בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת / אלעד פישר
פתיחה
הגמרא במסכת חולין (ט ע"א) דנה בדיני השחיטה, ומביאה את שיטת שמואל שהשוחט צריך לבדוק את הסימנים לאחר ששחט.
לאחר שהגמרא דנה בדיני הלכה זו, היא עוברת לדון במקרה בו השוחט לא בדק בסימנים לאחר שחיטתו, ומביאה מחלוקת בענין:
לא בדק מאי ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא.
הגמרא מבארת מחלוקת זו בטענה שהיא תלויה בפרשנות הכלל של רב הונא:
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה.
טענת הגמרא היא שלדעת ר' אליעזר אמנם הבהמה עומדת בחזקת איסור עוד מחייה, אבל בחזקה זו בלבד, אבל לא בחזקת טומאה. בעוד ששיטת הבריתא מסבירה שמכיון שהיא עומדת בחזקת האיסור בה עמדה בחייה היא אסורה באכילה. בעקבות כך, תוצאת המשואה של בהמה מתה ואסורה באכילה מביאה אותה לדין נבלה.
מהו האיסור
מחלוקת זו לא ברורה בכלל. מה טוענת כל אחת מן השיטות? כיצד זה בכלל קשור לשיטת רב הונא? ובראש השאלות עומדת השאלה הכל־כך בסיסית, על איזה איסור בכלל מדובר?
בשאלה זו נחלקו הראשונים:
שהרי אסורה משום אבר מן החי הלכך אם נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה שהרי בכל דבר אתה אומר העמד דבר על חזקתו שהיה מתחלה שאין יכול להוציאה ממנה על ידי ספק נמצאת אומר שבהמה זו אסורה שהרי בחזקת איסור היתה תחלה ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי.
טענתו של רש"י היא שהאיסור בו הבהמה עמדה הוא איסור "אבר מן החי", וכן הולך הרי"ף. פירוש זה תמוה ביותר, שהרי מדבריו של רב הונא משמע שהחזקה בה עומדת הבהמה בחייה קיימת גם לאחר שחיטתה, ופשוט שהשחיטה ממיתה את הבהמה והיא כבר אינה בגדר "אבר מן החי", גם אם השחיטה לא היתה כשרה! נוסף על כך, בד"ה "מר סבר בחזקת איסור", רש"י לפתע עובר לטעון שחזקתה היא חזקה אחרת – חזקת אינה שחוטה, ועל כן דבריו לא מובנים כלל וכלל.
בגלל בעייתיות זו בהסבר הטוען שהאיסור הוא איסור אבר מן החי, ראשונים אחרים צעדו בכיון אחר לגמרי. הרשב"א, וכן המאירי ואחרים, טוענים שהאיסור בו עמדה בחייה הוא איסור "לא זבוחה", ולא איסור אבר מן החי.
אופי האיסורים
מהו איסור "לא זבוחה"?
תוס' בשבועות (כד ע"א, ד"ה "האוכל") מציג איסור חדש שלא הכרנו לפני כן – איסור "לא זבוחה". הוא טוען שמתוך הפסוק "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ... וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב, כא) ישנו לאו הבא מכלל עשה – מה שאתה זובח אתה אוכל, אבל מה שאינך זובח אתה לא רשאי לאכול. אם כן, זה האיסור שחלק מן הראשונים טוענים שהבהמה עומדת בו בחייה.
יש להדגיש, כל הראשונים שמשתמשים באיסור זה בסוגיתנו ודאי מודים שקיים גם איסור אבר מן החי בחייה של הבהמה, אלא שישנו איסור נוסף והוא "לא זבוחה", והוא האיסור המוחזק גם לאחר מיתתה.
מהו איסור אבר מן החי?
איסור אבר מן החי, כפשוטו, נלמד מן הפסוק: "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב, כג).[1] על פי פשט הפסוק, הסיבה לאיסור זה היא אכילת החיוּת והנפש של הבהמה, משום שהיא עדיין חייה.
מה יעשו הראשונים שצעדו בכיון המסביר שהאיסור של הבהמה בחייה הוא אבר מן החי עם הבעיות שהצגנו לעיל?
למרות דחיית הסברא הזו והעדפת איסור "לא זבוחה", הרשב"א (שם) לבסוף מציע פתרון גם לאיסור אבר מן החי – "מחזיקין מאיסור לאיסור". מכיון שכלל זה אינו מנושאי המאמר, נסביר עליו בקיצור נמרץ. כאשר הבהמה עומדת בחייה בחזקת איסור אבר מן החי, אותו איסור הוא בעל חזקה, כזו שמוציאה את הצורך לבדוק האם האיסור אכן חל או לא.
בתהליך המיתה הבהמה עוברת מאיסור שמוחזק עליה בחיים (אבר מן החי) לאיסור הקיים עליה כשהיא מתה – איסור נבלה. למרות שהאיסור שהיה מוחזק בחייה הוא איסור אחר לגמרי, הראשונים מניחים שעצם העובדה שהאיסור הראשון היה מוחזק, מעניקה את החזקה לאיסור הבא שהבהמה תעמוד בו, מפני שהבהמה היתה מוחזקת כאסורה, ועצם המשך קיום חזקה זו מעניק את החזקה לאיסור הבא. משום שהאיסור בחייה היה בעל חזקה, החזקה עוברת להיות חזקת נבלה כאשר הבהמה מתה.
אם כן, בפועל היא מוחזקת כנבלה לאחר שחיטתה/מיתתה, אף על פי שחזקתה בחייה היתה חזקת איסור אבר מן החי. אמנם, נראה שהכלל "מחזיקים מאיסור לאיסור" לא מוסכם על כלל הראשונים, ולכן יש להציע כיון נוסף.
למרות פשט הפסוקים, ישנם אחרונים שמסבירים את גדר איסור אבר מן החי וטעמו אחרת. ר' איצל'ה מפוניבז' בספרו (שו"ת זכר יצחק סי' לג), טוען שגדר אבר מן החי, לפחות ליהודים, הוא איסור נבלה, וטענתו מתבססת על שני עמודי תווך:
גמרא בחולין קכב ע"ב, שטוענת שאבר מן החי מטמא כעין מקצת נבלה – מיתת כל הבהמה מטמאת, ולכן גם מיתת מקצתה מטמאה במקצתה.
תוספתא מפורשת בה נאמר שאדם העובר על איסור אבר מן החי חייב משום איסור נבלה.
אנו רואים שה'זכר יצחק' מניח בדיוק הפוך מפשט הדברים. בניגוד להבנה הפשוטה, שאבר מן החי הוא גדר בחיות הבהמה ונטילת חייה, ר' איצל'ה מבין שהבעיה באבר מן החי היא אכילת דבר מת, שהרי ניתוק האבר מן הבהמה הופך אותו למעין נבלה.
אמנם, ישנן בעיות בגישה זו: העובדה שיש עיסוק בענייני טומאה באיסור אבר מן החי לא בהכרח מחזקת טענה זו. יתכן שיש חילוק בין איסור האכילה לבין איסור הטומאה, שהרי כל הראשונים מניחים על פי פשט הפסוקים שאבר מן החי תלוי בחיות הבהמה ולא במיתתה. לכן, יתכן שהעיסוק בענייני טומאה לא שייך באיסור האכילה, ואיסור האכילה תלוי בחיות הבהמה ונטילת נשמתה.
כמו כן, את התוספתא אותה ה'זכר יצחק' מביאה מצינו בגרסא אחרת, שטוענת שאבר אסור גם משום אבר מן החי וגם משום נבלה. בגרסא זו ניתן להבין את הטענה שלנו קודם. בסיס האיסור הוא אכילת החיות והיא אבר מן החי, אבל יש גדר נוסף השייך לענייני טומאה בלבד שמדבר על איסור אכילת נבלה.
אם למרות קושיות אלה אכן נבין את איסור אבר מן החי כאיסור נבלה, אזי אנו לא צריכים את הכלל "מחזיקים מאיסור לאיסור", שהרי הבהמה בחייה עומדת בחזקת איסור אבר מן החי, בו יש גדר של איסור נבלה. כשהבהמה מתה, אמנם יצא מחזקתו האיסור בכללו, אבל גדר איסור נבלה נשאר בחזקתו בגופת הבהמה.
למרות הקושי בדבריו, דבריו מהווים קו מחשבה משמעותי עבורנו. מלבד העובדה שאחרונים נוספים צעדו בדרך זו, גישתו פותרת לנו את החסרונות של כל אחד מהכיוונים שראינו עד כה:
אין צורך בכלל "מחזיקים מאיסור לאיסור" שאינו מוסכם על כולם, ואין צורך באיסור שהתוס' 'המציאו' ולא מצינו בשום מקום אחר, קרי איסור "אינה זבוחה".
היקף המחלוקת
לפי כל האמור לעיל, יש מקום לדון בהיקף המחלוקת מהו האיסור בו מוחזקת הבהמה בחייה.
קודם כל, כפי שנאמר לעיל, גם מי שסובר שהאיסור הוא "לא זבוחה" מודה שקיים איסור אבר מן החי בעוד הבהמה חיה. לכן, השאלה כמה איסורים עובר אדם שאכל אבר מן החי, גם היא תלויה במחלוקת זו. מי שטוען שחזקת האיסור בו עמדה בחייה היא חזקת אבר מן החי, יטען שהאדם עובר על איסור אחד. אך מי שטוען שחזקת האיסור היא חזקת "לא זבוחה", יטען שהאדם עובר על שני איסורים, אבר מן החי ולא זבוחה.
אמנם, קיים כלל "אין איסור חל על איסור", שמשמעותו שאם נולד איסור אחד בזמן מסוים ולאחריו נולד איסור נוסף, האיסור הנוסף לא חל. כלל זה מייצר בעיה, שהרי למ"ד איסור "לא זבוחה" ישנם שני איסורים בגוף הבהמה!
קושיא זו אינה קושיא, שהרי ניתן להגיד שאיסור אבר מן החי ואיסור "לא זבוחה" חלו שניהם ברגע לידת הבהמה, והכלל "אין איסור חל על איסור" עוסק בשני איסורים שנולדו בזמנים שונים. לכן הכלל לא חל על הבהמה הזו והיא בעלת שני איסורים, והאוכל אותה יעבור על שניהם.
למרות זאת, ניתן להגיד ששני האיסורים נולדו בזמנים שונים.
בדף קב ע"ב מתקיים דיון האם בהמה עומדת לאיברים או לא. אם בהמה לאו לאיברים עומדת, משמעות הדבר, שבחייה היא לא נחשבת כסך האיברים, ולאיבר אין כל משמעות כשלעצמו. לכן, האיסור "אבר מן החי" נולד רק ברגע התנתקות האיבר מן הבהמה,[2] שזהו הרגע בו האיבר מקבל 'שם איבר' וחשיבות בפני עצמו. אם כן, איסור אבר מן החי נולד הרבה אחרי איסור "לא זבוחה", שנולד ברגע לידת הבהמה!
למרות זאת, העניין פתיר. איסור "אבר מן החי" חמור יותר משום שהוא נוהג בבני נח ואיסור "לא זבוחה" אינו נוהג בבני נח, וכאשר האיסור הנוסף חמור יותר מהראשון שניהם חלים.[3]
דיני מלקיות
אם כן, לאחר שהגענו למסקנה שישנה מחלוקת על כמה איסורים עוברים בעת אכילת איבר מן החי, נדרשת בדיקה האם יש הבדל בין העונשים אותם אותו אדם יקבל.
אמנם, בפשט הדברים נראה שמשום שיש שני איסורים לשיטת איסור "לא זבוחה", יתכנו עונשים בכמות אחרת מאיסור אחד בלבד, אך לא כך הדבר:
הרמב"ם פוסק שאין לוקים שתי מלקיות על איסורים הנכללים באותה קטגוריה, או בלשונו "מאותו העניין" (ספר המצוות שורש ט'). אך גם אם נטען שיש חילוק עקרוני בין 'ענייני' האיסורים, הדבר פשוט שלוקים רק פעם אחת, שהרי איסור "לא זבוחה" הוא לאו הבא מכלל עשה, ועל לאו הבא מכלל עשה לא לוקים.
כמות אכילה המייצרת שם איסור
הגמרא (קב ע"א) מביאה דין מיוחד לאיסור "אבר מן החי" – גידין ועצמות מצטרפים לשיעור אכילה.
כמובן שדין זה משפיע על הדיון שלנו. למרות שהסברנו לעיל שבכמות אכילה סטנדרטית, הלא היא כזית, ישנה מחלוקת האם האוכל עובר על איסור אחד או שניים. באכילת כמות נמוכה מזו של בשר, כגון חצי זית בשר וחצי זית גידים ועצמות, הכל יודו שעובר על איסור אחד בלבד – איסור אבר מן החי. שגם אם קיים איסור "לא זבוחה", חל עליו שם איסור רק בכמות של כזית.
מצות השחיטה
כמו כן, הדיון לגבי מהו האיסור בו הבהמה עומדת בחייה משפיע ישירות על מצות השחיטה ואופיה, אם בכלל קיימת אחת כזו:
הרמב"ם בספר המצוות (קמו) מונה את מצות שחיטה כמצות עשה לכל דבר ועניין, והראב"ד בהשגותיו על מצוה זו כותב כך: "זה אין לו טעם אבל לאו הבא מכלל עשה עשה". נראה שהראב"ד חולק על הנחת הרמב"ם שקיימת מצות עשה אמיתית, ומניח שהמצוה היא רק לאו הבא מכלל עשה.
פשוט להניח, וכך נראה מהריצב"א בתוס' במסכת שבועות הנזכר לעיל, שהלאו הנזכר הוא כמובן "לא זבוחה".
אם כן, באיסור "לא זבוחה" יש לטעון שאין מצוות שחיטה, אלא רק לאו הבא מכלל עשה.
דוקא באיסור אבר מן החי ניתן לטעון, כפי שעשו כמה ראשונים ובראשם היראים, שישנה מצות שחיטה בחולין, והיא מעין סניף של שחיטת קדשים. טענה זו יכולה להתבסס על החילוק העקרוני בין איסור אבר מן החי לבין ענייני שחיטה, ולכן חייב להיות מקור נפרד למצות השחיטה שלא קשור לאיסור בו הבהמה מוחזקת.
נשחטה ולא נבדקו סימניה
כעת ניתן לחזור לגמרא בה פתחנו. ראינו שקיימת מחלוקת בין שיטת ר' אליעזר בר' ינאי, לבין גרסת הבריתא לגבי דין בהמה שנשחטה ולא נבדקו סימניה – מר סבר טריפה היא ומר סבר נבלה היא.
לאחר החילוק שראינו לגבי האיסור המקורי בו עמדה הבהמה בחייה, נראה פשוט לתלות חילוק זה במחלוקת הנ"ל:
לשיטת מ"ד נבלה, האיסור המקורי הוא כמובן "אבר מן החי". דבר זה מובן בשני הדרכים שהסברנו בהן את אופי איסור אבר מן החי:
מחזיקים מאיסור לאיסור – מכיון שהחזקה עוברת מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה, הבהמה כמובן מוחזקת כנבלה לאחר מיתתה, ולכן היא גם אסורה באכילה וגם מטמאה במגע ובמשא.
גדר נבלה באבר מן החי – גם אם נגיד שלא מחזיקים מאיסור לאיסור, כבר הסברנו לעיל שיש גדר בתוך איסור אבר מן החי שנשאר לאחר מיתתה – גדר נבלה. לכן החזקה המקורית אמנם משתנה קמעה, אבל נשארת בגוף הבהמה ולכן היא מוחזקת כנבלה.
לעומת זאת, לשיטת מ"ד טריפה היא, האיסור בו הבהמה עומדת בחייה הוא כמובן "לא זבוחה", ולכן כאשר היא מתה היא מוחזקת כאסורה לאכילה משום האיסור "לא זבוחה". אבל היא אינה מטמאה מדין נבלה עד שנדע שהיא נבלה, שהרי החזקה הקיימת בה לא קשורה כהוא זה לדיני טומאה ואיסור נבלה.
בדיקת טריפה לאחר השחיטה
לאחר החילוק הנ"ל, יש מקום לדון גם בבדיקת דברים נוספים חוץ משחיטת סימני הבהמה.
הטור (יו"ד סי' כה) פוסק שיש לבדוק האם הסימנים נשחטו ברובם, ותו לא.
לעומת זאת, הב"י על אתר מזכיר את שיטת הבה"ג, שפסק שיש לבדוק גם האם הסימנים נעקרו או נטרפו.
לכאורה, פסיקת הבה"ג תמוהה, שהרי הגמרא דנה בשחיטת הסימנים ובהם בלבד, ומניין להם שדיני טריפה בסימנים שייכים לדיון גם הם?
נראה ששאלה זו תלויה במה האיסור המוחזק מראש:
אם נגיד שהאיסור הוא איסור "לא זבוחה", החזקה שיש על גופת הבהמה לאחר מיתתה היא שהיא אינה שחוטה, וכדי להוציא אותה מידי חזקה זו יש צורך בבדיקת שחיטת הסימנים. לעומת זאת, אין חזקה על הסימנים כטרופים או עקורים, ולכן אין צורך לבדוק האם הם כאלה בכדי להוציא את הסימנים מחזקה שכזו.
לעומת זאת, אם נגיד שהאיסור המקורי הוא "אבר מן החי", נראה לומר שכמו שהחזקנו מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה, כך נוכל גם להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה, והחזקה תתקיים גם על שאר האיסורים שביכולתנו לבדוק, ולכן הבה"ג החמיר בעניין.
אמנם, יש לחלק:
רק אם נסביר את איסור אבר מן החי בדרך "מחזיקים מאיסור לאיסור", נוכל להבין שלאחר מיתת הבהמה יש חזקת איסור טריפה. לעומת זאת, אם נסביר את איסור אבר מן החי כבעל גדר נבלה ושלא "מחזיקים מאיסור לאיסור", אלא שגדר נבלה נשאר לאחר מיתתה, ודאי שרק גדר הנבלה משפיע על חזקתה כנבלה, ושחיטת הסימנים מוציאה אותה מכל החזקה.
בהמה עומדת לאיברים
נקודה נוספת להיקף הדיון היא כאשר אדם אוכל ציפור טהורה בשלמותה בעודה חייה.
הגמרא (קב ע"ב) מביאה מקרה זה כנפקא מינא למחלוקת האם בהמה עומדת לאיברים או לא.
במשפט אחד, המחלוקת היא האם כל איבר של הבהמה עומד בפני עצמו, ולכן כאשר אדם אוכל ציפור זו הוא חייב על כל איבריה משום אבר מן החי. או שמא בהמה לא עומדת לאיברים בעודה חיה, ולכן לא נולד איסור אבר מן החי כל עוד לא ניתק האיבר מן הגוף, ולכן האוכל ציפור זו פטור.[4]
להלכה נפסק שבהמה לאו לאיברים עומדת,[5] ועל כן אין איסור אבר מן החי באדם האוכל ציפור טהורה בשלמותה בעודה חייה.
למרות זאת, הדיון מהו האיסור שקיים בבהמה בעודה בחייה משליך גם על הדין של הציפור הנ"ל.
מי שטוען שהאיסור הוא אבר מן החי יגיד שאכן האדם פטור מכל וכל והוא אינו עובר על איסור, שהרי הבהמה לא עומדת לאיברים ולכן פטור שהרי חזקת "אבר מן החי" כלל לא נולד. אבל מי שטוען שהאיסור הוא "לא זבוחה", יגיד שלמרות דין "לאו לאיברים עומדת", היא בחזקת לא שחוטה עוד מלידתה ולכן באכילתה הוא עובר על איסור זה.
שני דינים
לאחר שדנו בחקירה והיקפה, יש מקום לדון בשני דינים, אם בכלל יש כאלו.
כפי שראינו במהלך כל הדיון, ההבנה הפשוטה שאין קשר בין האיסור "אבר מן החי" לאיסור "לא זבוחה", אלא אדרבה, ישנו חילוק עקרוני בין השניים. כעת נדון בהנחה זו מחדש.
ישנה מחלוקת רמב"ם – רמב"ן, האם בשר אדם מותר באכילה או לא, כשהרמב"ן סבור שהוא מותר לכתחילה. הריטב"א (כתובות ס ע"א) מקשה על הרמב"ן. באדם יש איסור "אבר מן החי", וזאת משום שהאדם לא נשחט כהלכה. בקושייתו, הריטב"א מניח שיש קשר בין איסור "אבר מן החי", לבין חובת הגוף להיות שחוט, או בלשוננו, איסור "לא זבוחה".
מקום נוסף בו אנחנו רואים קשר מהסוג הזה הוא בדיני כשרות חגבים, ונביא את דברי רש"י כלשונם בסוגיא:
חי נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי דחגב אין טעון שחיטה.
רש"י מניח שאכילת החגב בעודו חי פטורה מאיסור אבר מן החי משום שאינו טעון שחיטה.
אם כן, נראה שברחבי הש"ס ישנה הנחה סמויה שיש גדר הקשור בדיני שחיטה בתוך איסור "אבר מן החי".
קשר זה מתדהק כאשר אנחנו רואים את דברי הראשונים על סוגיתנו, ובראשם הרא"ש: "פירוש שכל זמן שהיא בחייה הרי היא אסורה משום אבר מן החי ומשום שאין זבוחה" (א, יד).
מדוע הרא"ש לא בוחר את אחד מן האיסורים לחזקת הבהמה בחייה? מדוע הוא זקוק לציין את שניהם על אף המחלוקת הברורה בין שתי הגישות?
נראה לומר שכפי שתיארנו עד כה, הרא"ש, ובעקבותיו הר"ן על הרי"ף וראשונים נוספים, מאמינים שישנם שני דינים – גדר איסור "לא זבוחה" באיסור "אבר מן החי".
האם הבנה זו משליכה על היקף המחלוקת שתיארנו לעיל?
נבדוק אותם בזריזות אחד אחרי השני:
בשאלה האם אדם האוכל איבר מן בהמה חייה, גישה זו תטען שאדם זה עובר על איסור אחד בלבד, שהרי "לא זבוחה" הוא רק גדר בתוך איסור "אבר מן החי".
האם לוקים על איסור זה – למרות היות האיסור "לא זבוחה" כלאו הבא מכלל עשה, האיסור המקורי, "אבר מן החי", הוא לא תעשה מפורש ועל כן על איסור זה ילקו.
לגבי המחלוקת בדין בהמה שנשחטה ולא נבדקו סימניה, פשוט לומר שגישה זו תטען שדין הבהמה הוא טריפה, משום שלאחר מיתת הבהמה האיסור אבר מן החי יוצא מחזקתו ונשאר רק גדר האיסור "לא זבוחה", השייך רק באיסור אכילה ולא בדיני טומאה.
לפיכך, פשוט שאין צורך לבדוק את הסימנים, שהרי היא מוחזקת רק כלא זבוחה. קרי, בהמה האסורה באכילה שבה צריך לבדוק האם נשחטו סימניה, ולא כטריפה. לכן אין צורך לבדוק האם סימניה נטרפו, שהרי בגישה זו אין צורך להגיע לכלל "אין מחזיקין מאיסור לאיסור" שמחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה.
לגבי דין ציפור טהורה הנאכלת בשלמותה בעודה חיה, יש מקום לדון האם גדר "לא זבוחה" נולד ברגע לידת הבהמה, אף על פי שהוא רק גדר בתוך איסור אבר מן החי שנולד רק בשעת ניתוק האיבר מן הבהמה, שהרי להלכה בהמה לאו לאיברים עומדת.
בפשטות, נראה שמכיון שלפי הסבר זה, "לא זבוחה" היא רק גדר בתוך איסור אחר ולא איסור עצמאי, הוא נולד רק כאשר האיסור הכולל נגמר, ועל כן האדם פטור על אכילת הציפור הזו.
למרות זאת, יש מקום להזכיר את הדיון שהוזכר לעיל בגוף המחלוקת לגבי עמידה לאיברים:
אם נטען שהאיסור כן נולד ברגע לידת הבהמה, אך למ"ד לאו לאיברים עומדת פטור משום שהאדם אוכל רק שם ציפור ולא סך איברים; יש מקום לדון מה קורה במצב בו האיסור בשלמותו לא חל אבל גדר מסוים בו כן. לכאורה נראה שלמרות שהגדר נולד רק ברגע שהאיסור נולד, גדר זה ישאר גם אם האיסור לא חל בסיטואציה מסוימת.
לכן, אנחנו נשנה סברתנו ונטען שאדם זה יתחייב, משום שבשעת אכילתו הוא אינו חייב על סך האיסור הגדול "אבר מן החי" בגלל ש"לאו לאיברים עומדת", אבל מטעם גדר "לא זבוחה" הוא אכן יתחייב.
סיכום
ראינו שקיימת מחלוקת מהו האיסור בו בהמה מוחזקת בעודה חיה, האם הוא איסור "אבר מן החי" או שמא איסור "לא זבוחה". פירטנו מה אופיו של כל אחד מהאיסורים, וכיצד הוא משתבץ בכלל של רב הונא בגמרא.
לאחר מכן חקרנו מה ההיקף של מחלוקת זו, ביניהם הענישה על איסורים אלו, מה דין בהמה שנשחטה ולא נבדקו סימניה, האם צריך לבדוק גם האם נטרפה לאחר השחיטה ומה דין האוכל ציפור שלמה טהורה בעודה בחיים.
לבסוף ניסינו להציע שני דינים – איסור אבר מן החי כבעל גדר "לא זבוחה". טענו שגישה זו נפוצה גם ברחבי הש"ס וגם בסוגיתנו, ובדקנו מה תהיינה ההשלכות על ההיקף אותו בדקנו קודם לכן.
[1] זוהי הגישה המקובלת, בעוד שקיימת דעה הסוברת שהאיסור נלמד מן הפסוק "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל).
[2] למרות שניתן להבין שגם אם בהמה לאו לאיברים עומדת האיסור חל ברגע לידתה, ואכילת ציפור טהורה שלמה פוטרת משום שאין שם איבר על ציפור שלמה, ואכמ"ל.
[3] עיין חולין קב ע"א וקידושין עז ע"ב.
[4] גם אם נגיד שהאיסור נולד ברגע לידתה, ניתן להגיד שהאוכל כלל לא אכל איברים, אלא אכל ציפור שעליה שם ציפור בלבד משום שלאו לאיברים עומדת.
[5] ראה מ"מ ולח"מ בדעת הרמב"ם במאכלות אסורות ה, ה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)