הספד לשי פיזם הי"ד

דברים של החבר אלנתן בזק, שנאמרו בלוויה, במוצאי שבת מקץ תשפ"ד. יצאו לאור בדף קשר ויגש 1795. 
 

שי, חבר יקר שלי.

בשעות ההלם שאחר קבלת הבשורה, חשבתי על כך שבעצם אתה החבר הראשון שהיה לי. במשך יותר מעשור מחיי היית החבר המיתולוגי מגן הילדים, שבו היינו ביחד לפני מעברכם לעין הנצי"ב. הלוואי שהייתי מצליח לדלות ממעמקי הזיכרון את כל אותן שעות המשחק והדמיון שלנו, רגעי צחוק ילדיים איתך, עם הילד שהיית ונשארת עד יומך האחרון.

כל כך שמחתי במפגש המחודש איתך בנווה שמואל. פגשתי דמות קצת יותר בוגרת, אבל עדיין סוערת ופרועה. זכיתי להכיר אותך מחדש כחקלאי חסון, תלמיד חכם בהתהוות, איש שיחה ורֵע מסור.

היית דמות חד פעמית. הכל ביחד בבת אחת. היה אפשר להתפלל לצדך בדבקות ביום כיפור, ודקה לאחר מכן לעשות צחוקים על החרוזים הגרועים של שיר הייחוד. ללמוד חברותא ברצינות ובעומק ובמקביל לצחוק על איזה חמשוש שנטפל אלינו. כשנפגשנו ביום שישי כל חברי המחזור, נזכרנו איזה עוגן, עמוד תווך, היית עבורנו. נשיא המדינה במחזור עם קואליציה ואופוזיציה שגבולות ברורים מפרידים ביניהם. היית חבר של כולם. קטנים כגדולים. החתונה שלכם הרגישה כמעט כמו אירוע ישיבתי.

היית לוחם גיבור במלחמתה של תורה, ויותר מכך במלחמה על החובה הקדושה לחיות חיים של משמעות. חיית את חייך תוך תביעה מתמדת להתעלות, להתקדם ולצמוח. היה לך מין אור־בהירות־הדרך שליוה אותך באופן מתמיד. ידעת מה מוטל עליך לעשות, ובכל מעשיך הִטְבַּעְתָּ את חותמך הייחודי לך. כל הצירופים השחוקים של תורה-עבודה, שמים-ארץ, קיבוץ-דתי, היו עבורך עובדות חיים פשוטות ומובנות מאליהן. הבדיחות על הקיבוץ הדתי מקנטרות אותו שהוא כבר לא לגמרי קיבוץ, וגם אפעס לא ממש דתי. אבל אנחנו חזינו בעינינו בקיבוץ הדתי האמיתי, בגרסה שהתעלתה אפילו על כוונת המשורר.

היית קיבוצניק במלוא מובן המילה. אידיאולוג צרוף של עבודת כפיים ואהבת הארץ. השאלה שהעסיקה אותך במשך כל חייך היא כיצד ניתן לשלב באופן המיטבי בין עבודת האדמה לעמל התורה. בזכותך, הגד"ש של עין הנצי"ב הפך לאטרקציה המרכזית של הקיץ עבור יותר מחצי מהמחזור. אבל האטרקציה המרכזית הייתה אתה. רוח החיים והשטות שלך, פינות הסתר הרבות שעלצת לגלות לנו, אתה היית החוויה הקיבוצית במלוא הדרה. לפעמים היה נדמה לי שאתה פלמחניק שמצא את עצמו איכשהו עם ילדי המילניום החדש. פלאפון היה לך רק כי צריך, וגם בו לא ממש ידעת להשתמש.

היית דתי. יותר דתי מדתי. האמונה היציבה והמדבקת שלך בעשיית הישר והטוב, היכולת המדהימה להיות הכי רציני ומעמיק והכי חברותי ומשתטה. היית סמל עבורי למאבק בחומרנות, בגאווה, בשימת־העצמי במרכז. אחד החברים סיפר שכאשר התייעץ איתך בנוגע לעבודה חינוכית עם נוער, אמרת לו שהדור הזה צריך שיכירו לו את הקב"ה, כי הוא לא ממש מוצא אותו לבד. כמה הצלחת להאהיב שם שמים על חבריך ותלמידיך. 'בחוץ ירד השלג, בחוץ שאגו: אין דין ואין דיין, ובביתך, במקומך, בשכבך ובקומך, אתה שרת את שירת חייך על ירושלים של מעלה'.

יצאת למלחמה על כבוד הא–ל ועל כבוד האדם הנברא בצלמו. למול עדותם המתועבת של אותם המתקראים 'שהידים' – עדים, חייך היו עדות מרהיבה ביופיה על חביבותו של האדם הנברא בצלם. בכיתה י' למדנו קצת מספר התניא ביחד, ואני זוכר שהתקשיתי לקבל את הרעיון של נשמה א–לוהית הטבועה בנו. היום אני יודע לומר שהיה בך חלק א–לוה ממעל. גביש זוהר וייחודי ששב עכשיו למקומו, קרוב קרוב לכסא הכבוד.

היית שי של החבר'ה, שי של המשפחה ושי של התלמידים שהיית נערץ עליהם; אבל יותר מהכל היית שי של מעיין. אהבת אותה כמו ילד בן שש וכמו מבוגר בן ששים. אהבה כל כך עמוקה, כל כך יציבה ובוטחת. זה הרגיש תמיד – כצופה מהצד – הרבה יותר כמו זוגיות של ההורים שלנו, אירוע שונה לחלוטין ממערכות היחסים הצעירות שנבטו סביבנו בשנים האחרונות. הייתם סוג של הורים לכל כך הרבה חברים שהיו בני בית בכל אחד מהבתים שהיו לכם. מעולם לא אמר אדם צר לי המקום באחד מבתיכם הקטנים. עטפתם, חיבקתם, וקיבלתם בברכה את כולם. מעיין היקרה לנו, בשם כל החברים של שי, שהם בעצם החברים שלך: באשר תלכי – נלך. את וירדן האהובה תמשיכו להיות בשר מבשרנו מעתה ועד עולם. משפחת פיזם היקרה, עבותות של שנים רבות קושרות בינינו. קיצים רבים בהם פקדנו את ביתכם, לפעמים בגחמה של רגע. אנחנו מבטיחים לשוב ולפקוד את הבית, מתי שתחפצו בכך.

לפני חודש הצלחת לצאת לחתונה של אבי. הגעת ישר מעזה, כמובן – מפויח, עייף ומחייך חיוך דבילי מאוזן לאוזן. בדרך חזרה, בצירוף מאורעות הזוי שמצמרר אותי במבט לאחור, מצאנו את עצמנו שנינו בשלוש לפנות בוקר בשולי כביש אחד עם צמיג קרוע ברכב, מחכים למתנדב מידידים שימלא לנו אויר בגלגל וישחרר אותנו לנסוע הביתה. כך זכיתי לשעה אחרונה ויקרה מפז של שיחה איתך. כל האירוע היה כל כך שי. הבדיחות, הפנים המפויחות, הכמעט־הירדמויות על ההגה, הפלייליסט של מיטב הזמר העברי משנות החמישים. דיברנו על האבהות המתקרבת, ואמרת שאתה מרגיש מוכן. כשדיברנו בטלפון ביום ראשון האחרון, כבר הודית שכמו שהרגשת מאז שירדן נולדה, לא הרגשת מעולם.

שי, מהשיחה הזו ומפניך הזורחות בתמונות שלך עם ירדן, אפשר להבין בבירור איזה אבא היית. כמו כל משימה ממשימות חייך, עשית את זה עם כל הלב. אני יודע שהמחקרים אומרים אחרת, אבל אני מכיר אותך, ובטוח שעוצמת האהבה שהרעפת על ירדן תלווה אותה למשך כל חייה. נפלת בקרב בתור אבא גאה, וכמה שהיית ראוי לתואר הזה.

"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א–להיך". שי, עם לכתך המשא כבד עלינו עד למאוד. נדמה שהקב"ה דורש מאיתנו להידבק בדמותך. להוסיף עוד קצת חסד, עוד קצת צניעות, עוד קצת חיים של שליחות, של אהבה לבורא ולברואיו. בזכותך אנחנו יודעים שזה אפשרי.

בפרידתנו הראשונה בגיל 4, אמרת לי שאתה עובר לעין הנצי"ב. לא ידעתי איפה זה עין הנצי"ב, אבל ידעתי שאני אתגעגע. מאז עבר הרבה זמן, אני הגעתי לעמק, אתה חזרת להר. עכשיו שנינו כאן, ואני עדיין כל כך מתגעגע.