ביצה | דף ה | דבר שנאסר במניין

במהלך הדיון בביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה מעלה הגמרא בסוגייתנו את השאלה אם לאחר שבטל הטעם לתקנת יום טוב שני של ראש השנה יש מקום להקל בכך. רב יוסף דוחה אפשרות זו, וטוען ששני ימים טובים של ראש השנה, וממילא גם הביצה שנולדה ביום הראשון, "הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו": מכיון שתקנת יום טוב שני של ראש השנה נקבעה בבית דין מסודר, שעמדו למניין והכריעו כך, אי אפשר לבטלה בלי להקים בית דין אחר, על אף שטעם התקנה בטל.

כלל זה משלים את הכלל הידוע "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין", שלפיו בית הדין המבטל את התקנה חייב להיות חשוב מבית הדין הקודם: דרישה זו קיימת רק כאשר לא בטל טעמה של התקנה המקורית, אך כאשר הטעם המקורי בטל – אפשר לבטל את התקנה גם בלא עדיפות של בית הדין האחרון על פני הראשון. הכלל המופיע בסוגייתנו מוסיף שגם במקרה כזה, שבו אין צורך בבית דין גדול יותר, יש צורך בבית דין כלשהו.

הגמרא בהמשך מוסיפה לדון בשאלה מדוע נחשבת הביצה המדוברת כ'דבר שבמניין', אך אנו נבקש לדון בעצם הדין – מהו יסוד הצורך בבית דין אחר, העומד למניין, כדי לבטל את תקנה שטעמה כבר בטל?

לכאורה אפשר להעלות שני הסברים לכך:

א. ההכרעה שהטעם אכן בטל דורשות שיקול דעת, ולצורך כך נדרש בית דין אחר. בית דין זה אינו נצרך כדי 'לגבור' על בית הדין הראשון, אלא כדי לוודא שאנו מבינים היטב את טעמה של התקנה ויכולים לדעת בוודאות שהוא אכן בטל.

ב. גם לאחר שטעם התקנה בטל, התקנה עצמה נותרת במקומה. לבית הדין השני יש תפקיד פורמלי – הוא מעניק אישור רשמי, שבלעדיו אי אפשר לבטל את התקנה. על פי הבנה זו בית הדין אינו משמש רק כגורם בעל שיקול דעת אחראי ומתון, אלא גם כמקור סמכות המאפשר את ביטול התקנה, שאינה בטלה מעצמה על אף התבטלות הטעם.

נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות הללו עשויה להיות במקרה שבו טעם התקנה ברור, כגון שחכמים קבעו זאת בפירוש. הרא"ש בתשובותיו (ב, ח) הבחין בין מקרה כזה למקרים הנידונים בסוגייתנו:

"...דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, דלא דמי לביצה מתקנת רבי יוחנן ואילך וגם ל'לך אמור להם שובו לאהליכם' ולרבי אליעזר שבקש להפקיר כרם רבעי שלו, דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם... וכן בשובו לכם לאהליכם לא משמע מתוך הפסוק זמן להתיר זמן התשמיש אם לא שפירש במשוך היובל המה יעלו בהר... אלא שהסברא נותנת כיון דבשביל קבלת התורה נאסרו בתשמיש כשנתנה התורה יהיו מותרין...".

סברתו של הרא"ש מתאימה להבנה שלפיה תפקידו של בית הדין השני הוא רק לוודא שהטעם אכן בטל, ולכן כאשר ברור לכל מה היה הטעם – ברור שהוא בטל, ואין צורך בבית דין כדי לאשר זאת. אם היה צורך בסמכותו של בית הדין, ולא רק בשיקול דעתו, לא הייתה תועלת בכך שברור לכל שטעם התקנה בטל.

נפקא מינה אפשרית נוספת לשאלת יסוד הצורך בבית דין ובמניין עולה ביחס למקרה שבו נדרש בית דין הגדול מחברו בחכמה ובמניין, כגון שהטעם לא בטל. הרמב"ם בהלכות ממרים (ב, ב) הסביר:

"והיאך יהיו גדולים מהם במנין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו".

לדעת הרמב"ם ה'מנין' המדובר הוא מניין חכמי הדור שהסכימו לפסיקתו של בית הדין, אך הראב"ד (בפירושו למשנה עדויות א, ה) פירש ש"הא דקתני בחכמה ובמנין – מנין שנים קאמר", כלומר מניין שנותיהם של חכמי בית הדין עצמו.

מספר חכמי הדור שהסכימו לפסק בית הדין קשור לכאורה לרמת הסמכות (אין כאן המקום להאריך בדעת הרמב"ם לגבי מעמדם של חכמי הדור כמקור סמכותו של בית הדין, והרוצה להרחיב יעיין בדבריו בהלכות סנהדרין ד, יא ובהקדמתו למשנה תורה בעניין סמכותם של חכמי התלמוד), ואילו מניין שנותיהם של חכמי בית הדין קשור לחכמתם, ונראה שהוא קשור לשיקול הדעת ולא לסמכות.

[אפשר שלכך קשורה גם קביעתו של הרמב"ם בהלכות ממרים (ב, ב), בניגוד לכאורה לסוגייתנו, שגם כשבטל הטעם יש צורך בבית דין גדול מבית הדין המקורי, ולא די בבית דין כלשהו, והראב"ד אכן השיג על כך. אמנם, גם הרא"ש, שהסברנו שדעתו מבוססת על ההבנה שבית הדין השני נדרש רק לצורך שיקול הדעת, סובר שיש צורך בבית דין גדול מן הראשון, ואכמ"ל.]