מלחמת לבנון השנייה | אהבה ורעות שלוחים אליכם
מלחמת לבנון השנייה החלה ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006). רבים מבני ישיבת "הר עציון"ובוגריה גויסו בצו 8, ולחמו עמוק בתוך שטח לבנון. עמם נמנו, בין השאר, גם חיילי מילואים, וביניהם ש"י ליכטנשטיין, בנו של ראש הישיבה הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, וחבריו הלוחמים אביעד פרידמן, מאיר בן שחר, אלי סיזל, יאיר כהן, שמיר לנדאו, משה שפטר, יוחאי שכטר, אבי פורטן, ועוד.
במשך תקופה ארוכה, למעלה מחודש ימים וכמעט עד תום המלחמה, לא יכלו הלוחמים ליצור קשר של ממש עם בני משפחתם (פרט לשיחות טלפון קצרצרות, מזדמנות ונדירות). לקראת סוף התקופה, חזר אביעד פרידמן [להלן: אביעד] לשטח ישראל כדי להשתתף בהלוויית בן דודו, רס"ל גלעד זוסמן הי"ד, איש השב"כ ולוחם מילואים בחטיבת הצנחנים, שנפל חלל במלחמה ביום רביעי, ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006).
ההלוויה התקיימה למחרת, יום חמישי, בשעת לילה מאוחרת בכפר סבא. לאחריה נסע אביעד לביתו בנווה דניאל שבגוש עציון. כאשר הגיע לשם, השעה כבר הייתה סמוך לחצות הלילה. אביעד התלבט האם ללכת לביתם של הורי חברו הטוב ש"י ליכטנשטיין, ד"ר טובה והרב אהרן ליכטנשטיין, כדי למסור להם דרישת שלום מבנם ש"י, עמיתו לצוות הלוחמים, ולהודיעם שהוא בטוב. לאחר התלבטות-מה החליט לעשות כן, והגיע לביתם באלון שבות, לאחר חצות הלילה.
טובה, שפתחה לו את הדלת, התרגשה לקבל את דרישת השלום וקראה מיד לבעלה, ר' אהרן. לאחר שיחה קצרה ונרגשת, ביקש ר' אהרן לשלוח חזרה עם אביעד שני מכתבים, אחד לבנו ש"י ואחד לשאר בני החבורה. אביעד, שהיה צריך לחזור ללבנון למחרת השכם בבוקר, שאל האם יוכל לקחת את המכתב לאלתר כדי להימנע מעיכוב מיותר בשעות הבוקר.
ר' אהרן כתב את שני המכתבים בו במקום, מסר אותם לאביעד, אך אז שאל: "כיצד יגיע מכתב שמיועד לחיילים כה רבים מ בני החבורה ולכל אחד מהם? אולי אלך כעת למשרד הישיבה ואצלם אותו בכמה עותקים?".
כדי למנוע את טרחתו, הציע אביעד שהוא ייקח את המכתבים עמו, וידאג לצילום המכתב בדרכו ללבנון. קודם צאתו בירך אותו ר' אהרן שישוב בשלום, וסיפר לו שמאז תחילת המלחמה, ובמיוחד בתקופת "בין הזמנים" קיבל על עצמו "להתחזק בלימוד".
ביום שישי לפנות בוקר, ערב שבת-קודש עקב, שבו עלה אביעד צפונה ללבנון, כדי ליטול חלק עם עמיתיו בימיה האחרונים של המלחמה.
מכתבו של ר' אהרן, שצולם בכמה עותקים, הגיע לבני החבורה ועורר התרגשות עצומה.
בחלוף שלושה ימים, ביום שני לפנות בוקר, החלו כוחות צה"ל לשוב לישראל. בני החבורה יצאו מלבנון, ונסעו למירון כדי להתפלל שחרית בקבר רבי שמעון בן יוחאי. לאחר התפילה בירך כל אחד מהם ברכת "הגומל" בהתרגשות עצומה, ובסיום התפילה רקדו כולם בשירת "טוב להודות לה'ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
למחרת היום, התקיימה חתונתו של אחד מבני החבורה. הרב ליכטנשטיין ערך את החופה, ובסיומה ניגש לכל אחד מהחיילים ששבו מלבנון, חיבק אותו בחום ובירכו בהתרגשות.
המכתב מתפרסם כאן לראשונה, בשלמותו (מלבד תיבות בודדות שלא היו ניתנות לפענוח), באדיבותו הרבה של אביעד פרידמן. תודתנו נתונה גם לרב משה ליכטנשטיין ולרב דב קרול על סיועם.
אביעד הכהן
ב"ה, עש"ק לסדר למען ירבו ימיכם וימי בניכם[1]
לכבוד
חברי ש.י. לנשק, לשלַם
אינני יודע בדיוק כיצד ולמי למען שורות אלו. חלק מהקבוצה - בעיקר אלו שלמדו בישיבת הר עציון- אני מכיר, וחלק , לא. עם כמה, אתם שהיתי בבית מדרשנו, נשמרו קשרים לאורך שנים, ועם חלק, לא. לכמה, שמי מוכר, ולכמה, לא. ובכן, אכתוב כמה שורות לכלל היחידה, ולסיום , אייחד כמה שורות לקבוצה מסוימת.
בעוד כמה שבועות נקרא: "כי תצא מחנה על או יביך ונשמרת מכל דבר רע"[2] העיר רש"י : "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה" (כלומר, ולפיכך, דווקא אז יש צורך בזהירות יתירה). אך לא רק השטן מתעורר בשעת הסכנה ולא רק קיטרוגו מתלהם. מתעוררת, לא פחות, אהבה מתוך דאגה, ודאגה מתוך אהבה.
התקשרות והתחברות, זיקה קיומית ולכידות אישית וחברתית. בראש ובראשונה, כמובן, בין השותפים לברית הגורל והיעוד כאחד, החשופים לסיכונים יחד והחותרים למשימה יחד.
אך גם, ברמה שניה, בין חברת העורף – בעיקר, משפחות וחברים, אך לא רק הם – אשר בשליחותם אתם פועלים ולמענם אתם מקריבים. אולי הדבר מובן מאליו אך משנתגלגלה לפתחי אפשרות להביע את המובן, לא הרפיתי ממנה. ובכן, לא רק גיבוי ועידוד אלא אהבה ורעות שלוחים אליכם מלב עוקב ודואג, מחובר ומקושר.
ומלב גאה. התרגשתי עד כדי דמעות ממש בשמעי מה ביקשתם שיובא לכם מן העורף, כשנמסר שנפתח צוהר להעברת חבילה: דפים מאמצע מסכת יומא שחסרים לכם זה כמה ימים, על מנת שתוכלו, ככל שיתאפשר, להדביק את הפיגור ולהתקדם הלאה[3].
איזו גבורה ואיזו עדות להגשמת "עשה תורתך קבע" – לא בהכרח במובן הכמותי, אלא האיכותי: תורה שאיננה נלמדת בהזדמנות אלא שהחיבור אליה והמחויבות כלפיה מוטבעת לעומק בלומד ובאישיותו.
ממש "תורה שלמדתי באף" המתוארת ברמב"ם על פי חז"ל[4] כמקדמת אדם לקראת רכישת כתר תורה. הלואי שלא הייתם מוצבים במבחן זה, ואשריכם שאתם עומדים בו. ואשרי העם שאלו בניו.
ומי יתן ותזכו לחזור , כל אחד למקומו, בשלום ובשלוה, להמשך בנייה אישית ומשפחתית, ולעשייה ויצירה ביישובו של עולם ובביצור והעמקת חיי הרוח ועבודת ה', על כל תכניה, לאי"ט [=לאורך ימים טובים], ומי ייתן ויתקיים בנו בקרוב ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
בחיבה ובהוקרה,
אהרן ליכטנשטיין
[1] דברים יא, כא. המכתב נכתב ביום ששי, עש"ק עקב, י"ז במנחם אב תשס"ו, 11.8.2006 . 2 דברים כג, י. 3 באותם ימים נלמדה מסכת יומא במסגרת הדף היומי. בני החבורה שיצאה לקרב, לקחו אתם צילום של מספר דפים מן המסכת, אך לא שיערו מתחילה שיצטרכו לשהות זמן כה ממושך בלבנון.
[2] דברים כג, י.
[3] באותם ימים נלמדה מסכת יומא במסגרת הדף היומי. בני החבורה שיצאה לקרב, לקחו אתם צילום של מספר דפים מן המסכת, אך לא שיערו מתחילה שיצטרכו לשהות זמן כה ממושך בלבנון.
[4] רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, יב: "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן. ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה. אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד. ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו 'התרפית ביום צרה צר כחכה'. ועוד אמר 'אף חכמתי עמדה לי ' - חכמה שלמדתי באף , היא עמדה לי". ומקורו במדרש, ילקוט שמעוני קהלת ב, ט.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)