עלון שבות 19
ר"ח מנחם אב התשל"א
על הפרק
בין המצרים.
מיצרים של העבר בלבד, או שמא גים מיצרים הווים?! זכרון לימצרים שנפרצו, או שמא מציאות הווה וקיימת?!
לעתים דומה שדרכנו הארוכה והמפותלת פרצה לה כבר אל מעבר לכל המיצרים הדוחקים. דומה שמצויים אנו כבר במרחב הפתוח. כל מבט לאחור, לפתולי שנות אלפיים, מותיר רושם שכבר מתיישר כל פתול, נתפשטה כל עקמומית, נחלצה הדרך ממסגרים. כל נסיון לבחון את העבר לעומת ההווה המצוי, להבין את השתלשלות הדרך מזה לזה – מותיר חלל שאין השכל מסוגל למלאו. למראה כל אלו גוברת הרגשת רווחה והודיה עמוקה – "ענני במרחב י-ה".
אולם, יחד עם זאת, יש להזהר מסנוור העין ומהיסח הדעת. יש להזהר שהרגשת הרווחה לא תטשטש את המשכה של הדרך; שאופק מיוחל שהושג לא ישכיח את המצאו של הבא אחריו; שההודיה על העבר לא תטביע חותם "דיינו"; שקפיצות הדרך לא תיצורנה תחושה, שהתכלית המצופה – היא המצויה. עדיין בין המיצרים אנו. ומיצרים וחומות אלו לא יפלו עד שיכונו חומות הר הבית והיכל ה'.
לעתים אין אנו חשים במיצרים הללו. אין אנו מצליחים לחוש בחלל הריק שנוצר בעולם עם חורבן הבית.
ויתירה מזו – כל נסיון לחזות ולדמיין את בנין הבית, מתקשר במחשבתנו עם תופעה שכביכול אינה מעלמא הדין. הורגלנו לצפות לבנינו כאל חזון מופשט, וממילא גם הציפיות המבוטאות בפה – מופשטות הינן, כמן השפה ולחוץ. עדיין אין בנו תחושה ממשית, בעין, שהעולם אכן לא יתוקן ולא יושלם בלא בנין הבית, ושהשלמה זו צריכה לבא בכל עת.
על אבוד תחושה זו הזהיר כבר הקב"ה את יחזקאל הנביא: "ובשביל שבני נתונים בגולה – יהא בנין ביתי בטל?! א"ל הקב"ה: גדול קרייתה בתורה כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקים בבנין הבית" (תנחומא צו, י"ד) – לא הגיגים בעולמות עליונים; לא חזון מסתורי ומופשט; לא בקשות ותפלות מעורטלות מכל תחושה פנימית כנה. אלא עסוק במוחש; למוד בנין הבית על כל פרטיו ודקדוקיו; למוד כל הלכות הבית מתוך תחושה בצורך לידע את כל חוקותיו ומשפטיו, שהיום יבנה – אם רק בקולו תשמעו.
רק כך ניתן להגות בבנין הבית תוך ציפיה כנה ואמיתית; תוך תחושה שהעולם מצפה ומייחל לתקונו, וזה לא יבא לו בלי בנין המקדש; תוך צמאון ממשי והרגשה מוחשית ששום ישועה לא תושיע מלבד ישועת ה' – צמאון שלא יורווה ע"י ישועות מדומות. זה גופה הוא "בעתה" – "כאשר יהיו הכל צמאים לישועתו, ולא יהיה שום עצה אחרת לישועת ישראל" (צדקת הצדיק לר' צדוק הכהן, נ').
אמת – קטונו מכל החסידים ומרב הטובה אשר השפיע עלינו הקב"ה. ואעפ"כ – נמשיך ונבקש, נתפלל ונתבע, באותה חוצפה היאה לעקבתא דמשיחא (עיי' שם, מ"ז) – "ואל תתנו דמי לו, עד יכונן וישים את ירושלים לתהלך בארץ" (ישעיהו ס"ב, ז).
* * *
עלון זה חותם את סדרת העלונים לשנה זו. אחרוני המשרתים בשרות המבצעי – השיריונאים – עומדים לסיים בהקדם, כשהתותחנים כבר חזרו לישיבה. גם "כוחות המלואים" מסיימים את תפקידם – הרב שביב, את שלשת ימי מלואיו, והרב פרל – תקופה של כחדש ימים. מחיליפים את מקומם, כנציגנו בצה"ל, מנחם ק. ודוד ו. שיצאו לקורס חובשים. מצטרפים אליהם בני המחזור הרביעי (!) העומדים להתגייס בשבוע הבא. ימי העיון למחזור החדש היו בכ"ח-כ"ט תמוז – בדיוק ימי התגייסותו של המחזור הראשון לפני שלש שנים תמימיות.
ביום שני, כ"ו תמוז, הוקמה באלון שבות יד לזכרו של השר מ.ח. שפירא ז"ל, בטקס מרשים, בהשתתפות הגר"ש גורן שליט"א, שרים, ואישי ציבור. היישובים המעשיים של "יד שפירא" טרם ידועים לאיש, אבל מוחזקים אנו, שכל מאי דעביד רחמנא – לטב עביד.
ואחרונים חביבים – אלחנן ואשר, העומדים לבא בברית הנשואין בחדש זה. אולי עדיין מקודם, אבל היות ולא יזדמן לנו לברכם מעל דפי העלון בעתוי תואם יותר, נקדים מעתה ונברכם שיזכו לבנות בתים נאמנים בישראל.
אליהו בלומנצוייג
עוד בעלון:
"ראה נתתי לפניכם את הארץ" / יואל בן-נון
העמידו תלמידים הרבה / זאב שחור
מצוות – טעם כעיקר וכמבטל / יוסף אביבי
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)