השיעור של הרב מדן עסק בדין 'הואיל'. הרב פתח בביאור דין 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך', וביחס בין דין זה לבין דין 'הואיל'. כמו כן הביא מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י בהבנת יסוד דין 'הואיל', והראה את ההשלכות של מחלוקת זו לאור סוגיות שונות העוסקות בהואיל.

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

 

הואיל

מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך

לפני שנתעמק בסוגיה העוסקת בדין 'הואיל' נקדים ונבאר קצת רקע על הדין 'מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך'. נחלקו הראשונים מה היקף דין זה, כאשר לדעת רש"י ההיתר שייך אפילו כאשר אין שום צורך ליו"ט בהוצאה, בעוד התוס' חולקים עליו וסוברים שהיתר 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך' שייך רק כאשר יש צורך קצת ליו"ט.

התוס' מקשים על שיטת רש"י מתוך הסוגיה העוסקת בדין 'הואיל'. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים האם האופה מיו"ט לחול לוקה או לא, כאשר שורש המחלוקת הוא האם אומרים 'הואיל ואם יבואו אורחים הרי אפיה זו תהיה לצורך יו"ט', וממילא לא ילקה, או שמא לא אומרים 'הואיל' כזה, וממילא לוקה:

איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל.[1]

התוס' שואלים על רש"י מדוע עולה בכלל הדיון סביב 'הואיל' במקרה זה, הרי 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך', ולדעת רש"י אפילו שלא לצורך כלל, ולפי זה בישול היה צריך להיות מותר בכל מקרה ביו"ט, ובוודאי שלא לוקים על אפייה מיו"ט לחול:

ורש"י קים ליה דב"ה סבירא להו הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאינו צורך יום טוב כלל וקשה חדא דאמרי' בפסחים (דף מו:) האופה מיו"ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך וכו' ואפילו לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי ליה אורחים אבל מטעם מתוך לא קאמר.[2]

ניתן לתרץ את שיטת רש"י ע"פ שיטת הרמב"ם. הרמב"ם סובר שדין 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך' נאמר רק במלאכות הוצאה והבערה:

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.[3]

אם לטעון שרש"י סובר כרמב"ם הרי שאין קושיית התוס' קושיה – הסוגיה בפסחים העוסקת ב'הואיל' מתייחסת למלאכת בישול, ובמלאכה זו אין דין 'מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך'.

יש להעיר על ההיגיון של הרמב"ם – מלאכות הוצאה והבערה הן שתי המלאכות היחידות שהמפורשות בתורה, ויכול להיות שמה שמייחד אותן הוא ההכרח הגדול בהן לחיי האדם. אדם ללא אש אינו אדם – האש נצרכת לאור, לחום ולאוכל. כמו כן, מלאכת הוצאה היא מלאכה יסודית ובסיסית, שקשה לנהל חיים נורמליים בלעדיה.

יסוד דין הואיל

נראה שנחלקו רש"י והרמב"ם בהבנת יסוד הדין של 'הואיל'. הרמב"ם מתיר על בסיס 'הואיל' לבשל לגויים ולחול ביו"ט:

המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן, עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה.[4]

לעומת זאת, לדעת רש"י נראה לא לומר  כך, שכן הוא מדגיש את הנסיבות מהן נראה שהאדם לא עתיד לאכול, ובכל זאת מותר כיוון שאולי יבואו אורחים:

האופה מיום טוב לחול - לאחר שאכל וגמר סעודתו, דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול.[5]

כלומר, לדעת רש"י נראה שההיתר מבוסס על כך שהאורחים אולי יאכלו את מה שמבשל ביו"ט. לעומתו, ברמב"ם נראה שההיתר מבוסס על כך שהמלאכה הותרה כיוון שיכולה לשמש לאכילה. כפי שנראה, מחלוקת זו בין רש"י לבין הרמב"ם היא המחלוקת היסודית ביותר סביב דין 'הואיל'.

בין מתוך להואיל

לפי מה שאמרנו לעיל בשיטת רש"י והרמב"ם יש אפשרות לסבור 'הואיל' ולא לסבור 'מתוך', שהרי במלאכת מבשל לא אומרים 'מתוך', אך לדעת רבה עדיין אומרים 'הואיל'. מאידך, ניתן לטעון שרב חסדא סובר שאומרים 'מתוך' גם במלאכת מבשל, אם לא לקבל את דברי הרמב"ם, ובכל זאת סובר שלא אומרים 'הואיל'. כלומר, ניתן לסבור 'הואיל' ולא לסבור 'מתוך' וניתן לסבור 'מתוך' ולא לסבור 'הואיל', כיוון שאלו שני מושגים שונים ונפרדים.

אולם, הרמב"ן והרשב"א לא הבינו כך, ולדעתם דין 'הואיל' כולל בתוכו במובן מסוים את דין 'מתוך', שהרי לדעתם מי שלא סובר 'מתוך' כל שכן שלא סובר 'הואיל':

הא דתנן ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויים לשתייה, כגון שדעתו עליהם לשתות מהן קאמר שאם דעתו לרחיצה בלבד אף על פי שראויין לשתייה אסורין, דהא ב"ש לית להו מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ"ש דלית להו הואיל.[6]

נראה ששיטת הרמב"ן מתאימה יותר לשיטת הרמב"ם, שכן לדעת הרמב"ם 'הואיל' מתיר את המלאכה, בדומה ל'מתוך', בניגוד לשיטת רש"י, ש'הואיל' לא מתיר את המלאכה אלא נותן למלאכה אופי של 'אוכל נפש' בגלל האפשרות שיהא תשמש לאכילה.

הואיל ואי בעי מיתשיל עלה

במשנה נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע האם אדם שהפריש חלה טמאה ביו"ט בפסח עובר עליה בבל יראה ובל ימצא או לא:

כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב? רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם עד שתאפה. בן בתירא אומר: תטיל בצונן. אמר רבי יהושע: לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא. אלא, מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה - החמיצה.[7]

הגמרא תולה את המחלוקת בשאלה האם אומרים 'הואיל ואי בעי מתשיל עלה' או לא. כלומר, לדעת ר' אליעזר אומרים 'הואיל', והאדם יכול להישאל על הפרשת החלה ובכך החלה תהפוך להיות שייכת לו, ולכן עובר עליה בבל יראה ובל ימצא. לעומת זאת, לדעת ר' יהושע לא אומרים 'הואיל', וממילא החלה לא שייכת למפריש, ולכן לא עובר עליה בבל יראה ובל ימצא.

בפשטות היה ניתן לטעון שאין קשר בין המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע לבין המחלוקת של רבה ורב חסדא, והגמרא הביאה את מחלוקת רבה ורב חסדא אגב המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע בגלל הדמיון ביניהן, אך אין קשר מהותי בין שתי המחלוקות. המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע קשורה לעוצמה של נדרים ושל מעשי הפלאה, ואילו המחלוקת של רבה ורב חסדא נעוצה בשאלה האם יש להתחשב באורחים שאולי יבואו לעניין מלאכת יו"ט.

אולם, הרי"ף קשר בין שתי המחלוקות הללו, ופסק כר' אליעזר ורבה שאומרים 'הואיל' (באופן חריג פוסקים כר' אליעזר). כנראה הקשר בין שתי מחלוקות אלו, אם לקבל את הקשר הזה, הוא ששתיהן תלויות בשאלה האם יש להתחשב באפשרויות תיאורטיות לחלוטין מבחינה מעשית, ולתת להן תוקף הלכתי (אגב, הבנה זו מתאימה יותר לשיטת הרמב"ם ש'הואיל' מתיר את המלאכה לגמרי, בגלל האפשרות התיאורטית לעשות את המלאכה בהיתר).

מחלוקת נוספת בין ר' אליעזר לבין ר' יהושע סביב 'הואיל' מופיעה בהמשך הגמרא בפסחים:

אמר רמי בר חמא: הא דרב חסדא ורבה - מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע היא. דרבי אליעזר סבר: אמרינן הואיל, ורבי יהושע סבר: לא אמרינן הואיל. אמר רב פפא: ודילמא, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם דאמרינן הואיל - אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה, אבל הכא דלאורחין הוא דחזי, לדידיה לא חזי - אימא הכי נמי דלא אמרינן הואיל. אמר רב שישא בריה דרב אידי: ודילמא לא היא. עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם דלא אמרינן הואיל - אלא דאיכא חדא דלא חזיא, לא לדידיה ולא לאורחין. אבל הכא, דחזי מיהת לאורחין - אימא הכי נמי אמרינן הואיל.[8]

משלב זה בגמרא נראה שהמחלוקת ב'הואיל' בין ר' אליעזר לר' יהושע לא קשורה לבעלות על העיסה, אלא קשורה להיתר לאפות עיסה שחלק ממנה יהיה אסור באכילה ביו"ט (כי הוא חלה). במילים אחרות, לדעת ר' אליעזר יש לבחון האם כל אפייה מותרת או אסורה. כיוון שכל חלק מהעיסה יכול להיות שאיננו חלה, ניתן להתיר כל אפייה בפני עצמה, ולכן הוא מתיר לאפות את העיסה הטמאה ביו"ט, למרות שלא הופרשה ממנה חלה. לעומת זאת, לדעת ר' יהושע יש לבחון את התוצאה – בסופו של דבר האדם אפה חלק שאסור באכילה, ולכן אסור לאפות את העיסה הטמאה ביו"ט.[9]

רש"י מציג שתי עמדות שונות בשני השלבים של הסוגיה בהבנת המחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע, ונסכם בסך הכל שלוש שיטות בהבנת המחלוקת:

1. רש"י בפסחים דף מו: - ר' אליעזר מתיר להפריש את החלה לאחר האפייה אף ללא 'הואיל', כיוון שהסל מצרפן. ר' יהושע חולק על כך.
2. רי"ף – מחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר תלויה במחלוקת רבה ורב חסדא, האם אומרים 'הואיל' או לא.
3. רש"י בפסחים דף מח. – ר' אליעזר אוסר להפריש את החלה לאחר האפייה אפילו אם נאמר 'הואיל', כיוון שסוף סוף אופה לחם האסור באכילה. ר' אליעזר מתיר לאפות רק בגלל האפשרות להפריש חלה בהפרשת מעט מכל לחם, ואפיית הלחם כולו מותרת (בגלל שרובו מותר באכילה). ר' יהושע חולק על כך.

בני באגא

סוגיה נוספת בה עולה הדין של 'הואיל' עוסקת במקרה בו המלך נתן קמח ליהודים שיכינו לו לחם, והשאלה היא האם מותר לאפות לחם זה ביו"ט:

בעו מניה מרב הונא: הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא, מהו לאפותה ביום טוב? אמר (ליה) +מסורת הש"ס: להו+ חזינא, אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי - כל חדא וחדא חזיא לינוקא, ושרי. ואי לאו - אסור. והתניא: מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש, בשחרית מצאו [רבי] יהודה בן בבא, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל והאכלנום, ופטרנום לשלום. אמר לו: תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם, שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים… דאמר רבי יהושע בן לוי: מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו.[10]

הסברה האפשרית להתיר אפייה זו היא השימוש הפוטנציאלי שיכול להיות באחד הלחמים שיאפו למלך, שיתנו אותו לתינוק, ושוטרי המלך לא ישימו לב. כך מתיר רב הונא את אפיית הלחמים הללו. אולם, ר' יהודה בן בבא ור' יהושע בן לוי חולקים עליו, ואוסרים אפייה זו. נחלקו הראשונים כמי לפסוק. הרמב"ם פסק כרב הונא והרי"ף פסק כר' יהודה בן בבא ור' יהושע בן לוי. ברור שמחלוקת זו קשורה למחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י שראינו בתחילת הדברים – אם נניח ש'הואיל' מתיר את המלאכה, גם כאשר באופן מובהק המטרה של האפייה היא לגויים, כיוון שקיימת אפשרות תיאורטית שהאפייה תשמש תינוק, האפייה מותרת, וכך סובר הרמב"ם. אולם, אם נניח ש'הואיל' מחשיב את המלאכה כצורך אוכל נפש, נוכל לומר זאת רק כאשר האופה משאיר אופציה זו כקיימת, משא"כ כאשר הוא מתכוון במפורש לאפות לגוי, שלא נוכל לומר שאפייה זו היא צורך אוכל נפש.