איש המלחמה

אלי שכטר

ללוחמי קאסמיה,

לאלה שדנו בשאלות מוסר גם בגיא צלמוות;

לאלה שביקשו לשמור על רגישות לחיי אנוש גם כשלמולם רוצחים נתעבים;

לאלה שלחמו תוך כאב עם חיוך, מתוך צער אך לא בדיכאון;

לאלה ששאפו, ולאלה שהיו – 'אישי מלחמה'.

פתיחה

מלחמת מדין הסתיימה. חוזר שר-אלף בראש חייליו משדה הקרב. מאושר הוא; את תפקידו ביצע למופת. הפעולה הצבאית הצליחה, כל המטרות שהוצבו הושגו. הנה יחזרו לחיק משפחותיהם האוהבות, הדואגות. השמחה תהיה רבה. בוודאי, חושב הוא, מצפה להם מעמד נשגב של הלל והודאה. חש הוא שלימות. יוכלו הם לשוב ולהצהיר לפני אלוקים, משה וישראל: הנקמה הושגה, כבוד ישראל הושב!

וכשמתקרב שר האלף עם חייליו למחנה ישראל, רואה הוא והנה משה יוצא לקראתם, ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה אחריו. גבו נזקף, צעידתו נעשית מהוקצעת יותר, מלאת חיות. הלוחמים שבים הביתה, וראשי העם יוצאים לקראתם לחלוק להם כבוד.

אך האשליות מתנפצות לרסיסים. משה קוצף ומבקר: "החייתם כל נקבה"! המלאכה לא הושלמה, טרם מוצתה הנקמה, צריך לחזור ולהרוג. משה מוסיף וקובע כי טמאי מת הם. לבתיהם [1] כבר לא ישובו כה מהר.

"ואתם חנו לכם מחוץ למחנה שבעת ימים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם" (במדבר ל"א, יט)

מסתבר שמשה לא לכבדם יצא ולא לקבל את פניהם. יצא הוא להזהירם לבל יתקרבו למחנה. טמאים הם, ואינם ראויים במצבם הנוכחי להיות במחנה ישראל.

דברי משה תמוהים. משתמעת מהם נימה כפולה ואף פרדוכסלית. "כל הורג נפש" – האמנם? מבחינה הלכתית, טומאה אינה נובעת מפעולת הריגה, אלא ממגע עם מת [2]. המקשר משה, ולו ברמז, בין הריגת אדם לבין טומאה? מושג הטומאה שלוב ושזור בתודעתנו במושג החטא – "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" – האם זו כוונת משה? האם יש כאן ביקורת סמויה בדבריו לגבי ההרג שנדרש בנקם? האם טוען הוא כנגד מוסריותם? אך שר האלף ודאי לא חטא בהריגתו במלחמה. אדרבא, משה עצמו ציווה על הפעולה, ורוגזו יצא דווקא על העובדה שלא הרגו מספיק!

ואם המעשה טוב הוא – והטומאה אינה מעידה במקרה זה על פגם מוסרי, ואף על פי כן מחוייבת המציאות היא, האמנם נדרשים מאיש מלחמה חיים בפרדוכס? ייסורי שניות?

לנקום ולהיטמא?!

ללחום למען עמו, ולמצוא עצמו מגורש ומסולק אל מחוץ לחברתם?!

לקנאות לאלוקיו, ולמצוא עצמו נדחה מנגד פניו?!

אכן איש מלחמה נתון במצוקה קיומית, מיוסר הוא.

ייסורים קיומיים אלה סיבת אונטולוגית – נעוצים הם בעצם מבנה ההוויה. 

"והלכת בדרכיו" – ערכים ומציאות

א.

יסוד המוסר נעוץ בחובת האדם להידמות לבוראו – לדבוק במידותיו.

"'והלכת בדרכיו' – מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש". (רמב"ם הלכות דעות פ"א ה"ו).

מידותיו של הקב"ה רבות הן – 'חנון', 'רחום', ואף 'אל נקמות', 'צדיק' ו'ישר'.המידות הן אספקטים שונים ובחינות שונות באלוקות המתייחסות לתופעות אפריוריות מופשטות שונות. אין התואר 'צדיק' פוגע ב'חנון', לא 'אל קנא' ב'רחום'. שונים הם, אך לא סותרים.

כן הדבר גם באידיאות הנגזרות מבחינות האלוקות. אין השלום סותר את האמת. הוא כלל אינו נוגע בה. אין מושג כקדושת השבת מסיג גבול קדושת חיי אדם שנברא בצלם. בעולם עליון של ערכים מופשטים אין הכחשות ואין סתירות. יש רק גיוון והרמוניה. עושה שלום במרומיו – השלום במרומים הוא.

שונה היא המציאות החומרית. משוסעת ומבותרת היא. בתוך תופעות ממשיות שזורים מרכיבים רבים. במצבים היסטוריים מוחשיים באים לידי ביטוי מכלול של גורמים המחייבים התייחסות ערכית. בממשות חיה מצטרפות נקודות שונות ומנוגדות, בצורה שלא ניתן להפרידן. הדברים מומחשים על ידי המהר"ל:

"כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהיה בחינה יותר מאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה, וכן אם הדבר טהור אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה" (באר הגולה א' עמ' י"ט, ד"ה בעלי אסופות).

שתי נקודת מובלטות בדברי המהר"ל:

א) המציאות מורכבת – אין כלי שהוא כולו טמא או כולו טהור, כלי יכול להיות טמא טהור בבת אחת.

ב) מורכבות זו – מוכרחת היא.

וכך, מצויידים במידותיו של הקב"ה, אנו ניצבים בפני המציאות כדי לקבוע התייחסות ערכית כלפיה. ואנו מוצאים את עצמנו מלאי הכחשות וסתירות. כלי שהוא טמא וטהור גם יחד – האם טמא הוא וצריך להטביל אותו? ואולי טהור הוא וניתן להביאו למקדש?

שבת קודש. שוכב לו אדם, חולה אנוש, זקוק לטיפול דחוף המצריך נסיעה ברכב. כתוב אחד זועק "לא תעשה כל מלאכה", וכתוב שני זועק "'וחי בהם' – ולא שימות בהם"!

בפני בית דין ניצבים שני בעלי דין. כל אחד שוטח את טענותיו. הייעץ בית דין על פשרה כמידת אהרן – "אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו"? ושמא יחליטו הדיינים להכריע – לזכות או לחייב, לפעול על פי האמת, כמידת משה – "יקוב הדין את ההר"?

בעולם של ערכים מופשטים, האמת והשלום הם שתי בחינות באלוקות, שונות – אך לא סותרות. בעולם המעשה, ביישום בהוויה המורכבת, באים הם לידי התנגשות חזיתית בלתי נמנעת. 

ב.

יש הטוענים: המציאות מחייבת לבחור, ההינך איש שלום או איש אמת, האם החסד הוא המניע לכל פעולותיך או שמא מידת הדין שבקרבך היא הגורם למעשיך. אך לאחוז גם בזה וגם בזה לא ניתן – המציאות אינה מאפשרת.

איש המלחמה לוחם ברָשע. מי הוא אותו רשע? תרכובת, ככל ישות אחרת במציאות. מחד – בן אדם. נברא בצלם אלוקים, מעשה ידי הקב"ה, שקול כנגד כל הבריאה, עולם ומלואו. ומאידך משכן לרֶשע, לזוהמה ולזדון, לשחיתות מוסרית – אויבו של מקום, דוחק כביכול את רגלי השכינה, ומקור לכל כך הרבה סבל, יגון ועוגמת נפש. האדם שבו דורש התייחסות של אהבה, חסד ורחמים. הרֶשע שבו גורר תגובה של שנאה, נקמה ודין.

מה יעשה אדם כשעומד הוא מול רָשע? היהרוג, הישמיד את האדם ביחד עם החטא, או אולי ירחם – יקיים נפש אחת אך ישאיר את הרֶשע, ומי יודע מה יהיו תוצאותיו?

יהיו שיטנו שצריך להכריע – האם אנו ביסודנו אנשי דין או אנשי חסד, האם אנשי שמאל או אנשי ימין. יש מי שיקבע כי חיי אדם קודמים לכל, ואת הרֶשע מעבירים הם מנגד פניהם. יש שיאמרו כי הרָשע – כה רָשע הוא, עד שאין ראוי הוא עוד לקרותו אדם. הכחדת הרע – עשיית הדין העומדת מעל לכל היא.

באים הכתובים וזועקים: "האמת והשלום אהבו", "חסד ואמת נפגשו", ומעל לכל – "'והלכת בדרכיו' – מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון", מה הוא נקרא אמת אף אתה היה אמת. מה הוא נקרא אל קנא, אך אתה היה קנא לאלוקיך.

ללכת רק באחת מדרכיו זו עבודה זרה. קבל עול מלכות אמת, טוב, שלום, או צדק בלבד פוגעת באחדות הבורא. העמדת ערך יחיד כקובע את סולם הערכים – קבלת אלוה זר היא. אמונה בייחוד דורשת דביקות רק בו יתברך, ודביקות זו היא המחייבת מכלול של ערכים, וקליטה של כל מידותיו ודרכיו בשלימות.

לא ייתכן שההכרח לפעול במציאות, יכתיב את התפיסה בעולם שהוא טרנסצנדנטי לעולמנו. אדם חייב להכריע למעשה. אך ההכרעה היא מעשית בלבד, ואינה משנה לאדם את עולם הערכים שלו. היא אינה פוסלת את הערך שכנגדו הכריעו למעשה.

"ואף על גב דלעניין הלכה (איך יעשה האדם) הם הפכים ואי אפשר שיהיו שניהם למעשה, מכל מקום שני הדברים והטעמים הם מן ה' יתברך... וכאשר אנו פוסקים הלכה, אין זו אלא הלכה למעשה איך יעשה האדם" (מהר"ל, דרך חיים פרק ה' משנה י"ז).

הצורך לפעול אינו משנה כהוא זה את ראיית המציאות האונטית. כל שנותר לאדם הרוצה לחוות את עולמו כפי שהוא, הוא לכואב את הפגימה בערך שהוכרע, ואת הסתירה עצמה. 

ג.

איש המלחמה השועט אל עבר שדה הקרב כדי למגר את הרֶשע וחרבו שלופה בידו – אינו איש נקם צרוף. נוקם הוא את נקמת ה' הרחום והחנון. גם איש המלחמה רחום וחנון הוא. כשהוא מכניע את אויבו, עם השמחה שהצליח לגבור עליו, עם הסיפוק על הכחדת הרֶשע, עולה מליבו זעקת כאב על ההרג.

כשסוקר הוא את שדה המלחמה לאחר יום קרב, לא יכול הוא שלא להיאנח על ההרס – על החורבן. אין הוא יכול שלא להתמלא יגון קודר על המוות ועל העובדה שהיה צורך שייגרם על ידו.

אדם החי את העולם על כל הבטיו, אינו יכול שלא לכאוב. אדם השואף לעליונים, לאחדות, לשלימות, להידבק בבוראו וללכת בכל דרכיו – כשמנסה ליישם ערכים אלה בעולם, מוצא הוא את עצמו מיוסר.

'אין דבר יותר שלם מלב שבור'. מי שאין ליבו שבור, ודאי אינו חי את המציאות על כל בחינותיה ורבדיה.

איש המלחמה משוסע, כי הוא חי את ההוויה - וההוויה היא המשוסעת. 

השחיקה

א.

אך ייסוריו של איש המלחמה אינם רק ראי המציאות והשתקפותה, הם אינם רק תגובה שנתהוותה ממפגשו עם העולם. ייסורים אלה תפקיד להם. משמשים הם כחומר משמר מפני ריקבון וכגורם מתסיס לתיקון ובניה.

אחת הבעיות הקשות, שמתמודד עימה אדם המבקש להיות מוסרי היא השחיקה. שחיקה זו שתי פנים לה. האחד – שחיקה במוטיבאציה לפעול כאדם ערכי. השאיפה דועכת, הלהיטות מתקררת – המאמצים הנדרשים כדי להתגבר על קשיי החיים מעיבים על כח הרצון. או לחילופין, פיתויי העולם מציגים אלטרנטיבה מושכת מדי. ענייננו בפן השני. לא בשחיקה במוטיבאציה, כי אם בתכנים – במהות ובצביון.

כמעט כל מצב גורר בעקבותיו תגובות ערכיות שונות. התייחסות ערכית יכולה לבוא מכיוונים שונים, ולחול על היבטים שונים של תופעה. התייחסות ערכית מכל הבחינות גם יחד, מביאה לידי התנגשות וסתירה, ומצריכה בחירת כיוון פעולה. כשאדם מבכר דרך פעולה אחת על חברתה, תיגרם בהכרח שחיקה ערכית – מודעת או לא מודעת – בערך שנדחה.

כשאיש מלחמה יוצא יום יום לקרב במטרה אחת – לרצוח, להשמיד ולהחריב – אמנם הכל מתוך אידיאל גדול, מתוך ראיית החשיבות והחיוניות שבמעשים אלה, מתוך הרגשה שצודק הוא במעשיו ושמעשיו יביאו לצדק – האם נוכל לומר ששב הוא ללא פגיעה בטהרת החמלה, בחסד ובאהבת הבריות שבו? עשייה תמידית של הרג, ולו למען המטרה הנעלה והנשגבה ביותר, תגרום בהכרח לניוון בתחושת העדינות, וכן להיפך: אדם שיום יום מטיף לשלום, לסובלנות ולהבלגה, האם לא נראה אצלו התרופפות בסלידה מהרע ומהרשע והידרדרות בדאגה לבטחונו האישי והלאומי?

פגיעה זו במידות כואבת לא רק בגלל עצם הפגיעה בתמימותן ובשלמותן, אלא גם מחמת השלכותיהן הרות האסון.

פגיעה במידותיו של אדם תבוא לידי ביטוי, כשישוב האדם להתמודד עם המציאות, הן בעת שלום והן בעת קרב. לוחץ הוא על ההדק בפעם השנייה ביתר קלות מאשר בפעם הראשונה, ובפעם השלישית יותר מן השניה. הרגישות לחיי אנוש ולכבודו מתדלדלת ותיעוב הרצח והדיכוי נחלש. השחיקה הולכת ומתעצמת, עד שגם אם אין ההריגה נחוצה, ועל אף שאין צורך בהשפלה, ייתכן והמעשה ייעשה ממילא. 

ב.

ייסוריו של איש המלחמה מהווים מעצור ובלם בפני תופעה זו. הכאב מחזק ומאמץ את רגש העדינות שבו, הצער מאשר ומבצר את רצונו לגמול חסד. כשאיש מלחמה יושב בטומאתו שבעת ימים מחוץ למחנה, אין זו רק תגובה טבעית למפגש עם המוות. ישיבה זו ממלאת תפקיד פונקציונאלי, הטומאה באה לזקק ולזכך את אהבת הבריות ואת אהבת החיים שבו. רק אחר כך מסוגל הוא לחזור למחנה ישראל ולמחנה השכינה – לחזור לחברת אנוש ולשוב ולעמוד שלם לפני בוראו.

אז גם יוכל איש המלחמה לחזור לשדה הקרב עם אותו איזון ערכי בין השמאל הדוחה ובין הימין המקרבת. תחושותיו המוסריות יהיו מספיק רגישות ועדינות, כדי שיוכל לשפוט, מתי נחוץ לשלוף את חרבו,   ומתי נדרש להחזירה לנדנה.

ייסורים אלה מהווים גם קרש קפיצה לתיקון העולם. אדם שליו אינו יוצר – אדם שמשקיף על עצמו ועל עולמו ורואה והנה הכל טוב מאוד, לא יבחין שיש מה לתקן. לא זו בלבד שלא ינסה לתמרן במעשיו כדי להשיג את המקסימום והאופטימום בשלימות מוסרית, אלא אף לא ינסה להוציא את העולם מהמצוק והמשבר אליו נקלע. כלל לא ישאף ולא יתאמץ לאחד את העולם הקרוע. אדם שאינו מבין וחווה את הקושיה, לא יוכל, אף לא ירגיש צורך, לנסות ולתת פיתרון. 

ייסורי איש המלחמה – מה טיבם?

א.

ייסורי איש המלחמה אינם מדכאים. אין הוא מר נפש, ואין הוא נופל לעצבות חולנית ולייאוש. אין מחשבתו משוקעת בלבטים תמידיים האם פעל נכון, הוא אינו אכול ספיקות על צדקת דרכו ואינו תוהה על הראשונות. כאבו אינו מחשש שמא טעה בהחלטתו. הכאב נעוץ במישור אחר לגמרי – בעובדה שהעולם הוא כמות שהוא.

ייסורים אלה גם אינם משתקים. אין איש המלחמה מצוי בלבטי נפש מוסריים המעיבים על תיפקודו באמצע סערת הקרב. הוא אף אינו ניצב קפוא על מקומו, נעדר ביטחון עצמי, חסר יכולת להחליט מפאת האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו. איש מורכב הוא. חי הוא בכמה רבדים ופועל בכמה מישורים בעת ובעונה אחת. במפלס החווייתי חווה הוא את המציאות מכל היבטיה המוסריים והרגשיים, ובמפלס התפקודי הוא מכריע הכרעות מוסריות, ובו זמנית הכרעות צבאיות. המפלס הראשון אינו מפריע לשני, ואף אינו פוגם ביכולת האדם לבור לו את הדרך הנכונה. 

ב.

מובן שתיאור זה של איש המלחמה הוא תיאור טיפולוגי אידיאלי. להפוך דגם טהור ומורכב זה לדגם מציאותי קשה עד מאוד. ודאי, יהיו כאלה שתפיסה מורכבת כזו היא מעל ליכולתם, וצורת חשיבה כזו בעת הקרב רק תפגע בתפקודם. אך גם במקרים שנדרש לוותר, חשוב שנכיר בדמות האידיאלית, ובעומק החווייתי וברמת המורכבות הנדרשת ממנו. כמו כן חשוב שנדע מהן הסכנות הטמונות בוויתור זה, כדי שנוכל היערך לקראתן ולפצות על נזקן. 

נקם וחסד

א.

באיש המלחמה מקננות ונאבקות שתי מידות שונות. הנקם והחסד.

מה טיב אותו נקם?

המדרש מספר שהלוחמים שיצאו למלחמת מדין היו צדיקים. מהי משמעות הבלטת עובדה זו דווקא במלחמה זו? הרמב"ן מדגיש בעקבות המדרש את הדברים:

"ולא שלח שם כל עם צבא ואף על פי שהיו מדיינים עם רב, והערים בצורות וגדולות מאוד, והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים, וידועים לשבטיהם" (רמב"ן ל"א, ו)

הרמב"ן אינו תובע רמה רוחנית כללית מן הלוחמים, אלא נקיון כפיים מחטא ספציפי. הדרישה היא שהלוחמים יבואו מאלה, שלא חטאו עם נשות מדין. והדברים לכאורה אינם מובנים – מי מתאים לנקום בנשות מדיין אם לא אלה שנפלו ברשתן, אם לא אלה שנפגעו באופן ישיר על ידן?

התשובה גלומה בדברי הרמב"ן: "אינם ראויים לנקמת ה'". מדובר פה בנקמת ה' ולא בנקמה אישית. ודווקא במלחמת מדיין נחוצה הדגשה כזו.

קורה, שאדם טוב נכשל בחטא העריות. לאחר החטא משקיף הוא לאחור ומתמלא כאב וייסורי נפש על חטאו. מצפונו מעיק עליו. מבקש הוא להשתחרר מכאב זה, ומוצא מפלט בעובדה, שחטאי עריות מטבעם נעשים בצוותא. אדם מצמצם את מעורבותו בחטאו, ורואה בנפילה שלו מעידה זמנית, קריסה רגעית תחת פיתויי היצר. לעומת זאת, בעיני רוחו, חלקה של שותפתו לפשע הולך ומתעצם בעיניו. היא גרמה, היא יזמה, היא פיתתה, זה טיבעה, הכל היה רצונה. וכך שנאתו לחטא מצטמצמת, החטא עצמו מתגמד בעיניו, הרהורי התשובה נמוגים, ובמקום זאת מופיע תחליף זול ונח לתשובה, שנאה לאישה.

וכך במלחמת מדיין, ראשוני המתנדבים למלחמה וודאי היו החוטאים עצמם. הם שאפו למחוק את חרפתם על ידי הטלת האשמה בזולתם ונקמה בו. אך לא הם הראויים לנקום את נקמת ה' – לא זו נקמת ה'. נקמת ה' – טהורה היא מכל נגיעות אישיות. תפקידם של החוטאים הוא לעסוק בתשובה, לקחת אחריות אישית על חטאם, ולהבין שהחטא הוא שלהם ונגרם לא על ידי גורמים חיצוניים. אחיהם ייחלצו לפניהם למלחמה לנקום נקמת ה'.

איש המלחמה אינו   בורח מחולשותיו לשדה המלחמה. לא נקמה זולה הוא מחפש, אינו מונע על ידי שנאה עיוורת, אף לא אחוז בקנאה היסטרית. קנאותו – הלכתית משפטית – עשיית צדק ודין [3]. 

ב.

האם נקם וחסד עומדים באותו מישור מבחינה ערכית?

דומה, כי צריך לדרג בין הדברים. העולם האידיאלי הוא עולם חסד, והחסד הוא טבעי לו. מהות האדם בצלם אלוקים שבו, וכך אהבת הבריות היא התייחסות טבעית אל האדם. בעולם אידאלי אין מקום לרע ולכן גם אין מקום לנקם. אמנם, פעמים והרע פולש לעולמנו ויש צורך בתגובה: דין, קנאה או נקם. מכאן שהחסד טבעי לעולם, והנקם תגובה לפגם חיצוני בעולמנו אנו. החסד הוא לכתחילה והנקם בדיעבד.

נמצא, שֶפָּן נוסף מצוי באיש המלחמה. ביסודו איש שלום הוא, ביסודו איש חסד. פעמים שהמציאות גוררת אותו למלחמות, אבל תודעתית הוא חי בעולם של חסד ולא של נקמה. הוא אינו הופך את הירידה, הנחוצה וההכרחית, אל עולם הטומאה, לעולם של טהרה. הוא אינו הופך עולם של דיעבד לעולם של לכתחילה. 

סוף דבר

בעולמנו משמשים בעירבוביא גורמים שונים ומגוונים, ביניהם הטוב והרע. התייחסות מוסרית כוללת מביאה את האדם לידי סתירה. מבחינה מעשית חייב הוא להכריע, אך מבחינה חווייתית ותודעתית חייב הוא להישאר בסתירה. ייסורי שניות אלה שומרים על ערכיו, מזככים ומטהרים את מידותיו ואישיותו, ומשמשים מנוף לתיקון העולם.

איש המלחמה ביסודו איש שלום הוא, שואף לשלום בפועלו, ומוקיר שלום בנפשו. כשנדרש הדבר, חוגר הוא את כלי מלחמתו ולוחם כארי, לוחם ואף נוקם. אך לא את נקמתו הוא נוקם, כי אם את נקמת אלוקים.

איש המלחמה גם יודע, שנחוץ להפריד בין שני העולמות – המעשי והחווייתי. נלחם הוא כשצריך ושמח הוא על ביעור הרע, אך זו זמנית, הוא כואב את המלחמה ואת ההרג, את הטומאה ואת כאב ההווייה המפוררת – את צער גלות השכינה.

מכאב זה ומייסורים אלה נוצרת אישיות נאדרת בגבורה, אישיות ששלמותה ואחדותה מתבטאים דווקא בקריעתה.

ידו אוחזת בחרב, וליבו זועק "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".