חולין דף קיא – דם הכבד

בגמרא (קט ע"ב) נאמר:

"אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא – שרא לן כבדא".

ילתא קובעת שכנגד כל דבר שאסר הקב"ה יש היתר דומה, ממנו ניתן להפיק הנאה זהה לזו של האיסור: לדוגמא, הקב"ה אסר דם, אך התיר כבד. רש"י (ד"ה הכבד) מבאר שהכבד הוא כולו דם קרוש, ולכן יש לו טעם של דם.

בהסתכלות פשוטה מסתבר שזו הלכה למשה מסיני, שהרי לא מצאנו בש"ס סיבה לכך שדם כבד לא נאסר. אולם הלבוש (יורה דעה עג, א) כתב שטעם ההיתר של דם כבד הוא מפני שהתורה אמרה ביחס לדם "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), ודם כבד אינו נשפך, מפני שהוא קרוש, ולכן אינו אסור.

ביד יהודה (יורה דעה, עג, ארוך, א) ובחכמת אדם (לא, יא) מבואר שבכבד יש שני סוגי דם: ישנו דם בתוך בשר הכבד, ובנוסף לכך ישנו דם הסובב את הכבד, כמו את כל האיברים, ודם זה אינו קרוש. לכן רק ביחס לדם שבתוך בשר הכבד ניתן לומר שאינו נשפך, ולא ביחס לדם הסובב אותו.

הפרי חדש (עג, סימן קטן טז) כותב שדם הכבד שפירש אסור מן התורה, וזוהי דעת הרשב"א, התוספות (חולין קיא. ד"ה דם דאורייתא) והר"ן. מאידך, דעת ר"ת (בתוספות חולין קי, ב), האו"ה והמהרש"ל (בשו"ת, סימן פד) היא שדם כבד שפירש אסור מדרבנן. לשיטתם צריך לבאר שדם רגיל שפירש אסור מן התורה, מכיון שכל עוד היה מחובר לבשר היה לו שם בשר, ובפרישתו הוא מקבל שם 'דם'. לעומתו, דם הכבד היה מוגדר דם כבר בהיותו בכבד, והתורה לא אסרתו, ולכן גם בפרישתו הוא לא נאסר.

הפמ"ג (שפתי דעת, סי' עג ס"ק ב) כותב שדם הכבד שפירש אסור מדרבנן. אמנם בהמשך (שם ס"ק יד) הוא כותב שהאיסור דרבנן הוא מספק, ולכן ניתן להקל כשמצטרף ספק נוסף, לדוגמא – ביחס למאכל או כלי שאנו מסופקים אם בלע דם כבד בשהיה מעת לעת (כבוש). לדעת הפמ"ג בדם רגיל אנו מחמירים ופוסקים שכבוש כמבושל, מפני שהוא אסור מן התורה (יש חולקים על קביעה זו), אולם בספק דם כבד כבוש הוא מקל, מדין ספק ספיקא:

א. אולי דם כבד שפירש מותר מן התורה.
ב. אולי לא שהה שיעור כבישה.

לסיכום: דם כבד מותר מן התורה (מוכח ממעשה דילתא – חולין קט ע"ב), ונחלקו ראשונים ואחרונים האם דם כבד שפירש אסור מן התורה (פרי חדש) או מדרבנן (פמ"ג). ההשלכה המרכזית של שאלה זו היא לענייני ספקות.

בסוגייתנו ובסוגיות במקומות נוספים אנו למדים על דיני הכשרת הכבד:

א. בסוגייתנו – רבה בר רב הונא אומר: "קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת" (כדי שהדם ייצא), רב הונא חלט את הכבד בחומץ ורב נחמן חלט ברותחין.

ב. במשנה תרומות (י, יא) נאמר: "ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת". בסוגייתנו מובא דין זה בשם רבי אליעזר. לעומתם, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר שאם הכבד מתובלת או שלוקה היא אוסרת ונאסרת.

ג. בגמרא בחולין (קי ע"ב) נאמר: "אמר ליה אביי לרב ספרא: כי סלקת להתם, בעי מינייהו: כבדא מה אתון ביה?" (האם מותר לבשלו). הגמרא מסבירה שפשוט שאם יבשלו את הכבד בפני עצמו הוא לא ייאסר, והשאלה היא האם דם הכבד אוסר את החתיכות האחרות. הגמרא אינה פושטת את שאלתו של אביי.

שיטת רש"י: כבד שלא נמלח אוסר את הבשר שהתבשל עמו. אביי (סעיף ג לעיל) רצה לבשל כבד בקדירה עם בשר לאחר מליחת הכבד, וספקו הוא האם המלח מצליח להוציא את כל הדם שבכבד. מכיון שדם הכבד שפירש הוא מדאורייתא, מחמירים בספקו של אביי, וכדי לבשל כבד יש לקרעו שתי וערב מלמטה ולצלותו (למליחה ובישול לא יועילו קריעה שתי וערב וחיתוך).

שיטת ר"ת (בתוספות ד"ה כבדא): ברור שמותר לבשל כבד לאחר מליחה או צלייה, אך צריך לקורעו שתי וערב מלמטה. ספקו של אביי (סעיף ג לעיל) היה האם מותר לבשל כבד ללא מליחה, מפני שדם כבד שפירש מותר מדאורייתא, ויש להסתפק האם הוא מותר גם מדרבנן או לא.

שיטת הר"ן: אין למליחה השפעה על דם הכבד (בנוסף, לדעתו דם כבד שפירש אסור מן התורה), וקריעת שתי וערב וחיתוך למטה נועדו להתיר בישול אחר צלייה. ספקו של אביי (סעיף ג לעיל) היה האם מותר לבשל את הכבד עם חתיכות אחרות או רק לבדו. ספקו לא נפשט, ולכן ניתן לבשל את הכבד רק לבדו.

שיטת הרמב"ם: בהכשר בשר רגיל הרמב"ם מחייב חליטה במים רותחים בתום התהליך (וכן נוהגים בקרב חלק מקהילות התימנים). החליטה מועילה גם בהכשר הכבד, אך אינה מועילה לדם הכנוס בסמפונות, המצריך חיתוך שתי וערב. לרמב"ם די בחיתוך שתי או ערב.

שיטת הבה"ג: צריך שתי וערב וקריעה גם לצלי (אפילו אם אינו רוצה לבשלו).