גיור קטנים
ישנה מחלוקת חשובה בהלכה, בשאלת גיור קטנים. לדעתם של רבים עלינו להשקיע את עיקר מאמצינו בגיור קטנים, כיון שבהם קבלת המצוות קלה יותר; לעומת זאת, הרבנות הראשית כיום מתנגדת לגיור קטנים, וכמעט שאינה מאפשרת זאת. בעקבות הרפורמה בגיור, ישנם מהמחמירים בעניין זה שחוששים שרבני ערים יתחילו לגייר קטנים; האם אכן יש בכך בעיה? מהם יסודות המחלוקת? ראש הישיבה הרב יעקב מדן בשיעור הלכתי (הניתן במוצאי-שבת פרשת וארא תשפ"ב) על גיור קטנים בעקבות מתווה הגיור.
השיעור תומלל על ידי שמואל קנאי, ונערך על ידי גילעד הסה. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
מערך הגיור וגיור קטנים
א. הגיור כיום
המחלוקת וההסכמות על הגיור כיום[1]
הנושא שנעסוק בו היום עומד בלב סערה ציבורית ונתון במחלוקת בין שר הדתות לרבנים הראשיים. נקדים ונאמר שישנן שתי נקודות מחלוקת חשובות, ונקודה אחת שאין בה מחלוקת כלל ועיקר.
המחלוקת הראשונה היא בשאלה מי יהיה אחראי על הגיור בפועל: מי ימנה את הדיינים, מי יקבע את ההרכבים, וכו'. השאלה המרכזית היא האם נחזור לגייר כמו שהיה מקובל לפני שלושים שנה – כשרבני ערים קבעו את ההרכבים, או שכל ההרכבים יהיו כפופים לרבנות הראשית. העניין הזה חשוב בעיקר משיקולים פוליטיים ופחות משיקולי הלכה, אבל יש בכך חשיבות מסוימת וייתכן ששינויים בעניין יעודדו גיורים נוספים.
אין מחלוקת על ההנחיות לגיוֹרים עצמם ועל הצורך בכך שישמרו מצוות. לדעתי, עיקר התקציבים צריכים להיות מושקעים בליווי המתגיירים אחרי הגיור ולא בבחינות שלפני הגיור/ אנחנו חוטאים חטא גמור על ההפקרה של הגיורים לאחר הגיור – למרות שמתגיירים רבים רוצים להקפיד על שמירת תורה ומצוות, עם הזמן הם נופלים לתהום רבה בעולם החילוניות מבלי שמישהו ילווה אותם. אך שוב, נקודה זו אינה שנויה במחלוקת.
ישנה מחלוקת חשובה בהלכה, ובה נעסוק (אע"פ שהיא לא בדיוק עומדת על הפרק), והיא שאלת גיור קטנים. לדעתם של רבים (ובראשם הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל) עלינו להשקיע את עיקר מאמצינו בגיור קטנים, כיון שבהם קבלת המצוות קלה יותר; קטנים ניתן לחנך בצורה פשוטה יותר לקיום המצוות הבסיסיות לכל הפחות. לעומת זאת, הרבנות הראשית כיום מתנגדת לגיור קטנים, וכמעט שאינה מאפשרת זאת. בעקבות הרפורמה בגיור, ישנם מהמחמירים בעניין זה שחוששים שרבני ערים יתחילו לגייר קטנים; איני מבין מדוע מדובר באסון כ"כ גדול אך על כל פנים בשאלה הזו נעסוק היום.
מצב הגיור כיום
שלא כמו באיסלאם ובנצרות, בעם ישראל אין הבחנה בין 'דת' ל'לאום', אין אומתנו אומה אלא בתורותיה; הנאמנות לתורה ולקב"ה היא חלק מהזהות שלנו. לכן, אי אפשר להצטרף ללאום היהודי ללא הצטרפות לדת היהודית. בדורות קודמים רעיון זה היה מובן מאליו, אך בדורנו נאמנות לקב"ה וזהות לאומית נתפסות כנפרדות[2].
בעקבות כך, ישנו איזשהו מודל של "גיור חילוני" ע"י שירות בצה"ל ונכונות למסור את הנפש עבור עמ"י. שאלת היחס שלנו לגויים כאלו עולה בכל מיני עניינים (בינהם גם שאלת הקבורה), ולצערי הרב אנחנו נסוגים צעד אחר צעד ומדיעבד אחד לשני דיעבדים ושני דיעבדים לשלושה דיעבדים. הפוסקים אמנם לא התייחסו למקרים כאלו אך על פניו נראה מובן מאליו שללא קבלת תורה ומצוות אין משמעות לגיור[3]. גם בדוגמה המקראית שלנו לגיור, הגיור כורך שני מרכיבים: "עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י" ו"וֵא-לֹהַ֖יִךְ אֱ-לֹהָֽי", ורות הגיורת מתברכת במילים:
"וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם ה֙' אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת־ כְּנָפָֽיו" (רות פרק ב', פס' י"ב).
ב. היחס בין הגיור לקבלת המצוות
השאלה מהו המרכיב של קבלת מצוות בתהליך הגיור שנויה במחלוקת לא פשוטה בראשונים. אמנם, הנפק"מ אינן ממש למעשה אלא בעיקר להבנת הדין. ראשית, קשה להתעלם מהמחלוקת בין הרמב"ם לרוב הראשונים.
נתחיל מהדברים המוסכמים: בספרא (קדושים פרשה ג' פ"ח) מבואר שגר שקיבל עליו את כל התורה מלבד מצווה אחת לא מקבלים אותו. ישנה הסכמה נרחבת בראשונים שדברי הספרא עוסקים בגר שלא מקבל מצווה מסיבה עקרונית, ולא בגר שלא מקיים את כל המצוות בפועל, הרי גם אנחנו בסופו של יום לא מקיימים את כל המצוות בפועל ופשוט שלא נדרוש מהגר לקיים יותר מצוות משאנחנו מקיימים. אמנם, הלכה זו לא מופיעה לא ברמב"ם ולא בטור ולא בשו"ע, וכבר תמהו על כך רבים וביניהם הרב קוק (שו"ת דעת כהן סי' קנ"ב).
שיטת הרמב"ם – קבלת מצוות כהגדרת הגיור
כעת נעסוק בדברי הרמב"ם:
"גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד" (רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ו)
הרמב"ם עוסק בגר שעבר רק רכיב אחד של תהליך הגיור – מילה או טבילה, ולא עבר את הרכיב השני. אלא, שהרמב"ם ל א מזכיר רכיב נוסף: קבלת מצוות. למעשה, קבלת מצוות איננה מוזכרת ברמב"ם כלל.
עניין נוסף שצריך ביאור הוא הדרישה של הרמב"ם לב"ד. לענ"ד נראה שבדעת הרמב"ם הסמכות לקבל גרין נתונה רק בידי ב"ד הגדול, הסנהדרין בירושלים. הסנהדרין מייצגים את כלל ישראל, וממילא כאשר הם מקבלים את הגר כל ישראל מקבלין את הגר. אמנם, בדומה לקידוש החודש בשיטת הרמב"ם, שלושה דיינים ראויים יכולים לשמש כשליחים של הסנהדרין.
אמנם, נראה שיש משמעות מסוימת לקבלת מצוות בשיטת הרמב"ם:
"בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן... וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן" (שם, הל' א'-ד')
די ברור מדבריו שגרות מוגדרת כקבלת מצוות. ממילא, קבלת מצוות איננה "דרישה" ואיננה מצריכה ב"ד וכד'; מדובר בעצם הגיור. שיטת התוס' ורוב הראשונים איננה כמו הרמב"ם, ולמיטב ידיעתי הרמב"ם הוא דעת יחיד בעניין זה.
שיטת התוס' – כניסה לעמ"י כהגדרת הגיור
גם התוס' מזכירים את הדרישה לגיור בפני שלושה, אלא שהם מסבירים את הדרישה בצורה אחרת:
"גר צריך שלשה – נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות" (קידושין סב: תוס' ד"ה גר)
לשיטת התוס' השלושה לא משמשים כב"ד שמקבלים את הגר, אלא בשביל קבלת המצוות של הגר – קבלה צריכה להיות בפני שלושה כדי שהקבלה תהיה אמיתית, כפי שנידוי, הפקר וכד' צריכים שלושה. גיור איננו קבלת מצוות אלא כניסה לעמ"י, אך קבלת מצוות היא תנאי הכרחי לכך. כמו התוס' סוברים גם הרמב"ן ותלמידיו.
כלומר, ישנה מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לתוס' בשאלה האם הגדרת הגיור היא קיום מצוות, או שהגדרת הגיור הוא כניסה לעמ"י עם תנאי הכרחי של קיום המצוות.
יסודי הדת ושכר ועונש
ברמב"ם (שם, הל' ט"ז-י"ז) מבואר שישנו חילוק בין קבלת מצוות לידיעת המצוות. כלומר, כפי שתינוק שנשבה חייב בכל המצוות אלא שהוא לא יודע עליהן דבר, כך גם גוי יכול לקבל עליו את המצוות מבלי שידע עליהן דבר. אמנם, בהמשך דבריו (שם, פי"ד ה"ב) הרמב"ם כותב שיש להודיע לגר את יסודי הדת – ייחוד השם ואיסור ע"ז, ואת עונשן של העבירות שבתורה כדי שיקבל אחריות על מעשיו. נראה שיסודי הדת הם לעיכובא, אך הודעת השכר והעונש איננה לעיכובא.
הב"ח הבין מדברי הרמב"ם שלא רק שהודעת השכר והעונש איננה לעיכובה, אלא אפילו אם הגוי לא מקבל על עצמו את המצוות דין זה איננו לעיכובא. כאמור, אנחנו הבנו את דברי הרמב"ם אחרת ולדברינו קבלת מצוות היא דווקא רכיב מהותי ביותר בגיור, אבל אין בכך נפק"מ להלכה כיוון שהב"ח פוסק כשיטת התוס'.
ג. גיור קטנים
הדיון השולי – בישולי נכרי
ראשית, נתחיל את הדיון מהשוליים שבשוליים, שדווקא הם שעומדים במוקד הדיון. הרב יצחק יוסף איננו מוכן להתיר גיור קטנים, כיוון שתהליך הגיור שלהם קצר יותר, ולעיתים קרובות יוצא שהם מסיימים את הגיור לפני הוריהם. ממילא, גם אם הם מקבלים על עצמם מצוות ולומדים בחינוך דתי ואף מניחים תפילין, הם יאלצו לאכול מהתבשילים של הוריהם שהם לכל הפחות בישול נכרי.
שאלה זו שאל בוגרנו מולי יסלזון את הרב יעקב אריאל בשו"ת. בשאלתו הוא מזכיר את דברי המהר"ם פדאווה (סי' קי"ג), שמסביר שאיסור בישול נכרי הוא משני נימוקים: חתנות, ושמא יאכילנו דבר איסור. המהר"ם פדאווה מסביר שאם אחד מהנימוקים איננו שייך במקרה מסוים, בישולי הנכרי מותרים. ממילא, במקרה כמו קטנים שאוכלים מתבשילי אמם אין חשש של חתנות, וניתן להקל בדבר. בנוסף לכך, ישנה סברא ש"אי אפשר שאחד מבני הבית לא יחתה מעט בבישול התבשיל", ולכן אם ישנו גר גדול יותר ניתן להקל מצד מעורבותו בתבשיל (כפי שמקילים כיום בבשול נכרי במסעדות ע"י שותפות של יהודי בהדלקת האש וכד').
הרב אריאל מסכים עם דברי מולי, ומסביר שאין חשש לחתנות, אך יש חשש להאכלת דבר איסור כיוון שהאם לכאורה איננה נאמנת לומר שלא בישלה דבר איסור. הוא מציע לפטור את חשש האיסור באמצעות העובדה שלילד יש טענת "קים לי בגוי" – הענקת נאמנות אישית לדמות קרובה כגון בן ואישה, בעיקר בשעת הדחק. לסיכום כותב הרב אריאל:
"אם ברור לגר כשמש שאמו מקפידה על כשרות אפשר אולי בשעה"ד לסמוך... להתיר לגר לאכול אצלה".
אמנם ההיתר הוא בשעת הדחק, אך מדובר באיסור דרבנן ובודאי שהמקרים שלפנינו הם שעת הדחק. סיוע לכך ניתן למצוא בדברי במשנ"ב (שכ"ח ס"ק ס"ג), שמבאר שהקלו בבישולי עכו"ם בשבת אפילו לחולה שאין בו סכנה, כיוון שמדובר באיסור דרבנן בלבד, כך שניתן לראות שבעת הצורך אפשר להקל.
כמו כן, ניתן גם להתיר זאת מסברות נוספות: איסורי בישולי עכו"ם הוא רק במאכלים מכובדים שמגישים לאורחים, ואל בכל מאכל, כמבואר במסכת ע"ז (לח:). או לחלופין, משיטת הראב"ד (מופיע בתוס' ע"ז לח.), שכאשר מדובר בביתו של ישראל אין לחשוש לבישולי עכו"ם. בנוסף לכך, ניתן למנות דרכים רבות להתיר את הבישול בעזרת שותפות סמלית של הילד או אפילו הדלקת התנור בעזרת שעון (ראו תשובות 'במראה הבזק' חלק שמיני סי' ל"ג). וע"ע בבדק הבית לרא"ה שהקל בכך מאוד.
מכל מקום יש מקום להקל בבישול זה שהרב יוסף לא מעוניין להקל בו, ובוודאי שלא מדוברים בדברים שאמורים לפסול את הגיור; חבל שהויכוח בעניין הצדדי הזה מפוצץ את המערכת כולה.
קבלת מצוות בקטנים
השאלה היסודית ביותר שעלינו לשאול בגיור קטנים היא מהי קבלת המצוות הדרושה בקטנים. ראשית, נזכיר את דברי האחיעזר, שאמנם לא עסק בגיור קטנים אך דבריו הם יסודיים ביותר:
"נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה... דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב" (שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ו)
כלומר, כל הדין שקבלת מצוות מעכבת הוא רק כשמדובר בהתניה לכתחילה שמציבה את כל הגיור בסימן שאלה, אך אם הגר מצהיר שיקיים את המצוות "כפי ששאר ישראל מקיימים את המצוות", ומקפיד על הדברים הבסיסיים (צם ביו"כ, לא אוכל חמץ פסח, אוכל כשר וכד'), אלו דברים שניתן לקבל.
בהמשך, האחיעזר מתייחס בפירוש לגיור קטנים:
"אך מש"כ כת"ר דמגיירים את הקטנים כיון דעפ"י דין הגדילו יכולים למחות, מה שיחללו את השבת בגדלותם הוי כמחאה... ובאמת העלה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רנ"ג דאם מביאים האב והאם או אחד מהם לגיירם אין יכולים למחות בגדלותם ומסתייע לדין זה מדברי הבה"ג דפסק בהביאוהו אבותיו להתגייר הן אביו והן אמו מטבילין אותו ע"ד בי"ד ואינו יכול למחות" (שם סי' כ"ח)
כלומר, העובדה שגר שמתגייר כקטן בוחר שלא לקיים את המצוות בהמשך אינה נחשבת כמחאה, וגיורו עדיין תופס. נזכיר שהאחיעזר כותב בהמשך שלכתחילה כדאי שלא להיכנס לדברים כאלו, אך אין ברירה.
דעת הפוסקים:
נסיים בדברי כמה מגדולי הדור הקודם בעניין. כך כתב הרב שאול ישראלי בפסק דין עליו חתומים גם הרב אליעזר גולדשמיט והרב יוסף קאפח. בפני הדיינים הוצב מקרה של הורים מאמצים שאינם שומרי תומ"צ ורוצים לגייר את ביתם המאומצת:
"וברור שמניעת גירותה יתקע מעין טריז בינה לבין המאמצים, שלא תהיה מסירותם שלימה, גם אם אינם תולים מעשה האימוץ בגירות. כמו כן, מאחר שהמדובר כאן בילדה שתגדל בישראל בין ילדים יהודיים, ותלך לבי"ס יהודי, הרי אם תשאר בגויותה זה ודאי יכול לגרום לה אי-נעימות אף אם ישתדלו להעלים עובדת מוצאה הנכרי ממנה. ואם תצטרך לעבור גירות כשתגדל יגרום לה לזעזוע נפשי, שמבחינה זאת ודאי זכות היא לגיירה כיום. נראה עוד להוכיח דבכה"ג שהם אפוטרופסים של התינוקת, שייך לומר בזה ניח"ל במאי דקעביד אבוהון כמו באב ואם.... והרי בין יוצאי מצרים היו ודאי גם תינוקות יתומים שאביהם ואמם לא היו עמהם, (וכ"ה מפורש בתוס' הרא"ש שם), א"כ איך נתגיירו הללו. וצ"ל דבכה"ג הרי גדלו באיזה שהן משפחות שקבלו על עצמם לגדלם ולחנכם, ובזה שייך ג"כ הניחותא של משפחות אלה שיגררו אחריהם גם הקטנים כמו כשנתגיירו עם אבותיהם... ולא נשאר לנו אלא לברר את מדת הכנות של הזוג המאמץ, כי זהו שצריך בעיקר לקבוע אם הגירות היא זכות לתינוקת, שאם תתחנך לעבריינות אי"ז זכות כמש"כ גאוני הדור הקודם" (משפטי שאול סי' לח)
דברים ברוח זו כותב גם ר' משה פיינשטיין:
"אבל הא אפשר לתקן דאת הקטנים יגיירו כי הם א"צ קבלת מצות ויגיירום ע"ד ב"ד והוא זכות להם כי מכיון שלומדים בבי"ס דתי אצל מורים יראי שמים הרי מצוי שיתגדלו להיות שומרי תורה שלכן אף שהוא ספק הוא זכות ודאי, וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה מסתבר שהוא זכות דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל ומצותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה הוא ג"כ זכות מלהיות נכרים" (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' כ"ו)
וכך כותב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר:
"ומ"מ אינו מוצא לנכון שירעישו ע"ז רבני הדור ולצאת במחאה גלויה נגד הגירות, כי בעיני ע"ה זהו כחילול ה' ח"ו מה שאין מניחים את הנשים להתגייר, ובפרט הילדים שבאמת ע"פ דין אפשר לגיירם" (שו"ת יביע אומר ח"ב – אבה"ע סי' ד')
סיכום
לסיכום, יש הרבה מקום להקל בזה, במיוחד כאשר הילדים נשלחים למוסדות שמחנכים אותם לקיים את המצוות הבסיסיות; וביחוד ולאור העובדה שגיור קטנים הוא הרבה יותר פשוט מגיור של אנשים לאחר שבגרו.
[1] השיעור הועבר במוצאי שבת פרשת וארא התשפ"ב, תומלל על ידי שמואל קנאי, ונערך על ידי גילעד הסה. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
[2] בתקופות שעמ"י לא שמר תורה ומצוות בעבר איננו יודעים האם היו גיורים, אנחנו מכירים תופעות כגון ה"ערב" – בני התערובת שיצאו עם ישראל ממצרים, וקיבלו עליהם תורה ומצוות יחד עם שאר עם ישראל במעמד הר סיני, אך בסופו של יום הם גם הובילו למעשה העגל ועוד חטאים רבים. בשיבת ציון גם כן היו עולים לא ראויים במיוחד: "ואלה העולים מתל מלח - אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשה סדום שנהפכה לתל מלח" (קידושין ע.), מתוך המקראות עצמם (כגון קריאת עזרא בספר התורה) מסתבר שאלו שעלו לארץ לא ממש ידעו תורה ומצוות (והרמב"ן עומד על כך בפירושו לשמות ט"ו, כ"ב). בדורות כאלו לא ברור מהי הצטרפות לעמ"י, אך באופן כללי ניתן לומר שלאורך הדורות הצטרפות לעמ"י היתה כרוכה בהצטרפות לתורה ולמצוות.
[3] אמנם בגמרא ביבמות (מז.) הגיור מוצג בראש ובראשונה כשותפות בגורלו של עמ"י ("גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד"), אך גם שם הדבר כרוך בקבלת תורה ומצוות ("ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות...").
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)