להיות כי מרע"ה בקש מהש"י שיראה לו העומק הנמצא בההנהגה, מפני מה יש לכל אדם מעלה ומדרגה בפני עצמו ואחד לא ישוה לחבירו, לזה השיב לו הקב"ה אני אעביר כל טובי וכו', היינו שאראה לך כי אין אדם יודע את מעלתו והטוב השייך לו ותראה במה שהוא בוחר לו, ואח"כ וקראתי בשם ה' היינו שאראך עומק מחשבותי מה שהכינותי וחלקתי לכל אחד בשעת התחלת הבריאה, כי שם הוי"ה מורה על התחלת הבריאה שהוא מהוה הכל ואתה תראה כי כל אחד לא בחר לו רק חלקו אשר הכינותי לו. וזהו וחנותי את אשר וכו' היינו במה שחננתיו וריחמתיו מקודם בזה אושיע אותו לטוב לו ועי"ז לא יגיע לחלק חבירו כמאמר המדרש (קהלת רבה פרשה ג', ט') כל אומן לא משרין ליה אלא אצל בעלי אומנתו.

(מי השילוח, כי תשא)

הקב"ה, לפי מי השילוח, אומר למשה כי כל מדרגתו הרוחנית של האדם קבועה לו מראש, "כל אחד לא בחר לו רק חלקו אשר הכינותי לו". כך עולה גם מהפיסקה הבאה, על חטא נדב ואביהוא:

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וכו'. ענין מיתת נדב ואביהוא הוא ע"פ מה דאיתא (באבות) איזהו חכם הרואה את הנולד. הענין בזה אף שנאמר (דברים י"ח,י"ג) תמים תהיה עם ה' אלקיך ונתפרש שם שלא ירבה להתחכם, אך רואה את הנולד הוא, בזה המעשה עצמה שהוא עושה יחקור ויתבונן אם המעשה והרצון הזה הוא מבורר שיהיה קיים כן לעולמי עד אפילו לעוה"ב. וענין קטורת הוא כדאיתא בזוה"ק (במדבר קנ"א:) מאי קטורת קטירא דכולא, היינו שהש"י הוא תוך כל המעשים שנעשו מבריאת העולם ועד סופו...

...וזה שנאמר (ויקרא ט"ז, א') בקרבתם לפני ה' וימותו, שהיו מקרבים עצמם לה' והסתכלו בעומק הצפון ורצו לעמוד על בירר התנהגות הש"י, ולזה הטעם על לא צוה אותם הוא מרכא כפולא, היינו שכל כך בער בלבם אהבת ה' עד שמסרו נפשם, כי מרכא היא לשון רך שלבם נתרכך, וכפולא היינו כפול ברוב טובה אשר לא צוה הש"י (...)ולזה הפלוגתא (בגמ') חד אמר שתויי יין היו היינו שיש לטעון על קרבותם שהיתה ח"ו מקלות ראש, או שהיתה כוונתם שיוסר מהם עול הגדרים כמו שנתבאר, וגם מאמר המדרש שהיו מחוסרי בגדים ומה היו חסרים המעיל (ויקרא רבה פרשה כ', ו') אף שהמעיל אינו רק לכהן גדול רק הם הכניסו עצמם למקום שהיו צריכים למעיל, והבן.

(מי השילוח, שמיני)

 

נדב ואביהוא, לדברי מי השילוח, ביקשו להיכנס לעומק התודעה של "הכל בידי שמים". אבל כניסה כזאת משמעותה התאיינות, ביטול מוחלט של האדם, ולכן נפטרו נדב ואביהוא. כאן אנו פוגשים שוב את רצון ה' להסתיר את העובדה שהכל בידיו, וייתכן שחטא נדב ואביהוא מחדד מדוע הסתרה זו חשובה – כיוון שאי אפשר לחיות ולהתקיים בתודעה כזאת. מכל מקום, התודעה מצד עצמה היא טוטאלית, ובאמת אין שום מקום עצמי לאדם, אלא הכל בידי שמים באופן מוחלט.

 

פלא גדול

בפסקה הבאה נראה כי אין אפילו חרך צר של בחירה, ועם זאת יש בבחירה צד של אמת:

אשה כי תזריע וילדה זכר. האני אשביר ולא אוליד יאמר ה' אם אני המוליד ועצרתי אמר אלקיך (ישעי' ס"ו,ט'). מתחילה כתיב לשון עתיד האני אשביר ולא אוליד ואח"כ נאמר לשון עבר המוליד ועצרתי, כי בתחילה כשאדם מתחיל להתקרב עצמו להש"י, אז מסתיר הש"י אורו ממנו כדי לברר תשוקתו, עד שנשבר לבו שמכיר את חסרונו, עד שזוכה עי"ז שהש"י מגלה לו ד"ת יותר ויותר מכפי תשוקתו, שהקב"ה נותן לו מלא עומסו. וזה פי' הפסוק האני אשביר היינו אם בתחילת התקרבותו אני שברתי את לבו בהסתרת פנים כדי להגביר צעקתו ולבררו כדי שיזכה לישועה, ולא אוליד לשון עתיד שאז אין לב האדם מאמין אפילו שיוליד ויזכה לישועה וזהו מכח הסתרת פנים, ואח"כ שזכה לישועה בשפע רב אז מכיר שהיה עמו הש"י מתחילה ועד סוף וזהו אם אני המוליד, לשון עבר ועצרתי, אז מכיר שלא היה ממש הסתרת פנים, כי גם בתחילה כשהיה בצעקה אז היה ג"כ מכח הש"י שבנה לו את הישועה ע"י הסתרה הזו, וכתיב (דברי הימים א' כ"ח, ט') אם תדרשנו ימצא לך, הנה מה שהאדם זוכה שהש"י נמצא לו בודאי אין זה במקרה, רק שהיה מוכן כך מתחלות בריאתו לבוא למדרגת ישועה זו, ואעפ"כ מצד האדם יש לו בחירה כמ"ש אם תדרשנו וכו' וזהו פלא גדול. וזה ג"כ פליאת הפרשה הזו אשה כי תזריע וילדה זכר היינו שאין לברר עומק הלז, כי אי אפשר שע"י זריזות תשוקתך יולד הישועה הנראת שהיתה במקרה, ותלוי בבחירתך ובאמת אינו רק שהישועה אמיתית מסודרת כן מתחילת הבריאה מאת הש"י, וזהו וילדה זכר היינו ישועה מסודרת מתחילת הבריאה.

(מי השילוח, תזריע)

כאן אנו רואים דגם מעט אחר ליחס בין הפעולה האלוקית לבחירה האנושית. הזעקה והכיסופים הם של האדם עצמו, והקב"ה אינו משמיע אותם מתוכו; אולם הקב"ה מחולל את הפעולה שמולידה באדם את הזעקה. אפשר להבין כך את המנגנון של "הכל בידי שמים": הפעולה היא של האדם, אלא שהקב"ה יוצר את המצב שמוביל אותו אליה. לפי דגם זה, גם הגזרה האלוקית וגם הבחירה האנושית אמת הן, אלא שהגזרה האלוקית היא האמת העמוקה יותר.

עם זאת, גם לאחר תיאור הדגם הזה, היחס בין ההחלטה האלוקית לבחירה מתואר כ"פלא גדול". אכן, בעיניים אנושיות הבחירה בידי האדם, ובעיניים אלוקיות הכל בידי שמים, ושני המבטים נכונים. אי אפשר להחזיק את שתי התודעות הללו יחד, והקיום של שתיהן זו לצד זו הוא פלא. אפשר היה לחשוב שנמצאה הנוסחה המדויקת ליחס בין המקום האלוקי למקומו של האדם, אך הקושיה לא נפתרה באמת. אולי זו הייתה טעותו של קורח, שחשב שהוא פתר את המשוואה, והבין כי הבחירה היא אשליה ובעצם הכל בידי שמים. באמת זו משוואה שאין לה פתרון, עבור האדם זו קושיה שאינה ניתנת ליישוב. אפילו האמירה שהבחירה אינה אלא אשליה, אין בה כדי לשקף את התמונה המלאה.

 

שלוש קומות התודעה

לאור דברינו, אי אפשר לצאת מהסוגיה עם נוסחה ברורה ליחס בין יד ה' ובין הבחירה האנושית. עם זאת, נראה שאפשר לסדר את אמירותיו השונות של מי השילוח, באופן שיאפשר ללמוד את פסקאותיו ללא תחושה של סתירות פנימיות.

נוכל לשרטט את משנתו של מי השילוח בסוגיה כמבנה בן כמה קומות.

הקומה הבסיסית היא שיראת השמים נתונה בידי אדם. זו הנחת המוצא שלנו בדרך כלל, וזו קומת הקרקע גם במבנה שבונה מי השילוח.

בקומה הגבוהה ביותר, הכל בידי שמים כולל יראת שמים. זו קביעה שאמנם קשה ליישב אותה עם המציאות המוכרת לנו, שבה יש לאדם בחירה חופשית, אך ביכולתנו להבין אותה מצד עצמה. העיקרון שהכל בידי שמים, באופן מוחלט, מורה על נוכחות אלוקית טוטאלית הממלאת את כל החיים. עיקרון זה טומן בחובו דתיות עמוקה מאוד, אך קשה לחיות לפיו במציאות.

הקומה המרכזית של מי השילוח היא זו שנמצאת בין שתי הקומות הללו. השאלה אם האדם רואה את המציאות כנתונה בידיו, או מכיר שכולה בידי שמים כולל עולמו הפנימי, היא זו שתלויה באדם עצמו. כאשר האדם מגיע לתפיסה שהכל בידי שמים לגמרי, זה מתרחש מכוח עבודה בחירית שלו. הוא עצמו טרח ובנה בעצמו את התודעה הזאת. מי השילוח לוקח אותנו מתודעה שבה לא הכל בידי שמים, ומקרב אותנו לחיים שבהם הכל בידי שמים.

כל תהליכי הבירור שפגשנו בדברי מי השילוח הם חלק מעבודה זו. האדם נקרא לערוך בירור עם עצמו, לזכך את עולמו הפנימי ולהוציא את עצמו מתמונת חייו, עד שכל מניעיו יהיו תואמים את רצון ה' בלבד. מתוך כך הנוכחות האלוקית תמלא את כולו, והוא יחיה את התודעה שהכל בידי שמים. לא קל להגיע לתודעה זו, ואפילו הנביא, כפי שראינו, צריך לבדוק אם הוא שומע את דבר ה' המוחלט או מושפע מנגיעות. מי שהנגיעות עדיין משפיעות עליו, אצלו לא הכל בידי שמים. נמצא שהידיעה כי הכל בידי שמים היא פסגה של מסע רוחני שלם.

כאשר מעיינים בדברי מי השילוח, יש לבדוק בכל פעם מאיזו זווית הוא מדבר. פעמים שהוא מתאר את הקומה העליונה ביותר, את האמת המוחלטת שהכל בידי שמים לגמרי, ופעמים שהוא מתאר את הקומות הנמוכות יותר, המובילות את האדם – באופן נכון, שלא יוביל לידי עברות (כעמלק וכקורח) או לחלופין לידי התבטלות והתאיינות (כנדב ואביהוא) – אל התודעה הנקייה והמזוככת. 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג