ביצה | דף טו | עירוב תבשילין

המשנה הפותחת את הפרק השני במסכת מציגה את דין עירוב תבשילין:

"יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת... ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת".

חכמים אסרו לבשל ביום טוב לצורך השבת שאחריו, אך תיקנו תקנה מיוחדת שנועדה להתיר את הבישול – לבשל מערב יום טוב תבשיל שנועד לשבת, ואגב תבשיל זה להוסיף ולבשל ביום טוב עצמו לצורך השבת.

הגמרא בסוגייתנו מביאה שתי דעות לגבי מטרתה של תקנת העירוב:

א. לדעת רבא התקנה נועדה לצורך השבת – העירוב מזכיר לאדם לתכנן את מעשיו כראוי ולהכין לכל אחד מן הימים את הסעודה הראויה לו, ובמיוחד לשבת, העלולה להישכח מחמת שמחת יום טוב הסמוך לה.

ב. לדעת רב אשי התקנה נועדה לצורך יום טוב – העירוב מזכיר לאדם שהבישול מיום טוב לשבת הותר רק בקושי, לצורך שבת, וכך האדם לא יטעה ויבשל מיום טוב לחול.

אפשר שמחלוקת זו קשורה להבנת כינוי התקנה – "עירוב תבשילין". אנו מכירים שני דינים נוספים שנקראו 'עירוב': עירוב חצרות, שנועד להתיר לבני חצר משותפת לטלטל בחצרם בשבת, ועירוב תחומין, המרחיב את תחומו של האדם ומאפשר לו לצאת בשבת מחוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו. אך מדוע נקראת התקנה שבסוגייתנו 'עירוב'?

בשאלה זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הלכות יום טוב ו, ב):

"ולמה נקרא שמו עירוב, שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר, כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום, ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.     
השגת הראב"ד: הטעם הזה לנערים... אלא שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יום טוב לעשותם יחד".

הרמב"ם מסביר שבעקבות עירובי חצרות, שנועדו להיכר, הורחב הכינוי 'עירוב' לכל תקנה שנועדה להיכר, וכך הוא הוענק גם לעירוב תבשילין. לעומת זאת, לדעת הראב"ד עירוב תבשילין נקרא כך משום שהוא מערב ומחבר את צורכי השבת עם צורכי יום טוב, ומתיר להכינם יחדיו.

ר' שלמה קלוגר, בספרו 'בגדי יום טוב' (ביצה טו ע"ב), הציע שמחלוקת הראשונים קשורה לשני ההסברים שראינו בנוגע לטעם התקנה. לדעת רבא, הסובר שמטרת התקנה היא להזכיר לאדם לברור מנה יפה לשבת, יש להבין את הכינוי 'עירוב' כהסברו של הרמב"ם, שמדובר בתקנה שנועדה להיכר. לעומת זאת, דעת רב אשי, הסובר שמטרת התקנה היא להדגיש את חשיבותו של יום טוב ולמנוע זלזול בו, מתאימה להסברו של הראב"ד – עירוב צורכי שבת עם צורכי יום טוב מדגיש את הדמיון בין יום טוב לשבת, שהוא המתיר את ההכנה מיום טוב לשבת, וממילא גם את ההבדל בינם ובין יום חול, וכך אדם לא יטעה להתיר הכנה מיום טוב לשבת (אמנם, נראה שגם לפי הסבר זה יש בעירוב היכר מסוים – לא היכר להבדל בין יום טוב לשבת אלא היכר להבדל בין יום טוב לחול).

נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות שבגמרא עשויה להיות בנוגע לאדם המכין את כל צורכי השבת מערב יום טוב, ואינו מעוניין לבשל עוד ביום טוב עצמו. על פי טעמו של רב אשי, מסתבר שאדם כזה יהיה פטור מעירוב תבשילין, שלא נועד אלא להבחין בין הכנה מותרת (מיום טוב לשבת) להכנה אסורה (מיום טוב לחול), ואינו שייך כאשר האדם אינו מתכוון להכין דבר ביום טוב. לעומת זאת, לדעת רבא ייתכן שגם אדם כזה ראוי שיערב (גם אם אין בכך חובה גמורה), משום שאין כאן רק אמצעי להתיר את ההכנה ביום טוב אלא גם מצווה חיובית, שמטרתה לשמור על כבודה של השבת.

[האחרונים נחלקו בנוגע לחובה לערב כשאינו מעוניין לבשל והיכולת לברך על עירוב כזה, וראו פסקי תשובות אורח חיים תקכז, א ובהערות שם.]