חרבות ברזל | אייכה?
סיים הרב ברוך וינטרוב, ר"מ שיעור א, יחד עם גדוד 9215, תקופת לחימה של מעל מאה ימים, ובקרוב ישוב ללמד את בני המחזור.
הרב ברוך קיבל אות הצטיינות פלוגתי בגדוד 9215, ונבחר לדבר כנציג החיילים.
כפיים לכבודו של הרב ברוך
שלום, אני בסערת רגשות, ואני מקווה שאני בהמשך אסביר גם למה.
ביקשו ממני להכין כמה דקות בתור דבר החיילים, אבל לא אמרו מה עוד יהיה, אז אני עכשיו אני מרשה לעצמי להניח שמגיע לי עוד כמה דקות כדי לדבר גם כנציג הבולטים.
אני רוצה להתייחס למישהי שלא נמצאת כאן, כי הפרס הוא לא שלי בכלל, הוא שלה, אשתי פנינה (הקהל מריע- היידה פנינה!), כל מה ששלי שלך. מעבר לזה אני לא מרגיש שאני בולט לחיוב באיזושהי מידה ואם אני כן אז זה ללא ספק בזכות הצוות: אלי, יאיר, יובל והמחלקת (?) והפלוגה כולה בראשות אלעד ועומר וכבר מה אני יכול להגיד…? ועכשיו
ברשות המח"ט, המג"ד, מפקדי הפלוגות והקצינים, וכל המכובדים אבל בעיקר - החיילים, מה שנקרא החפשי"ם, החיילים הפשוטים אלו שבשמם אני התבקשתי לדבר. אני יודע מעצמי, וגם משיחות עם הרבה מכם שאנחנו מסיימים כאן ברגשות מעורבים, וזה עלה גם בדברים של המח"ט וגם בדברים אחרים. כי מצד אחד, יש שמחה אמיתית על זה שהולכים הביתה והשחרור, תחושת הישג על כל מה שעשינו והשגנו וביצענו בשלושת החדשים האחרונים – מהגיוס, הכוננות בצפון דרך הלחימה והאבטחה בג'וחר א-דיק, בסג'עיה ובאל-בוראג'. סופגניה בטט"ק (?). אבל לצד זאת כולנו יודעים שהדרך רחוקה מאוד מסיום. ואני אומר את זה דווקא מנציג של החיילים הפשוטים, כי ראיתי את המצגת ואני מתרשם מאוד מאוד והתוכניות והחיצים הכחולים שדיברו עליהם מקודם, אני כחייל פשוט המטרות שלי הן מטרות פשוטות, המטרות שלי זה שהילדים שלי יוכלו ללמוד במוסדות החינוך בשרון בלי שהם יצטרכו לרוץ למקלטים באמצע היום; שאמא שלי, שה' יאריך ימיה לאורך שנים טובות, תוכל לישון בגבעת שמואל ולא תצטרך לישון בממ"ד כי היא מפחדת מאזעקה בלילה כי היא לא רצה מספיק מהר; שאשתי תוכל להגיע לתקן רכב ברעננה בלי שתקלע לזירת פיגוע שם; ושהחברים שלי מהצפון ומהדרום יוכלו לחזור לבתים שלהם. וכמובן - מה שכולנו מצפים, לחזרה של השבויים והחטופים בשלום ובבריאות. וגם אחרי שלושה חדשים של לחימה קשה ומאומצת, ואתם יודעים כמה זה היה קשה ומאומץ, צריך לומר ביושר שהדרך אל המטרות ה'פשוטות' האלה עדיין נראית ... מורכבת.
המחירים היו גם מחירים לא פשוטים, יש לנו מהגדוד פצועים, נזכיר כאן את השם כמובן של גלעד אתי בן אפרת לרפואה שלמה וכל שאר פצועי הגדוד שיזכו בעזרת השם לרפואה. אני לא חושב שיש כאן אדם אחד שלא מכיר במעגל ראשון או לפחות במעגל שני שלא מכיר מישהו שנפל במלחמה הזאת. אני לפני יומיים הייתי בשלושים של תלמיד שלי, הערב, תלמיד אחר שלימדתי לפני עשר שנים יובא למנוחות הערב בהר הרצל. מה אעשה כשאנחנו מציגים עבור המחירים האלה בעבור הדרך הדרך הקשה שעשינו בשלושת החדשים האלה.
לפחות עבורי – ואני מקווה שיהיו רבים מכם שיוכלו להזדהות איתי עם מה שאני הולך להגיד, התשובה עוברת דרך מקום שהייתי בו היום בבוקר, לא הייתי אתכם בארוחת בוקר היום. היום, שהתאריך העברי שלו- ז' שבט, הוא יום הזיכרון לאבי מורי, משה דב וינטרוב זכרונו לברכה, אני הבקר עליתי לקבר שלו. אבא נולד ברומניה, ב1943, תוך כדי המלחמה, בבונקר. ההורים שלו ברחו איתו ממקום למקום. בגיל שש הם עלו לארץ, ואבא כחייל מילואים השתתף במלחמת ששת הימים בסיני, במלחמת יום כיפור בקונטרה ברמת הגולן והוא גם נפצע שם. קרוב משפחה אמר לו אחרי מלחמת יום כיפור, תרד מהארץ – כאן יהיה רק מלחמות. אבא לא ענה במילים, המח"ט אמר מקודם - הוא לא היה איש של נאומי פאתוס, אבל הוא לא ענה במילים, הוא ענה במעשים, וב-1982 תשמ"ב במלחמת שלום הגליל הוא היה בדיוק בן שלושים ותשע, שהוא השתתף שזה גם הגיל שלי היום.
אני לא חושב שהסיפור של אבא שלי הוא יוצא דופן; ואני בטוח שרבים פה שיש להם אבא או סבא, שעשה בדיוק אותו הדבר. וזה בדיוק התשובה. במשימה הראשונה המבצעית, הראשונה נקרא לה, שעשינו ב"ג'וחר א-דיק" שהיה ירי של טיל נ"ט על הפלנ"ט של חטיבה 16 וקראו לנו והקפיצו אותנו והמ"פ של הפלנ"ט עלה והוא ככה קרה בקשר ואמר "איפה הטנקים? איפה הטנקים?" אנחנו לא ענינו את התשובה במילה הזאת אבל ענינו "הננו" והגענו לשם. התנ"ך מספר לנו שהשאלה הראשונה שא-להים שאל את אדם הייתה "אייכה?", אדם הראשון לא ידע לענות תשובה נכונה, הוא התחבא. את קין הוא שאל איפה אחיך וגם קין לא ידע לענות תשובה נכונה, הוא אמר: "השומר אני אנוכי". אבל אברהם אבינו, אבא של כולנו ידע לענות את התשובה הנכונה הוא אמר 'הנני'. וכל מי שיושב בחדר הזה כולם יכלו לא להיות כאן יכלו לבחור בדרך אחרת יכלו להיעלם ולהתחבא וכל מי שנמצא כאן אמר 'הנני'. כל מי שאמר הנני אמר אני מאמין, אני מאמין בזכות שלנו להיות כאן אני מאמין ביכולת שלנו לעשות את העולם הזה לעולם טוב יותר, הוא הצטרף לדרך ולמסע הזה שהתחיל כבר אז מלפני אלפי שנים, של אנשים שקמים ואומרים 'הנני'.
לפני הרבה שנים הייתי ילד ומצאתי באחת המגירות סמלים יפים אז לקחתי אותם לחברים שלי, הלכנו לגינה הציבורית, חפרנו בורות בחול, אני שמתי את הסמלים, ואז עשיתי מפת אוצר כזאת, ולא הצלחנו למצוא אותם. זה היה כל האותות של המערכות של אבא שלי, הוא לא כעס על זה. אם אני מתרגם לעצמי, הוא לא דיבר במילים כאלה, אני מניח שגם אנחנו נקבל עוד כך וכך זמן אות על מה שעשינו פה. אבל האות החשובה זה לא האות ששמים על החזה. זה האות שכל מי שנמצא כאן משתתף בכתיבה שלה במגילת הספר היהודי, במגילה של מדינת ישראל. בהצטרפות, דור אחרי דור, האות שלי תהיה האות שאחרי אבא שלי והאות של הדור שלנו תהיה כתובה אחרי האות של הדור שלפנינו.
ואני רוצה לתת תודה עמוקה לכולם, לכל מי שיושב כאן, למג"ד, לסמג"ד, למכלול הגדוד, ולמ"פים, לסמ"פים, למ"מים, למט"קים, גם למ"כים, ובעיקר לכל הלוחמים. תודה רבה לכם על הזכות להשתתף בחריטה של האות הזאת. ומי יודע, אולי בעזרת ה' את האות הבאה במגילה הזאת, יוכלו הבנים שלנו לכתוב, אבל לא עם טנקים, ועם אש ועם עשן, אלא עם כלים של בנייה, של צמיחה ושל אהבה, ובעיקר עם אמונה. 'ה' עז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום'.
[תודה לבנימין קניסבכר על הצילום]
בתמונה: הרב ברוך בתוככי עזה, בכתיבת מאמר לדף הקשר לזכר תלמידו - תלמידנו - שי פיזם הי"ד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)