מנחות | דף יג | ליקוט לבונה

הגמרא (יג:) דנה בפעולת ליקוט הלבונה, שעניינה לקיחת הלבונה מהכלי שבו היא מונחת יחד עם המנחה לשם הקטרתה על המזבח. פעולה זו איננה מקבילה לגמרי לאחת מארבע עבודות הדם (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה), ועם זאת היא פעולה הכרחית לעשיית המנחה:

"אמר רבי ינאי: ליקוט לבונה בזר - פסול.
מאי טעמא?
אמר רבי ירמיה: משום הולכה נגעו בה, קסבר: הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר - פסולה.
אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא... כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה עבודה חשובה היא, על כרחיך משוי לה כי הולכה!"

מדברי הגמרא עולה לכאורה שרבי ירמיה תולה את דברי רבי ינאי בדעה לפיה "הולכה שלא ברגל שמה הולכה". לפי דעה זו גם פעולת ליקוט הלבונה יכולה להיחשב כהולכה גמורה וממילא עשייתה על ידי זר פוסלת את המנחה. תפקידם של דברי רב מרי, לפי הבנה זו, הוא לסייע ולהוכיח מן הברייתא שעבודת הליקוט שלא ניתן לבטלה נחשבת כהולכה ולכן על כרחנו שהולכה שלא ברגל שמה הולכה.

אמנם דברי הרמב"ם אינם מתיישבים עם הבנה זו. הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין יא, א) פסק כדברי רבי ינאי, שליקוט לבונה נחשב עבודה, וזאת על אף שפסק (שם א ,כג) שהולכה ברגל לא שמה הולכה! יתירה מזאת, מלשונו של הרמב"ם עולה שליקוט הלבונה נפסל משום שהוא חלק מעבודת הקמיצה, ולא משום ההולכה שבו (וכך דייק בעל הקרן אורה כאן).

בחידושי הגרי"ז (לעיל ז.) ביאר בדעת הרמב"ם שעבודת הליקוט אינה דומה בהכרח לעבודה מסוימת, אלא שמשום שהיא פעולה חיונית היא נחשבת כעבודה. ממילא ניתן לומר שהגמרא בסוגיין בחרה לדמות את הליקוט להולכה משום שהיא סבורה שהולכה שלא ברגל שמה הולכה, אך הרמב"ם שפסק שהולכה שלא ברגל אינה הולכה בחר להדמות את הליקוט לעבודת הקמיצה.

ניתן להוסיף על דברי הגרי"ז ולומר שהרמב"ם קראת את סוגייתנו באופן קצת שונה מזה שהוצג לעיל. המילים "קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה" אינם דברי רבי ירמיה בהסבר דעת רבי ינאי, אלא דברי הסתמא דגמרא בהסבר דעת רבי ירמיה. כלומר, רבי ינאי אמר רק שליקוט הלבונה מוגדר כעבודה, ולא פירש לאיזו עבודה מדמה אותו. רבי ירמיה בחר לדמות את ליקוט הלבונה להולכה, "משום הולכה נגעו בה", ועליו אמרה הגמרא שדימה את הליקוט להולכה משום שסובר שהולכה שלא ברגל שמה הולכה. גם ראייתו של רב מרי מן הברייתא איננה שהולכה שלא ברגל שמה הולכה, אלא שכל פעולה חיונית כמו ליקוט הלבונה נחשבת בהכרח כעבודה, וגם אם בעלמא הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, כאן "על כרחיך משוי לה כי הולכה".