חודש אייר: החודש הלאומי | אייר תשפ"ד

זיכרון ילדות ישן, בגן או אולי בכיתה א - אני עומדת בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ואני לא יודעת על מי לחשוב. נזכרת שאמא סיפרה לי שיש לאחותי הגדולה חברה שהאבא האמיתי שלה נפל במלחמת יום כיפור ושהיה לאבא בן דוד רחוק שעלה לארץ מיד אחרי השואה ונפל במלחמת השחרור, אבל כל הסיפורים רחוקים ממני מאוד.

ועוברת שנה ועוד שנה, וכל  שנה לצערי יש עוד ברשימת הנופלים הקרובים אליי ביום הזיכרון והחגורה כאילו מתהדקת... השנה, לצערנו, אין אחד ואחת שלא מכירים מקרוב משפחה שכולה, נופל או נופלת.
 
חודש אייר נצרב בתודעה הישראלית כחודש הלאומי שלנו. יום הזיכרון לשואה (שחל אמנם בסוף חודש ניסן) מתחבר ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ליום העצמאות וליום שחרור ירושלים. הצטברות התאריכים כביכול מקרית, אבל נראה שיש משהו בחודש הזה ש'אוסף' אליו את התאריכים המיוחדים הללו.

חודש אייר כולו חל בספירת העומר, והוא החודש המחבר את גאולת מצרים למתן תורה.

פרשיות ספירת העומר בתורה נמצאות בתוך פרשיות המועדות והחגים. הרמב"ן ורבנו בחיי מתארים את התקופה הזאת כימים מקודשים ומשמחים, מעין חול המועד:

"והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג" (רמב"ן ויקרא כג, לו)

"ומ"ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת." (רבנו בחיי ויקרא כג, טז)

גם השפת אמת מדבר על קדושת הימים האלה, כחלק מ'מועדי ה'':

"ימי הספירה נזכרים תוך המועדות, שהמה ימים טובים כמו חול המועד, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיציאת מצרים עד קבלת תורה... ולכן הם בכלל מועדי ה' והרי נקראו בפסוק 'שבע שבתות' - מכלל שכל הימים אלו יש להם בחינת שבתות בצד מה..." (שפת אמת אמור תרמ"ב)

אך לעומת הפוטנציאל האדיר של הימים הטובים האלה, ימי חול המועד שבין יציאת מצרים לקבלת התורה - במהלך הדורות התפתחו בהם דווקא מנהגי אבלות. בתקופת הגאונים אנו פוגשים לראשונה במנהג שלא להתחתן בימי הספירה בגלל מות תלמידי רבי עקיבא, שעל פי המתואר בברייתא מתו בתקופה זו. מאז מופיעים בספרי ההלכה מנהגי אבלות נוספים.

בעל ערוך השולחן מתאר את הימים האלה כ"ימי דין וימי אבל" ומוסיף על הטעם של מות תלמידי רבי עקיבא את הרקע ההיסטורי המאוחר יותר: "ראינו שעיקרי ימי הגזירות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז הוו בימים אלו" ומוסיף באופן כללי שיש עוד "טעמים על ימים אלו שהם ימי דין".

האבלות על מות תלמידי רבי עקיבא הצטרפה לאירועים קשים נוספים שהתרחשו בימים האלה, לפחות באיזור אשכנז.

איך קרה שדווקא ימי "חולו של מועד" שמוקפים קדושה לפניהם ואחריהם, ימי ההכנה מיציאת מצרים ומתן תורה הפכו לימי אבל ודין?

נראה שדווקא הימים עם הפוטנציאל האדיר הם הימים שיכולים להתפספס לגמרי.

דווקא דורו של בר כוכבא שעליו אמר רבי עקיבא "דרך כוכב מיעקב" והייתה בו תקווה גדולה של גאולה, הוא הדור שנפגע בצורה קשה כל כך בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. רגעים שיש בהם סיכוי ופתח ללידה חדשה, לשלב חדש, הם גם הרגעים המסוכנים ביותר, רגעי הדין.

הדברים מתחברים אצלי לחודש אייר הלאומי שלנו. החיבור הישראלי בין ימי הזיכרון ליום העצמאות, בין השואה לתקומה מלמדים אותנו שיש בימים האלה פוטנציאל גדול לגאולה.

הקמת מדינת ישראל אליה ייחלנו 2000 שנה, שלטון יהודי בירושלים אחרי מלחמות קשות – אלה מבטאים תקווה לחזרה לפוטנציאל של הימים הטובים האלה, אבל מנהגי האבל של ימי הספירה מזכירים לי שלולא נשים לב, אם לא ננהג כבוד זה בזה אנו עלולים לשוב אחור.

תזכורת כואבת לכך הייתה לנו השנה.

באופן אישי, חשוב לי לחזור בימים האלה לפוטנציאל שגנוז בהם, לאפשרות לחוות אותם כימים של התקדמות רוחנית מפסח לעצרת, לזכור שהחודש הזה יכול להיות חודש של גאווה יהודית ולאומית, של מעבר משחרור לאומי לברית רוחנית.

החזרה לפוטנציאל, לתקווה לגאולה, היא שתאפשר לי לעמוד בצפירת יום הזיכרון השנה.

בתפילה שהקב"ה יחדש את החודש הזה עלינו ועל כל עמו בית ישראל- לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה.
 
לע"נ אחייני גלעד נחמיה ניצן ושאר נופלי מלחמת חרבות ברזל.