נכתב ע"י יהודה פוקס (שנה ב', התשפ"א)

פתיחה

בפרשת השבוע, יש סיפור מאד מעניין שמביא מצוה שהיא אולי מעניינת יותר: יעקב נותר לבדו ונאבק עם "איש"; אחרי שהאיש רואה "כִּי לֹא יָכֹל ל֔וֹ" הוא "נגע" בכף הירך של יעקב, ואחר כך נאמר ש"עַל כֵּן לֹֽא יֹאכְל֨וּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". הרמב׳׳ם (ל׳׳ת קפ"ג) וספר החינוך (מצוה ג) אומרים שהפסוק הזה הוא המקור של איסור אכילת גיד הנשה – אבל יש לשאול: מה טיב האיסור הזה? בבואנו לעסוק בסוגיא, נראה את הסוגיא המרכזית העוסקת באיסור גיד הנשה במסכת פסחים, ואת הסברי הראשונים  השונים. מתוך כך, נתייחס למה שנראה כסתירה כפולה ברמב׳׳ם, נראה את התרוצים השונים, וננסה לעמוד על שיטתו.

מהלך הגמרא

הגמרא בפסחים (כא:) מביאה מחלוקת בין חזקיה ורבי אבהו על המקור לאיסורי הנאה: רבי אבהו סובר שכל מקום שנאמר בתורה "לא יאכל", "לא תאכל" או "לא תאכלו", אנו לומדים על שני איסורים – איסור אכילה ואיסור הנאה. לעומתו, חזקיה טוען שמ"לא תאכלֹ" נלמד איסור אכילה בלבד, ואילו איסור הנאה זוקק מקור נוסף נפרד. לאחר מכן, הגמרא מביאה מספר קושיות על שיטת רבי אבהו, ובין השאר, בדף כ׳׳ב, רבי יצחק מקשה עליו מגיד הנשה, משום שיש משנה בחולין^[2] שממנה נשמע שגיד הנשה מותר בהנאה; על כך משיבה הגמרא:

קסבר ר' אבהו: כשהותרה נבילה – היא וחלבה וגידה הותרה. הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם! אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, מאי איכא למימר? מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם – ר' שמעון, דתניא: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, רבי יהודה מחייב שתים, ור"ש פוטר. ר"ש הכי נמי דאסר בהנאה. דתניא: גיד הנשה מותר בהנאה, דברי ר' יהודה, ור"ש אוסר.        (פסחים כב.)

הקשר בין שתי המחלוקות בראשונים

הגמרא מניחה שיש קשר בין היתר נבילה לבין השאלה האם יש בגידין בנותן טעם. אבל מה הקשר ביניהם? יש שתי דרכים להבין את זה:

1. רש׳׳י (שם ד"ה "הניחא למ"ד") מסביר ש"יש בגידין בנותן טעם" אומר שיש טעם בשר בגיד הנשה. כעת, כל דבר שיש בו טעם בשר, נחשב כחלק מן הבשר; ומאחר שעל כל הבשר שבבהמה חל 'שם נבילה' בשעת מיתה, גם על גיד הנשה חל 'שם נבילה'. ממילא, כשם שנבילה מותרת בהנאה, כך גם גיד הנשה מותר בהנאה. לעומת זאת, למ"ד "אין בגידין בנותן טעם", גיד הנשה נחשב כעץ בעלמא כך שלא חל עליו 'שם נבילה', וממילא הוא נשאר אסור בהנאה.
2. בכיוון אחר, רבינו חננאל (שם ד"ה "ומותבינן") סובר שהיתר נבילה אינו תלוי בשאלה האם הגיד נחשב כבשר, אלא בשאלה האם הגיד נחשב כאוכל או לא. מ"ד ש"יש בגידין בנותן טעם" אומר שגידים (באפן כללי, לאו דוקא גיד הנשה) נחשבים כאוכל, וממילא כלולים בהיתר נבילה. לעומתו, מ"ד ש"אין בגידין בנותן טעם" סובר שככלל, גידים אינם נחשבים כאוכל, וממילא הם אינם כלולים בהיתר נבילה בהנאה.

אחר כך, הגמרא משלימה את הקשר בין השאלות בדיון על אכילת גיד הנשה בבהמה טמאה. שם רבי שמעון פסק שאיש שאכל את גיד הנשה של בהמה טמאה פטור, ואותו רבי שמעון פסק גם שגיד הנשה אסור בהנאה. ממילא, נשמע שכדי לפסוק ש"אין בגידין בנותן טעם" אתה צריך לפסוק שגיד הנשה אסור בהנאה – כרבי אבהו.

סיכום בינים

לסיכום, בגמרא שלנו מקשים על רבי אבהו מכך שנאמר בתורה שגיד הנשה אסור באכילה: על פי רבי אבהו, גיד הנשה צריך להיות אסור גם בהנאה – אלא שזה סותר משנה מפורשת שאומרת שהוא מותר בהנאה על ידי נתינת הנבילה לנכרי. הגמרא עונה שהמשנה נאמרה רק בשיטת "יש בגידין בנותן טעם", שמניח שגיד הוא חלק מהנבלה – ואז משום "נבילה מותרת בהנאה" הוא מותר בהנאה. אבל, למ"ד ש"אין בגידין בנותן טעם" הגיד אינו נחשב כחלק מהנבילה, וממילא אסור בהנאה. לפי רש׳׳י "יש בגידין בנותן טעם" אומר שהגיד נחשב כבשר, ו"אין בגידין בנותן טעם" אומר שהוא נחשב כעץ בעלמא. לעומת זאת, לפי רבינו חננאל "יש בגידין בנותן טעם" אומר שהגיד נחשב כאכל, ו"אין בגידין בנותן טעם" משמעו שהגיד לא נחשב כאכל.

על פי הגמרא, נראה שהמחלוקת האם גיד הנשה מותר בהנאה או שלא, תלויה במחלוקת האם גיד הנשה "בנותן טעם" או שלא. כלומר, מי שפוסק ש"יש בגידין בנותן טעם" צריך לפסוק שגיד הנשה אסור בהנאה, וכן להיפך. כך באמת מובא בתוספות (חולין צט: ד"ה "והלכתא" [הראשון]), וברא׳׳ש (חולין ז', לב) שאומרים שאם פוסקים כרבי אבהו גיד הנשה אסור בהנאה, אבל אם פוסקים כחזקיה גיד הנשה מותר בהנאה.

הניתוק בין המחלוקות בשיטת הרמב"ן

על שיטה זאת, הרמב׳׳ן חלק: מצד אחד, הוא פסק ש"אין בגידין בנותן טעם", ומצד שני, פסק שגיד הנשה מותר בהנאה. כמובן, לאור מה שראינו, זה אמור להיות בלתי אפשרי, משום המחלוקות צריכות תלויות זו בזו; וקשה. כדי לתרץ זאת, נפנה לרשב"א תלמידו, שמצטט את דבריו בספרו 'תורת הבית'.^[3] הוא מביא גמרא אחרת (פסחים כג:) שממנה עולה שגיד הנשה מותר בהנאה מקל וחומר –"ומה חלב שענוש כרת, מותר בהנאה. גיד שאינו ענוש כרת – לא כל שכן?". באמת, נראה שזה מקור טוב לכך שגיד הנשה מותר בהנאה, כך שאפשר לומר שהמחלוקת האם גיד בנותן טעם אינה קשורה אליה.

ממילא, ניתן לפסוק מצד אחד שגיד הנשה מותר בהנאה בעקבות הק"ו, ומצד שני, לומר ש"אין בגידין בנותן טעם". שיטת הרמב"ן ברורה כעת – אבל איך תסתדר שיטת התוספות שהמחלוקות תלויות זו בזו?  בתוספות על אתר (פסחים כג: ד"ה "ומה") הופכים את כל הגמרא לדיון האם הותרה נבלה בחלב ובגיד הנשה. כלומר, לשיטתם באמת אין שני מקורות להיתר הנאה בגיד הנשה (אחד מנבילה ואחד מחלב) – ושניהם תלויים בשאלה האם הותרה נבלה בגיד הנשה.

אם כן, המחלוקת בין הרמב׳׳ן ותוספות הוא האם יש שתי סוגיות שעוסקות ב"איסור הנאה בגיד הנשה", או שיש סוגיא אחת בלבד. לפי התוספות, זוהי סוגיא אחת, ולכן פסקו כרבי אבהו שאין בגידין "בנותן טעם", וגם שגיד הנשה אסור בהנאה. אך הרמב׳׳ן חושב שאלו שתי סוגיות נפרדות, ואז הוא יכול לפסוק שאין בגידין "בנותן טעם" מצד אחד, ומצד שני לומר כחזקיה שגיד הנשה מותר בהנאה.

שיטת הרמב׳׳ם

הפסיקה

הרמב׳׳ם (מאכלות אסורות ט"ו, יז) פסק ש"אין בגידין נותן טעם". על פי פשט הגמרא, היה נראה שהוא צריך לפסוק גם שגיד הנשה אסור בהנאה, אבל זה לא מה שהוא עושה, משום שהוא פסק ש"גיד הנשה מותר בהנאה" (שם ח', יד).  ולכאורה, נראה שיש סתירה ברמב׳׳ם. בעיה נוספת, היא שהרמב"ם פסק ש"האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור", מה שמוכיח לכאורה שגיד הנשה אינו נחשב כחלק מהבהמה. אך בהלכה הבאה הוא פסק ש"האוכל גיד הנשה של נבילה או של טרפה או של עולה חייב שתים", מה שמוכיח לכאורה שגיד הנשה נחשב כחלק מהבהמה. איך יתכן שגיד הנשה נחשב כחלק מהבהמה במקום אחד אבל לא במקום אחר?! לסיכום, יש לנו סתירה כפולה ברמב"ם, וכעת ננסה לפתור אותה.

תרוץ הר"ן והקשיים בו

ראשית, אפשר לומר שהרמב׳׳ם סבר כרמב׳׳ן שצוטט לעיל, שעל פי הק"ו שבדף כ"ג, לכ"ע גיד הנשה מותר בהנאה. כך באמת חשב הר׳׳ן. אבל יש לי בעיה אחת עם התשובה הזו, מההלכה הבאה:

כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה, או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה, כגון שקצים ורמשים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרין בהנאה מפי הקבלה אף על פי שהן אסורין באכילה.        (רמב"ם מאכ"א ח', טו)

הרמב׳׳ם פסק כרבי אבהו שכל מקום שהתורה אומר "לא תאכל" יש שני איסורים: האחד איסור אכילה, והשני, איסור הנאה. כדי שמשהו יחרוג מן הכלל הזה, צריך פסוק מפורש או מסורת "תורה שבעל פה" מפורשת. התשובה של הר׳׳ן עובדת טוב מאוד עם לשון הרמב׳׳ם של "עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה", משום שיש ק"ו שמלמד שגיד הנשה מותר בהנאה. הבעיה היא שלמסקנה הרמב׳׳ן סבר ש"אין בגידין בנותן טעם", וכחזקיה שגיד הנשה מותר בהנאה – אבל ברור שהרמב׳׳ם כאן פסק כרבי אבהו ולא כחזקיה! אם כן, על פי תרוץ הר׳׳ן צריך להניח שגיד הנשה הוא יוצא מן הכלל בשיטת הרמב"ם, כך שאמנם בכל המקרים האחרים הרמב׳׳ם פסק כרבי אבהו, כאן הוא פסק כחזקיה. אבל, נראה לי שזה דחוק מאד – משום שהרמב׳׳ם פסק במפורש כרבי אבהו בפרק שבו הוא מביא את כל ההלכות של גיד הנשה. ממילא, לא הגיוני לומר שבגיד הנשה הוא פוסק דוקא כחזקיה ולא כרבי אבהו.

תרוצי האחרונים

יש תשובה שניה שניתנה של ידי 'שער המלך' (מאכ"א ח', ו) שמצוטטת במנחת חינוך (רפ"א). הוא אומר שהתורה מחילה 'שם בשר' על גיד הנשה רק בבהמות טהורות. ממילא, בבהמה טמאה אין לגיד הנשה "שם בשר" ואז הוא לא נחשב כחלק מהבהמה. לכן, מי שאוכל את גיד הנשה של בהמה טמאה, לא אוכל בהמה טמאה, וגם לא אוכל את גיד הנשה – ופטור לגמרי. אבל, בנבילה הדין שונה: מאחר שהיה ניתן לאכול את הבהמה קודם, התורה החילה כבר אז 'שם בשר' על גיד הנשה, והוא ממשיך להיות חלק מהנבילה. לכן, מי שאוכל את גיד הנשה של נבילת בהמה טהורה בעצם אוכל גם נבילה וגם גיד הנשה, וחייב שתים,^[4] בדיוק כפי שכתב הרמב׳׳ם.

התרוץ הזה נשמע הגיוני מאד, אבל הוא פותר רק את הסתירה השנייה ברמב׳׳ם, ולא עונה על הסתירה הראשונה. זאת, משום ש'שער המלך' מדבר על כך שהתורה מחילה 'שם בשר' על גיד הנשה, מה שמשפיע רק על איסור אכילת גיד הנשה, ולא על איסור ההנאה ממנו – שבענינו היתה הסתירה הראשונה שראינו. אפשר לומר שבאמת אכילת גיד הנשה וההנאה ממנו אלו דברים שונים, ומי שעונה תשובה על אחת מהסתירות אינו מוכרח להסביר גם את הסתירה השניה, אבל אני חושב שיש דרך אחרת שעונה כל השאלות שלנו.

הצעה נוספת

נראה לי, שאפשר לומר שהרמב׳׳ם חושב שהתורה מחילה 'שם גיד הנשה של בהמה טהורה', זה בעצם גם 'גיד הנשה' וגם 'חלק מהבהמה'. זהו דומה לתשובה של 'שער המלך', אבל לא זהה: 'שער המלך' אומר שהתורה מחילה 'שם בשר' על גיד הנשה; אבל לפי ההסבר הזה, כשהתורה אומרת "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" (בראשית ל"ב, לג), היא בכלל יוצרת את הרעיון של 'גיד הנשה' עצמו. ממילא, הגיד של בהמות טמאות נשאר סתם 'גיד', ולא נקרא 'גיד הנשה'. נראה לי שזה בדיוק מה שהרמב׳׳ם מסביר כשהוא אומר (מאכ"א ח', ה): "האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת".

התשובה הזאת עונה כל הסתירות ברמב׳׳ם שהבאנו לעיל. הסתירה הראשונה – איך הרמב׳׳ם יכול לומר שהאוכל 'גיד הנשה' של בהמה טמאה פטור (מה שמראה שגיד הנשה לא חלק מהבהמה), ואכילת גיד הנשה של נבילה חייב שתים (מה שמראה שגיד הנשה חלק מהבהמה)? האם גיד הנשה נחשב כחלק מהבהמה או לא? אם אנחנו הולכים אחר ההצעה שלנו, יש לומר שהרמב׳׳ם סובר שבאכילת גיד הנשה של בהמה טמאה אין דבר שנקרא "גיד הנשה" בכלל, והוא כעץ בעלמא (כרש׳׳י) או אינו בר אכילה (כר׳׳ח), ולכן מי שאוכלו – פטור לגמרי. אבל ביחס לגיד הנשה של בהמה טהורה, נתנה התורה שני שמות, 'שם גיד הנשה', וגם 'שם חלק מהבהמה', ולכן האוכלו חייב שתים.

הסתירה השניה היא שהוא פסק ש"אין בגידין בנותן טעם" וגם ש"גיד הנשה מותר בהנאה". ונראה, שבזה הרמב׳׳ם לשיטתו! אם התורה יוצרת 'שם גיד הנשה', זה חל על כל דבר. לכן, הגיד גם נחשב חלק מהבהמה בהיתר נבילה, אף על פי ש"אין בגיד בנותן טעם", וממילא גיד הנשה דוקא מותר בהנאה.  

אם זה נכון, צריך להסביר למה הוא לא פסק ש"אין בגידין בנותן טעם". על פי הסברא שלי, זה לא משנה בכלל, משום הרמב׳׳ם חשב שגיד הנשה מותר בהנאה רק בנבילה משום שיש שם 'שם גיד הנשה של בהמה טהורה' ואז הוא מותר. אבל אם הגיד בא מבהמה שחוטה, יש איסור בהנאה, משום אין שם היתר נבילה.^[5] ובמקרה של בהמה טמאה, אין גיד הנשה בכלל אז הכל מותר בהנאה.

סיום

לסיכום, נראה לי שהרמב׳׳ם חושב כשהתורה אמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" התורה יוצרת קטגוריה הלכתית חדשה שנקראת 'גיד הנשה של בהמה טהורה'. זה אומר שני דברים, האחד שיש דבר שנקרא גיד הנשה בבהמה טהורה, והשני, שהגיד הזה נחשב כחלק מן הבהמה. לכן הרמב׳׳ם פסק שגיד הנשה בנבילה חייב שתים אף שהאוכל 'גיד הנשה' של בהמה טמאה פטור לגמרי וגם שגיד הנשה של נבילה מותר בהנאה.

מחשבה אחרונה: אם כל זה נכון, אנחנו עדיין צריכים להסביר את ההלכה שהובאה לעיל, שבה נאמר: "כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב ... או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה, כגון ... וגיד הנשה שכל אלו מותרין בהנאה". וכי אין לנו דרשה או לימוד?! אני חושב שאפשר לומר שהרמב׳׳ם חושב שכל ה'חשבון' והלימוד על טיבם של איסורי גיד הנשה מתאים להגדרה של "תורה של בעל פה", וזה מאד מעניין.

[2] חולין צג (ע"ב).

[3] תורת הבית הארוך בית ג שער ג (וגם בתשובות הרמב׳׳ן סי׳ קלט).

[4] יש למנחת חינוך תשובה אחרת שנראית קצת שונה מזו, אבל בעצם שתיהן זהות, וכל הבעיות (שנראה מיד) שקיימות בשיטת 'שער המלך' נוגעות גם לתשובה הזאת.

[5] נראה לי שאפשר לומר שהרמב׳׳ם חושב שר׳ שמעון המצוטט לעיל (פסחים כב.) שאומר שגיד הנשה אסור בהנאה, מדבר רק על גיד הנשה של בהמה שחוטה, אבל במקרה שיש היתר נבילה הוא מודה שמותר.