נכתב ע"י הראל בך (ה') בדף קשר 1669, בא ה'תשפ"א

הקדמה

בפרשת השבוע אנחנו נקרא על יציאת עם ישראל ממצרים, לאחר רד"ו שנות שיעבוד. לאחר מכת בכורות, פרעה משלח את עם ישראל ברכוש גדול, ולקראת יציאתו לדרך הקב"ה מצווה את עם ישראל במספר מצוות. ברצוני לעסוק בשתי מצוות: מצוות הקדשת הבכורות, ומצוות פדייתם:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא... 

(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה... 

(שמות יג) 

כידוע, מצוות פדיון הבן נשנתה בפרשת קרח, שם נאמר כי המצווה מתקיימת על ידי נתינת ה' סלעים לכהן. הבעיה שיש בכך היא שבאופן עקרוני הבכורות היו אמורים לשמש ככהנים, אלמלא היו חוטאים בחטא העגל, וממילא יש לשאול – כיצד היו אמורים לקיים את מצוות פדיון הבן באופן עקרוני? במאמר זה אציע שתי גישות לפתרון הבעיה.

שיטת הרשב"ם

הרשב"ם על אתר פותר את הבעיה בצורה פשוטה – מצוות הפדיון למעשה לא נאמרה אלא לאחר שנתקדשו הלווים:

תפדה - לאחר שנתקדשו הלוים תחת כל בכור בשנה שנייה שהוקם המשכן, "ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת" וכת' "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך" וגו' 

(רשב"ם שמות יג) 

החלוקה לפי הרשב"ם היא מאוד פשוטה: מצוות הקדשת הבכורות הייתה שייכת מרגע היציאה ממצרים, ואילו המצווה לפדותם היא מצווה נפרדת. לדברי הרשב"ם יש סימוכין בפסוקים, שכן פסוק י"א עובר מהמצוות שנוהגות עוד במדבר, למצוות שבני ישראל יצטוו עליהם רק בכניסה לארץ. 

אולם, קצת קשה לקבל את טענתו של הרשב"ם כפשוטה, מפני שלכאורה הרשב"ם מניח כי פדיון הבן בפועל הוא חלק אינטגרלי ממתנות הכהונה, והוא לא שייך לפני שהבכורות הופקעו ממעמדם. הבעיה היא שהפסוקים בפרשת משפטים מזכירים שוב את חובת הנתינה של הבכורות, ביחד עם מצוות נתינת תרומות ומעשרות:

(כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: 

(שמות כב, כח) 

שיטת הרמב"ם

ברמב"ם עצמו יש לא מעט בעיות. ראשית, בספר המצוות הרמב"ם ממקם את מצוות הקדשת הבכורות ואת מצוות פדיונם אחת אחרי השנייה, במסגרת החטיבה של הלכות קרבנות. לעומת זאת, במשנה תורה יש פיצול משמעותי; בעוד שמצוות הקדשת הבכורות פותחת את הלכות בכורות הנמצאים בספר הקרבנות, מצוות פדיון הבן ממוקמת עמוק (פרק י"א) בתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין הנמצאים בספר זרעים. 

מעבר לכך, היינו מצפים שהרמב"ם יאמר שהמקור למצוות פדיון הבן הוא הפסוקים אצלנו בפרשה. אולם, בספר המצוות הרמב"ם מתבסס על הפסוק בפרשת משפטים:

והמצוה השמונים היא שצונו לפדות בכור אדם ושנתן הדמים ההם לכהן. והוא אמרו יתעלה: (משפטי' כב) "בכור בניך תתן לי". ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו: (ס"פ קרח) "אך פדה תפדה את בכור האדם." ומצוה זו היא מצות פדיון הבן. 

(ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה פ) 

עלינו לחזור ולשאול, כיצד הבין הרמב"ם את מצוות פדיון הבן?

בני בכרי ישראל

נדמה לי שהרמב"ם מחדש לנו יסוד גדול בהבנת שורש המצווה וטעמה. ניתן להבין כי מצוות פדיון הבן היא תגובה לכך שהקב"ה פדה את בכורות ישראל בזמן מכת בכורות. כך נהוג למשל להבין את הטעם לתענית בכורות:

ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים, וכתב הר' דוד בר לוי ז"ל 'שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם השם ממכת בכורים.' 

(אורחות חיים חלק א דין ערבי פסחים ושאר ימים טובים) 

אולם, נדמה לי שהרמב"ם מכוון למקום אחר. קראנו בפרשת שמות את הפסוקים המפורסמים המגדירים את עם ישראל כבכורו של הקב"ה:

(כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: (כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ: 

(שמות ד, כב-כג) 

תפקידו של עם ישראל, בתור הבן הבכור, הוא לעבוד את ה'. כפועל יוצא, ציווה ה' שעל כל אדם להקדיש את בנו הבכור כעובד. ובאמת, המשך הפסוקים שם באמת חוזרים לעסוק בעבודת הפסח:

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: (ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: (ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: 

הרעיון הזה של הקדשת הבכורות לייעודם כעובדים את עבודת הקורבנות נסמך בפסוקים לייעוד של בכורות הבהמה להיות מוקרבים לה', ובאמת הרמב"ם פוסק אותם כמצווה אחת:

והמצוה הע"ט היא שצונו לקדש בכורות. כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שייעשה בהם. 

(ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה עט) 

כמובן, מה שעושים בפועל בבכורות, הפדיון, יופיע במצווה הבאה.

אל הנער הזה התפללתי

פן נוסף שיש ביציאת מצרים הוא כמובן ההוצאה של עם ישראל מארץ מצרים מבית עבדים. התחושה של עם ישראל, הכרת התודה לקב"ה, צריכה לבוא לידי ביטוי בנתינת הבכורות ל-ה':

(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל  פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם:

"הפדיון" כאן איננו במשמעות של כסף תמורת שחרור הבכור שהיה אמור למות, אלא של פירעון החוב שהאדם מרגיש כלפי ה'. פדיון זה בא לידי ביטוי בצורה המיטבית בפרשת משפטים – נתינתו של הבכור ל-ה'. 

כדי לחדד את הרעיון הזה, אשתמש בשני ביטויים בולטים נוספים לנתינת הבכור ל-ה' כביטוי לאסירות תודה. ראשית, מקרא הביכורים בפרשת כי תבוא מציין, בלשון דומה מאוד לפסוקים אצלנו, שנתינת הביכורים היא ביטוי להכרת התודה בכך ש-ה' הוציאנו מארץ מצרים, הכניס אותנו לארץ, ונתן לנו את פרי האדמה: 

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ... (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: 

(דברים כו, י) 

דוגמא נוספת לכך נמצאת בסיפור של תפילת חנה המתפללת לקב"ה שייתן לה בן. חנה מודעת לכך שהבן הזה בכלל לא שייך לה, והוא לא מגיע לה מעיקר הדין. לכן, חנה אומרת מראש, שאם הקב"ה ייתן לה ילד, היא תיתן אותו בחזרה ל-ה':

(יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְ-בָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: 

(שמואל א א, יא) 

ואכן, כך קורה בסוף:

(כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: (כח) וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה': 

(שמואל א א, כז-כח) 

גם כאן, כמו במקרא ביכורים, מוזכרת נתינתו של ה' לבני האדם. אולם, חנה בתפילתה הולכת צעד קדימה – היא בעצמה תיתן את הבן ל-ה'. אם אינני טועה, זוהי הפעם היחידה בתנ"ך אדם נותן משהו ל-ה', ואנחנו רואים כי הנתינה היא כפשוטה.

חטא העגל כנקודת מפנה

כפי שראינו, לפני שחטאו הבכורים היה ציווי כפול: הבכורים היה קדושים לעניין עבודת ה', ומצד מעמדם האישי הם היו נתונים ל-ה'. שני הפנים האלו נראים חופפים במבט ראשון, ובאמת סביר היה לכלול אותם ביחד בחטיבת הקורבנות בספר המצוות; שהרי שניהם עוסקים בעמידה כזו או אחרת לפני ה'. אולם, לאחר שחטאו הבכורות בחטא העגל, נוצר שבר בינם לבין הקב"ה. עיקר הפגיעה הייתה בקשר שלהם עם הקב"ה, והלווים- שלא עבדו בחטא העגל- נכנסו במקומם. בשלב הזה הפדיון עובר להיות נתינה לא ל-ה', אלא לנציגיו, לכהנים. ובאמת, כאשר הרמב"ם בהלכות ביכורים מביא מקור למצוות הפדיון, הוא לא מתבסס על הפסוק בפרשת משפטים, אלא על הפסוק בפרשת כי תשא:

מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר: (שמות ל"ד) "כל פטר רחם לי", ונאמר: (במדבר י"ח) "אך פדה תפדה את בכור האדם." 

(רמב"ם ביכורים יא) 

לאחר סיפור קרח ועדתו, עלתה ההתרחקות שלב. העם מפחד מן הגישה אל הקודש:

(כז) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: (כח) כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ: 

(במדבר יז, כז-כח) 

בשלב הזה הכהנים מקבלים פאן נוסף לתפקידם. אם עד עכשיו הם עבדו כנבחרי ה' במקום הבכורות-, שלוחי רחמנא-, הרי שמעכשיו הקב"ה ממנה אותם לשמור על ישראל, כשלוחי דידן, שלא ייגשו עוד ישראל אל הקודש. בשלב הזה פדיון הבכור עובר את המפנה המלא, מנתינת הבכורות ל-ה' הנתינה עוברת לכוהנים:

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ 

(במדבר יח, טו) 

כאן הפדיון עשוי לחזור להבנה המקורית שהעלנו – הפדיון הוא כחלק מהצלת הנפשות של הבכורות. ההבדל הוא שלא מדובר בהצלת הבכורות ממכת בכורות, אלא בהצלת הבכורות מהקרבה אל עבודת הקודש. מי שזכאי לפדיון הם הכוהנים כנציגי ה', וגם כמי שמוטלת עליהם החובה לעבוד במקום העם ולהתקרב אל הקודש.

סיכום

במאמר זה ניסינו להציג שתי הבנות בשאלה כיצד קוימה מצוות פדיון הבן קודם פרשת קרח. בהתחלה העלנו את ההצעה שהפדיון הוא מצווה שנוספה מאוחר יותר, אולם בהמשך הצענו כי אין מדובר במצווה חדשה, אלא במצווה שאופייה השתנה. בעוד שבהתחלה הבכורות אמורים היו להיות נתונים ל-ה', הרי שלבסוף הפדיון הפך להיות נתינה לכוהנים, כשליחי ישראל לעבודת המקדש.