פולמוס הסרבנות: תגובת הרב ישראל רוזן

י"ט במנחם-אב תשס"ה

כמי שמתעניין שנים רבות בהלכות ציבור מצאתי ענין רב במכתבו המפורט של הר"א ליכטנשטיין (להלן: הרא"ל) לר"א שפירא (להלן: הרא"ש) אשר פורסם בתקשורת, בעקבות חוות דעת שכתב הרא"ש לאסור השתתפות בפינוי ישובי חבל עזה והמסתעף. פשיטא דפשיטא שהשקפות עולם ועמדות בענייני השעה יש להן בית מבוא רחב בפסיקה ציבורית, וכתלי הדו-שיח שלפנינו יוכיחו! מן הסתם זו גם הסיבה שאני מפנה את הערותיי, אחר בקשת המחילה, דוקא לראש ישיבת 'הר עציון' המשיג על ראש ישיבת 'מרכז הרב'. ושתי הערות בפי, לאהבת הקיצור:

א. בטחון או מדיניות?

1. כל הערותיו (כמעט) של הרא"ל בנויות על ההיבט הבטחוני, ועל שירבוב שיקולי פיקוח נפש עתידיים בנימוקי ה'התנתקות' או ה'התנגדות' לה. כמדומה שכב' הרב 'מיושן' מעט. כבר מזמן זנחו את הטיעון הזה, והוא נדחק לשולי-שוליו של המהלך. ה'שלטון' מנמק (הוא בכלל לא מנמק רשמית והכל עולה מפי מקורבים ופרשנים) את ההתנתקות כמהלך מדיני, ולא בטחוני, וזה הבדל גדול מאד. כמובן שעל דרך הפלפול ניתן לטעון כי כל מדיניות גובלת ב'פיקוח נפש', אבל כמדומה שגם הגר"ח מבריסק לא ירחיק לכת עד כדי כך...

2. כאן מקום אתי להבליט בהדגשה, בהקשר לסוגיית הסרבנות והדאגה להתפוררות הצבא, כי בהצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, תומך נלהב בהתנתקות (בפרק 'הרשות המבצעת', הצבא, סי' ד סע' 2 ב; עמ' 36 בפורמט הנמצא באתר שלהם) כתוב מפורש לאמר: "חוק יכול להסמיך את צה"ל לפעול להשגת יעדים לאומיים-ממלכתיים חיוניים... פעולות אלו ייעשו בהסכמת מבצעיהן". האם נהיה יותר דמוקרטיים מה'אפיפיור'? לא תמכתי בסרבנות יזומה בקשר ליישובי חבל עזה, אך מצאתי לנכון להנמיך את הטון הרועש בדבר 'סופו של צה"ל', אשר מן הסתם השפיע על הרא"ל. ויש להאריך בחילוקי סרבנות, ואין כאן המקום לכך.

3. תומכי ההתנתקות מגבבים נימוקים רבים נוספים, וכלם רחוקים ביותר מזיקה לסוגיית פיקוח נפש בהיבט ההלכתי. כוונתי לנימוקי דמוגרפיה (שלא הבנתי מעולם), מוסר ("הכיבוש המשחית"), כלכלה ("נפנה משאבים לנגב") וכלה בחשד ל'נימוק המשפטי' של הסחת הדעת הציבורית. הסמכת 'פיקוח נפש' לשלל נימוקים אלו היא קירוב רחוקים בזרוע.

יש הרבה מה להוסיף באבחנה שבין 'דעת תורה' לבין 'פסיקת הלכה' בסוגיות ציבור, ואת מי זה מחייב, ואין כאן המקום והשעה. הרא"ל שמיקד את מרבית טענותיו בפוקוס הבטחוני, החטיא את המטרה, ובהימוט היסוד נפל הבנין.

ב. "לא ינקה"

1. הרא"ל תמה על הביטוי החריף "לא ינקה" שיצא מתחת קולמוסו של הרא"ש כלפי מפני ישובים ובתי כנסת והמסייעים בידם. ללא ספק, 'פסק' הרא"ש לא נכתב כהלכתא למשיחא אלא כנקיטת עמדה בפולמוס ציבורי עכשווי. לכן ברור כי ישורבבו בו משפטים 'מליציים', כדרכה של כל ספרות השו"ת מאז ומעולם, המשופעת באמירות אגב מתחומי המוסר, הדרש וההגות. ומטונך, דומה כי הקביעה שהנושא "בדמנו בנפשנו הוא", במשפט הסיום של הרא"ל, הן מלים מליציות באותה מידה ונכתבו בהשפעת המאורעות. אני תמה איפוא על ההתייחסות ה'רמב"מית' לניסוח מכתב-כרוז הלכתי-ציבורי.

2. ואם לדין יש תשובה, כלפי החץ הישיר השלוח מהרא"ל לרא"ש על השימוש לענייננו בביטוי הדרמטי "לא ינקה" שנאמר בעשרת הדברות על הנושא את שם ה' לשוא. כמדומה כי נתעלם ממנו לפי שעה פסוק מפורש במשלי (יא,כא) "יד ליד לא ינקה רע" שנאמר בהקשר 'שגרתי' של התנהגות לא-מוסרית. חז"ל העצימו את 'חוסר הפרופורציה': "המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה... לא ינקה מדינה של גיהנם, שנאמר 'יד ליד לא ינקה רע'" (ברכות סא,א). ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"א) 'הוזילו': "יד ליד לא ינקה רע, זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד".

קטונתי מלהכניס ראשי בין ההרים בסוגיית 'נותץ אבני היכל', ואחתום מעין הפתיחה בבקשת מחילה.

ישראל רוזן, מכון 'צומת' אלון שבות