שבת: מנוחת העולמים

כל עמל האדם סובב והולך לבקש את המוגבל, החולף, הבלתי יציב, בעוד כיסופיו ומיטב שאיפותיו מבקשות את הבלתי מוגבל, את הנצחי. כל פעולה נעוצה במטרה, כל מעשה במגמה וכל מלאכה בתכלית. אך מעבר לכל המיצרים של תכלית מוגבלת, נמצאים מרחבי אין קץ, ודוקא בהם נעוץ מבוקש נשמתנו. מה נעשה, אם כן, כדי להביא לכלל ביטוי שאיפה פנימית זו?
מבוקשנו הפנימי קשור בחיים, והחיים הרי נתפסים הם על ידינו כנמשכים בלא גבול, כנצחיים, עד שכמעט ואי אפשר לנו לצייר לעצמנו את הפכם. אולם בפועל אנו מקיימים את החיים במסגרתם המוגבלת במקום ובזמן, ומתנחמים בקשר הדורות, לעבר ולעתיד, כמבטא את נצחיות החיים הפנימית עלי אדמות.
חפצים אנו בשמחה - חיי שמחה ושמחת חיים - והיא מתקבלת בציורנו, כשפע מתפשט. כנוס אותה בין קירות ברזל והיא תפרוץ, ניגודם של הגבולות מטבע ברייתה. אבל הנה הזמן "מתגבר" עליה, והשמחה שבפועל חולפת ומפנה מקום לאפרוריות, כמעין שפרץ לרגע וחזר ונסתם, ואנו מתנחמים בשרידי השפעתו, ומצפים לפריצה חדשה, חיים מפרץ לפרץ.
שואפים אנו להתרוממות, להתעלות אין סוף, לאידיאלים נישאים, לחופש, לשלום, לצדק ולתיקון עולם במלכות שד-י - ומה אנו מוצאים בפועל? התקדמות, התפתחות, שכלול, ומאמצים אדירים אשר נובעים בלא ספק ממקורות שאיפות ההתעלות היותר עמוקות, והם שמניעים את כל הגלגלים שבחיים, בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה, ואחרי כל זה נותרת תהיה אחת גדולה - "מה יתרון העושה באשר הוא עמל?"
אמנם התקדמנו, אך האם גם התרוממנו? התפתחנו, אך האמנם גם התעלינו? שמא הכל "מתקדם" בעיגול, בגלגל החוזר ובאותו מישור עצמו? וכאשר מופיע הספק הזה לאכול כל חלקה טובה ולדכא כל רוח ונפש, גורם הספק הזה בעצמו לעיקור הכוחות הדוחפים ולדיכוי השאיפות עד לתחושת מחנק של מבוי סתום. עד מתי? עד אשר יבא סער ויחולל מהפכה, יפרוץ מבואות סתומים ויעניק לאדם מחדש את אמונתו ואת עצמו, את תקוותו ואת חייו.
מזומן לה לכנסת ישראל פתרון אחד, ושבת שמו. וכי מהי המנוחה והשביתה אשר נצטוינו בה כבר במרה - מהי שמירת השבת ומפני מה עלינו לשמור עליה? מפני החילול - אך מה טיבו של זה - ומדוע המלאכה מחללת את השבת?
לכל מלאכה יש תכלית, כמו לכל מעשה האדם ופעולתו במסגרת החול שבו. אך לשבת "תכלית" אחת בלבד - כילוי כל מלאכת החול המוגבלה - "ויכל א-לוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", ובזה הופכת השבת להיות "תכלית מעשה שמים וארץ". המנוחה איננה סתם הפסקת פעילות, כי אם פתח לפעילות אחרת לגמרי, בלתי מוגבלת ומשוחררת...
יצירת מנוחה ומנוחת יצירה. המנוחה היא פעילות יוצרת עליונה, התרוממות והתעלות, שכל מלאכה מוגבלת בתכליתה מחללת אותה. נצטוינו, אם כן, לשמור את השבת מכל מחלליה, לשמור על ההתעלות בטהרתה - כל פיתוח של חול מפריע הוא את המנוחה שבהתעלות שבקודש. סילוק ההפרעות ממנוחת ההתעלות נמשך מעיקרן, מאבות המלאכות שבהקמת המשכן, שאף הן בעלות התכלית המוגבלה הן, לעומת עבודת הקודש שבמשכן עצמה, כערך של הכנה אל הקודש, ומהן אל תולדותיהן, מלאכות החול המוגבלות לתכלית רציונלית, ועד לשבות ולעובדין דחול - כל אשר נושא חותם של צמצום והגבלה, במעשה ובפעולה, הכל מסולק מלזלזל, להפריע ולחלל את קשב ההתעלות של שבת קודש.
מתוך אספקלריא זו של קודש אנו שבים אל ימי החול, לראות את כל המעשים והפעולות, את כל המלאכות המוגבלות בתכלית באור חדש. כל ההתפתחות והיצירה האנושית, הכל מכוחה של ההתעלות שבמנוחת הקודש הוא בא. קשב ההתעלות השבתי נותן עוז ועוצמה, טעם וערך ותכלית בכל המעשים ובכל העולמות, הוא הכח הדוחף את כל המעשים, מחולל את התקוות ומגביר את הציפיות.
עד ששבים אנו ומגלים שגם בטבע ישנה פעילות עצומה, תנועה שוטפת ותסיסה עצומה, הכל שוטף, לא תנועה מכוונת למטרה בלבד, כי אם תנועה יסודית, בטבע החומר, שאם יחדל ממרוצתו יתבטל כרגע. לא תנועה מוגבלת אלא תנועה גבולית, נתונה בגבולות המציאות הטבעית בכללה, תנועה של מנוחה. מעין בת קול מבטאת את המנוחה של חוסר מנוחה, של ההליכה מחיל אל חיל שבעולמות העליונים. מקבילה היא מנוחת הטבע בשטף מרוצתו, לעומת מנוחת השבת בקול עליותיה, עד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
כך למדנו מכתבי הרב זצ"ל:

"השינויים התדירים, שחכמת הסוד אומרת על דבר התסיסה התדירה והמופלגה רבת השלמות שבעולמות הרוחניים, הם הם המבארים לנו את התמונה של התנועה הבלתי פוסקת, רבת העלילה, שבעולם החומרי, בכל פינות שאנו פונים, עד שגם הרומם, הנראה לנו כמו נח ושוקט, איננו באמת כי אם מלא תנועות בלתי ספורות, בכל רגע, בכל חלק היותר קטן מחלקיו, ההולך ומתנענע, בין הזרמים אשר לכח המושך וכח הדוחה, הפועלים תמיד את פעולותיהם, רצוא ושוב, בלא הרף. והתקשרות העצמית שבין המציאות השכלית הרוחנית העצמית, ובין ההתגלמות החומרית, זהו דבר מוסבר מאד, שכל בעל דעה מקפת וחודרת ילך תמיד לאורה". (אוה"ק, התעלות העולם ג')

וזה פתרונה של חידת האדם, חידת קוהלת:

"בחזיון כל כח הולך ומתעלה, אין מהלכו לבטלה, כי אם עילוי היא לו. וערך יש לעילוי בין מצד עצמו, בין מצד צירופו אל הישים האחרים. את התוכנית העצמית של כל מצוי וכל כח ודאי אין אנו מכירים, ויכולים אנו לצייר, כי גם במקום האלמות הגמורה הנראית לנו שם בפנים, חיים מפכים. כל מה שיש בכל אטם, ובכל מה שהוא קטן מהם, בכל ניד כל דהוא, קל וחומר בכל דומם מצוייר בצורה, בכל דבר משוכלל איזה שכלול, וקל וחומר עוד יותר בכל האורגנים, בכל צמח, ובכל חי למינהו, הכל הולך ושוטף, הכל מתעלה. חילוף הצורות לא במעגל סובב הוא לבדו, כי אם גם בקו עולה, שאין קץ לעליותיו"(אוה"ק ב', התעלות העולם א')

והוא חידושו של השבת בכל החיים כולם:

"ההופעה שבאה לאדם, לחוש על ידה את היצירה, לא כדבר שכבר נגמר ונעשה, אלא כדבר שהוא תמיד מתהווה, מתעלה, מתפתח ומתרומם, זו היא שמעלה אותו מתחת לשמש למעלה מן השמש, ממקום שאין כל חדש, למקום שאין כל ישן, שהכל מתחדש, ששמחת שמים וארץ הוה בו, כיום שנבראות בו. ועל ידי אספקלריה בהירה זו מביטים בכל העולמות, ובהתולדה הכללית והאנושית, בגודל החיים של כל יצור, ובכל המאורעות של כל הזמנים. ויום שכולו שבת, שבו מאירה מנוחת עולמים, הוא יום שהחידוש השופע תדיר היא תכונת יצירתו, שאינו צריך גמר ותכלית. כי חמדת ימים הוא, כליל תפארת, מקור כל הברכות". (אוה"ק ב', התעלות העולם ב')