יד לטומאה

המשנה בתחילת מסכת עוקצין מחדשת דין של 'יד לטומאה'. לפי דין זה, חפץ שיש לו 'ידית' טבעית או מלאכותית, שבאמצעותה מחזיקים אותו - דינה של הידית כדין החפץ לעניין העברת טומאה או קבלתה. כך, למשל, העוקץ הנמצא בראש הפרי נחשב 'יד' של הפרי, ולפיכך אע"פ שאינו ראוי למאכל ולכאורה אינו אמור לקבל טומאה - דינו כדין הפרי, ואם טומאה נגעה בו - הפרי כולו נטמא. וכן להיפך: אם הפרי כבר טמא, מה שנוגע בעוקץ נטמא אף אם לא נגע בפרי.

באופן דומה, הנוגע למשל בשוֹק של נבלה ('פּוּלְקֶע' בלע"ז), נטמא גם אם נגע בעצם בלבד. אמנם טומאת נבלות אינה חלה אלא על החלקים האכילים של הנבלה, אולם העצם נחשבת 'יד' של הבשר, ולכן היא מעבירה טומאה. דין דומה שייך גם בידיות כלים.

מסברה ניתן להבין דין זה בשני אופנים שונים:

אפשר להבין, שהואיל והיד משרתת את החפץ ומועילה להחזקתו - ניתן לראותה כחלק מן החפץ, כך שאם החפץ מקבל טומאה, היד מקבלת טומאה ביחד עמו, אף שאין לה חשיבות לקבל טומאה כשלעצמה.

לחילופין, אפשר להבין שהיד אינה חלק מן החפץ ואינה מקבלת טומאה כשלעצמה, ואין היא אלא מעין צינור המקשר בין החפץ לבין מי שנוגע בו ומוליך את הטומאה. אין כאן חידוש בהגדרת החפץ, אלא חידוש בהלכות העברת טומאה: מי שנגע ביד של החפץ, כאילו נגע בחפץ.

הבנות אלו משתקפות בדבריו של הרמב"ן. הגמרא בחולין קיח ע"א לומדת מפסוק שדין 'יד' שייך גם בכלי חרס. הראשונים התקשו בכך, שכן כלי חרס אינו נטמא אם טומאה נגעה בגבו, אלא רק אם נכנסה לאווירו, ואיך ייתכן שמגע טומאה בידית הכלי יהיה חמור יותר ממגע טומאה בדופן הכלי עצמו?! הרמב"ן הסביר שאמנם אין מדובר בתרחיש כזה, והציע שני תרחישים אחרים שבהם שייך ליישם את הדין:

1. הידית מחוברת אל תוך הכלי, ולא אל גבו.

2. הידית היא חלולה, והטומאה נכנסה לאווירה.

לכאורה, שתי ההצעות מתאימות לשתי ההבנות של הדין שהצענו לעיל. ההצעה הראשונה מבוססת על ההנחה שהיד היא מעין צינור מקשר, כך שמי שנוגע ביד המחוברת אל תוך הכלי - כאילו נגע בכלי מבפנים. לפי ההבנה שהיד נחשבת חלק מן הכלי, הצעה זו אינה מועילה, כיוון שחלק זה של הכלי אינו טוב יותר מדפנות הכלי.

מאידך, ההצעה השנייה של הרמב"ן מבוססת דווקא על ההבנה החלופית, שהיד נחשבת חלק מן הכלי. להבנה זו ניתן לומר שחלל היד נחשב לחלק מחלל הכלי, כך שאם טומאה נכנסה לחלל זה - כאילו נכנסה לחלל הכלי. לפי ההבנה האחרת, שהיד מוליכה את הטומאה, הכלי לא אמור להיטמא במקרה כזה, כיוון שהיד מוליכה את הטומאה לגבו.

לר"ן בחידושיו (חולין קיח ע"ב) ישנה מסקנה מפתיעה מדין יד: מי שנוהג לחתוך את כיכר הלחם קודם ברכת המוציא, לא יחתוך יותר מדי, אלא יקפיד שניתן יהיה להרים את הכיכר כולו באמצעות הפרוסה שחתך, וכך הכיכר ייחשב שלם, בדומה לדין 'יד'. הר"ן ודאי הבין שיד נחשבת חלק ממכלול החפץ, וסבר שניתן ליישם זאת גם בתחומים אחרים. אם מדובר בחידוש הנוגע להעברת טומאה, לא שייך ללמוד ממנו מאומה לעניין ברכת המוציא.