בכורות | דף נג | פתיחה לפרק מעשר בהמה

מעשר בהמה הוא מעשר שהבעלים צריכים להפריש מן הבהמות החדשות שנולדו במהלך השנה בעדריהם. המצווה היא להפריש בהמה אחת מכל עשר ולהקדישה לשם מעשר בהמה.

התוספות (ד"ה מעשר בהמה) מציינים שהסיבה שדיני מעשר בהמה מובאים במסכת בכורות היא שמתנות הדם של מעשר בהמה שוות למתנות הדם של בכורות (דיני קרבן פסח מובאים במסכת נפרדת, על אף שמתנות הדם שלו שוות לבכורות, משום שהלכותיו מרובות).

את דיני זריקת דמם של בכור, מעשר ופסח מביאה המשנה במסכת זבחים (ה, ח):

"הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן כנגד היסוד".

ביחס לזריקת הדם של בכור יש ציווי מפורש בתורה (במדבר יח, יז):

"אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה".

לעומת זאת, דיני זריקת דמם של פסח ומעשר אינם מפורשים בתורה. ברם, רבי יוסי הגלילי למד דינים אלו מכך שדין זריקת הדם של בכור מנוסח בלשון רבים (דמם, חלבם) ולא בלשון יחיד, כפי שניתן היה לצפות אם היה מדובר רק על בכור. כלומר – מניסוח הפסוק אנו למדים שישנם קרבנות נוספים שעלינו לזרוק את דמם כדין דם הבכור. קרבנות אלו הם המעשר והפסח, שדינם לא נתפרש במקום אחר. רבי ישמעאל חולק על דרשתו של רבי יוסי הגלילי, ולומד את דין זריקת דם מעשר ופסח מפסוק אחר. לשיטתו יש לשפוך את דם הפסח והמעשר על קיר המזבח, בשונה מדם הבכור – הנשפך כנגד היסוד.

בשונה מהפרשת מעשר דגן, במעשר בהמה אין לקחת עשירית מן הבהמות, אלא להעביר את הבהמות אחת אחת, והבהמה אשר נמנית עשירית קדושה בקדושת מעשר בהמה. כך פוסק גם הרמב"ם (הלכות בכורות ז, א):

"מי שהיו לו עשרה טלאים והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה והפריש עשרה למעשר, אין אלו מעשר.
אלא כיצד עושה? כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שנים כאחד, ואמותיהן מעמיד מבחוץ, והן גועות שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן, שנאמר 'כל אשר יעבור תחת השבט', שיעבור מעצמו ולא שיוציאו בידו.
וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותן בשבט: א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט', והיוצא עשירי, בין זכר בין נקבה, בין תמים בין בעל מום, סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר".

בדין מעשר בהמה, השוני בין בהמה בעלת מום ובין בהמה תמימה בא לידי ביטוי בכך שבהמה תמימה מוקרבת על גבי המזבח ונאכלת בירושלים בטהרה, כדין בשר קדשים קלים, ואילו בהמה בעלת מום נשחטת בכל מקום ונאכלת גם בטומאה.

נחלקו ראשונים האם יש לכהן חלק במעשר בהמה תמימה (כלומר – האם הוא נחשב כאחת ממתנות כהונה) או לא. רוב הראשונים סבורים שלכהן אין חלק בבשר מעשר הבהמה, והיא שייכת כל כולה לבעלים, משום שלא נאמר בתורה שעלינו ליתן לכהן מתנות כהונה ממעשר זה.

מנגד, הריטב"א (שבת נד ע"ב) כותב שמעשר בהמה הוא אחת ממתנות הכהונה. ניתן להבין את דברי הריטב"א לאור דברי הכתוב בדברי הימים ב (לא, ו):

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַה' אֱלֹהֵיהֶם הֵבִיאוּ וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

הפסוק אומר במפורש שאת מעשר הבהמה הביאו לבית המקדש, אולם לא כתוב שהמעשר ניתן לכהן. ניתן להסביר שנתינת מעשר בהמה לכהן תלויה ברצונו של בעל הבהמה, ואינה חובה.