כריתות דף יז – אשם תלוי בספק ספיקא

המשנה הפותחת את סוגייתנו מתארת מקרה המחייב אשם תלוי:

רש"י הבין שמדובר על שני מקרים: במקרה הראשון האדם אינו יודע אם אכל חלב או שומן, ובמקרה השני האדם יודע שאכל חלב, אולם אינו יודע אם אכל ממנו כזית או לא.

לעומת זאת, התוספות (יז ע"ב ד"ה ומדסיפא) הבינו שמדובר על מקרה אחד: האדם אינו יודע אם הדבר שאותו אכל היה חלב או שומן, ובנוסף – הוא אינו יודע אם אכל ממנו כזית או לא.

לפי הסברו של רש"י ניתן לומר שבמקרה של ספק ספיקא אין חיוב אשם תלוי, אולם לפי התוספות גם אדם שיש ספק ספיקא אם עבר על איסור – מביא אשם תלוי.

דעת רש"י נראית מובנת – במקרה של ספק ספיקא מותר לכתחילה לאכול את החתיכות, וגם מי שכבר אכל מן החתיכות לא עבר שום איסור ואינו חייב קרבן.

את דעת התוספות, הסוברים שיש חיוב אשם תלוי גם בספק ספיקא, הסבירו האחרונים בשתי דרכים:

א. שער המלך (טומאת מת ט, יב) הסביר שמדובר על מקרה שבו הספק ספיקא אינו מתיר לאדם לאכול מן החתיכות, משום שכאשר "איקבע איסורא" (כלומר ישנו איסור ודאי המעורב בהיתר, בניגוד למקרה שבו ישנה רק חתיכה אחת שאיננו יודעים אם היא מותרת או אסורה) ספק ספיקא אינו מועיל, והגמרא בהמשך הפרק (יח ע"א, וכן פסק הרמב"ם) מסבירה שמביאים אשם תלוי רק כאשר איקבע איסורא. אחרונים נוספים נקטו בדרך דומה, והסבירו באופנים שונים מדוע במקרה הנדון במשנה לא שייך ההיתר של ספק ספיקא.

ב. המנחת חינוך (מצוה קכח) מסביר שהספק ספיקא אכן היה אמור להתיר את אכילת החתיכה, אולם התורה קבעה שגם במקרה כזה, אם הספק נודע לאחר האכילה – האדם חייב אשם תלוי. המנחת חינוך מסביר שקרבן אשם תלוי אינו שייך לדיני הספקות הרגילים, משום שהתורה קבעה בפירוש שיש להביאו על הספק, ואין זה משנה באיזה ספק מדובר. המנחת חינוך מדמה זאת לדין ספק טומאה ברשות היחיד, שהתוספות קובעים שגם ספק ספיקא לא יועיל לגביו, משום שזו עצמה תקנת התורה – שלעניין זה הספק נחשב כודאי. בדומה לזה, גם לגבי אשם תלוי קבעה התורה שבכל מקרה שבו יש ספק אם אדם עבר עבירה – עליו להביא קרבן.

רבים תמהו על דברי המנחת חינוך, וננסה לבארם מעט. ניתן להסביר את חיוב אשם תלוי בשתי דרכים:
א. יש חשש שמא האדם אכן עבר עבירה, והתורה ציוותה עליו להביא אשם תלוי כדי להגן עליו מן הייסורים עד שיוודע לו שחטא ויביא קרבן חטאת.
ב. עצם העובדה שהאדם אינו יודע אם הוא עבר עבירה היא בעייתית, ומחייבת קרבן.

לפי ההסבר הראשון, ניתן לצפות שדיני הספקות לאחר האכילה יהיו זהים לדיני הספקות קודם האכילה, וכמו שאם הספק ספיקא נודע לאדם קודם האכילה מותר לו לאכול את החתיכה, כך גם אם הספק נודע לו לאחר האכילה – הוא יהיה פטור מקרבן.
לעומת זאת, לפי ההסבר השני יתכן כי אף שאם הספק נודע לאדם קודם האכילה מותר לו לאכול, הרי שבמקרה שבו הספק נודע לו לאחר האכילה – יש פגם בכך שהוא אכל דבר שהוא אינו יודע אם היה מותר לו לאכלו, והוא חייב קרבן. יתכן שפגם זה נובע מחוסר הזהירות שבו נהג האדם כשאכל דבר לפני שבירר היטב את מצבו ההלכתי. פגם זה קיים במידה מסוימת גם אם לבסוף התברר שהחתיכה הנדונה היתה מותרת (אמנם, גם לפי הסבר זה, נראה שבמקרה שבו התברר שהחתיכה היתה מותרת – האדם יהיה פטור מהבאת אשם תלוי, ואכמ"ל. ניתן להסביר את הבעייתיות הנעוצה בעצם קיומו של הספק גם על פי הסברו של הרמב"ן, שאותו נזכיר בעיון לדף יט).

אנו עשויים להיתקל בשאלה זו בהמשך לימוד הסוגיא, ויתכן שהיא עומדת בבסיס המחלוקת אם אשם תלוי שייך רק במקרה שבו ניתן לברר מאוחר יותר אם האדם עבר על איסור (סוף דף יז ע"ב), המחלוקת אם אדם ששחט אשם תלוי מחוץ לעזרה חייב כדין שוחט קדשים בחוץ (ראו על כך בעיון מחר) ועוד.