דילוג לתוכן העיקרי

עירוב תבשילין

הרב אוהד פיקסלר
11.08.2014

 

פתיחה

 

המשנה בתחילת פרק שני במסכת ביצה עוסקת ביום טוב שחל להיות בערב שבת. כידוע, בסיטואציה כעין זו אנו מניחים עירוב תבשילין על מנת לאפשר בישול מהמועד לשבת, אך במשנה הדנה בנושא אנו לא מוצאים בפירוש מושג זה והמשנה מציעה דרכים שונות מתי וכיצד ניתן להכין אוכל מיו"ט לשבת:

 

"יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים: שני תבשילין, ובית הלל אומרים: תבשיל אחד. ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אכלו או שאבד - לא יבשל עליו בתחלה, ואם שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת"     (פ"ב, משנה א).

מפשט המשנה עולה שיש אפשרות לסמוך על תבשיל שהוכן ליום טוב ולהכין אוכל נוסף לשבת, או לחילופין פשוט להכין אוכל בשביל שבת לפני המועד. המשנה מתנסחת בלשון של איסור להכין מיו"ט לשבת, ולא מובא פתרון עקרוני של עירוב תבשילין. במשנה אנו מוצאים פתרון שפשוט אומר להכין תבשיל לפני יו"ט ולאכול אותו בשבת. לאמוראים היה פשוט שמדובר על היתר רחב יותר, הידוע בשם עירוב תבשילין, וכך גם עולה מסוגיית הגמרא בפסחים כפי שנראה בהמשך השיעור[1].

מקור וטעם

"מנא הני מילי? - אמר שמואל: דאמר קרא 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ') - זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא?

אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב.

רב אשי אמר: כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול...

ותנא מייתי לה מהכא: 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו' (שמות ט"ז) - מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה".

בסוגיות הגמרא אנו מוצאים שתי שאלות שונות שמופיעות בערבוביא: 1. מקור הדין. 2. טעם הדין[2]. שמואל למד את דין עירוב תבשילין מהפסוק בעשרת הדיברות המייחד את זיכרון יום השבת. לטעמו, יש חשש שיום טוב שחל ביום שישי ישכיח את השבת, ולכן יש להזכיר את השבת. גם רבא מבין שיסוד דין עירוב תבשילין נועד להגן על השבת שלא ייעלם מפאת הסמיכות למועד. לשיטתו החשש הוא שלא יישאר אוכל לשבת, ולכן יש להזכיר שיש להכין אוכל וגם לאפשר את הכנת האוכל במועד בתנאים מסוימים.

לעומתם, רב אשי שם את הדגש בכבוד יום טוב, והחשש שקיים לשיטתו הוא זלזול בכבוד יום טוב ברגע שיכינו במהלך היום לשבת. על מנת לקבע את מעמד המועד ושאין להכין מהמועד לימות החול תקנו עירוב תבשילין לפני שבת.

הברייתא מציעה מקור שונה לדין עירוב תבשילין ולעקרון שמותר להוסיף על גבי מאכל שכבר הוכן[3]. שני המקורות שהובאו בגמרא מציעים אסמכתות לדין עירוב תבשילין ורבא ורב אשי ממקדים את טעם הדין.

כפי שהזכרנו, רבא ממקד את הדיון לכבוד שבת, ויוצא לפי שיטתו שאם לא הניח עירוב תבשילין, אז בכלל לא יהיה אוכל לשבת. אם כן מדוע לתקן דבר שיפגע יותר בכבוד השבת? היה ניתן להציע שמדובר על קנס, אך כפי שמעיר ה'אבני נזר' אפשרות זו מעלה קושי נוסף:

"ואי משום קנס אם כן היה ראוי להיות נשנה מצוות עירוב תבשילין, ואחר כך לשנות הדין שאם לא הניח אסור לבשל. ובמשנה נשנה להיפוך- דיום טוב שחל ערב שבת לא יבשל לשבת, ואם הניח מותר. איסורא והדר תקנתא. ולר' אשי ניחא דאסור משום גזירה דמיום טוב לחול. ואם הניח מותר. ולרבא לכאורה הוא היפוך הסדר"               (או"ח שצט).

לפי העקרון של רבא, סדר המשנה היה צריך להיות הצגת דין עירוב תבשילין ולאחר מכן ההלכה במידה ולא עשו עירוב. הסדר של הצגת האיסור, ולאחר מכן הבאת הפתרון, תומך בשיטת רב אשי שמטרת העירוב הוא היתר ביום טוב, ואינו עולה בקנה אחד עם הסבר רבא.

בעקבות כך מציע ה'אבני נזר' הבנה קצת שונה בהסבר דעתו של רבא:

"ואפשר לומר כיון דמצוה להכין לשבת זמנו בערב שבת כדכתיב 'והיה ביום הששי והכינו'... לא היה שייך לתקן להניח מערב יום טוב עירוב תבשילין כדי שיברור לשבת כיון דמערב יום טוב עוד לא חל החיוב להכין לשבת. על כן התקינו על ערב שבת שלא יבשל בלא עירוב תבשילין מערב יום טוב. וכיון שאי אפשר בערב שבת אלא אם כן התחיל מערב יום טוב. על כן מערב יום טוב זמנו... הכא נמי כיון שאי אפשר להתחיל מערב שבת מערב יום טוב זמנו".

לפי האבני נזר חובת הכנת אוכל לשבת עוברת מיום שישי ליום חמישי (שהוא ערב המועד), ולכן אם לא הכינו מאכל עבור השבת הרי האדם פושע ושייך לקנוס אותו על כך.

הרא"ש מציע נפקא מינה בין הטעם של רבא והטעם של רב אשי:

"ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת, ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב ערב יו"ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה"     (א', א).

לפי הבנת הרא"ש בשיטת רב אשי יש לעשות היכר לדיני יום טוב על מנת שלא יזלזלו בו ויכינו אוכל לימות החול. אך רש"י הסביר בצורה שונה את דברי רב אשי- "אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי – לא". לפי רש"י לא מדובר על היכר אלא על התחלת הבישול לשבת כבר בערב יום טוב. לפי הסבר זה לא מועיל לעשות עירוב אחד לשני מועדים, כפי שכותב המהרש"ל:

"מסתבר לומר דדוקא לרבא, דאמר כדי שיברור מנה יפה, א"כ אפשר לומר, כשזוכר בימים ראשונים, ובורר לו מנה יפה לשבת, ה"ה בימים האחרונים יברור מנה יפה, כי כבר הורגל מהימים ראשונים בכך. אבל לר"א, דאמר כדי שיאמרו אין אופין כו'. והטעם, משום כשהניח ע"ת בעי"ט נראה כאילו התחיל מבע"י, ואח"כ הוי כגומר והולך, וכמו שפרש"י, וא"כ איך הוי כגומר והולך מה שנעשה כבר מח' ימים. על כן נראה בעיני, שאין לסמוך כלל בי"ט אחרון על עירוב הראשון, וכן עמא דבר"     (ים של שלמה ב,א)

המהרש"ל לא מקבל את הנפק"מ של הרא"ש ונראה  שמחלוקתם נובעת מהבנת שיטת רב אשי. במחלוקת זו אנו מוצאים שני טעמים בסיסים למהות העירוב:

  1. מטרת העירוב היא לציין את התחלת הכנת המאכל לפני יום טוב כאשר במהלך המועד רק מרבים על המוכן. מכיוון שתחילת הכנת המאכל נעשתה בהיתר ניתן להמשיך ולהכין עוד מאכלים במהלך היום טוב.
  2. מדובר על היכר שנועד שלא לפגוע בכבוד המועד ושלא לשכוח שיש 'לדאוג' גם לאוכל בשבת.

הרא"ש הבין שמחלוקת זו עומדת בבסיס מחלוקת רבא (הסבר 1) ורב אשי (2), אך לאור טענת המהרש"ל עולה שאין זה הכרחי וניתן להסביר שהם חולקים במחלוקת זו רק בצורה הפוכה. כפי שנראה שתי הבנות אלו עולות במחלוקות השונות שקיימות בנושא זה.

עירוב לכתחילה

כפי שהקדמנו, בסוגייתנו לא מופיע המינוח 'עירוב תבשילין'. ובעקבות כך יש שהבינו שהסוגיה בבסיסה אינה מדברת על עירוב תבשילין כפי שמוכר לנו, אלא על הצורך להכין את כל צרכי השבת לפני המועד[4]. בסוגיה בפסחים אנו מוצאים התייחסות ישירה לאיסור הכנה מיו"ט לשבת וההיתר על ידי עירוב תבשילין:

"איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל.

אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל - היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. - ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? - אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין - אית ליה היכירא"         (מו:).

רבה ורב חסדא נחלקו האם אומרים 'הואיל' וכתוצאה מכך נחלקו האם קיים איסור תורה בהכנה מיו"ט לחול[5]. למסקנה, גם לרבה וגם לרב חסדא, מהתורה מותר להכין אוכל מיום טוב לשבת הסמוכה לו, וחכמים גזרו על הדבר משום החשש שמא יגידו שמותר לעשות כך גם לימות החול והתרו זאת על ידי עירוב תבשילין.

מסוגיה זו עולה טעם דומה לדברי של רב אשי שמטרת האיסור היא 'הגנה' על היום טוב. כמו כן מהסוגיה נראה שיסוד העירוב הוא היכר, ולא תחילת הכנת המאכלים מערב יום טוב.

בהבנת מהות האיסור של הכנת אוכל מיו"ט לשבת נחלקו הראשונים, ולאור כך גם כן בשאלה מה מועיל העירוב. את השיטות השונות מסכם הבית יוסף:

"וכתבו ההגהות (אות א) על מה שכתב 'ואיסור זה מדברי סופרים' - אבל התוספות (פסחים מו:) וכל רבותינו מצרפת פירשו דהכנה לרבה אסורה מן התורה אפילו מיו"ט לשבת כגון היכא שאינו יכול ליהנות ממנה ביו"ט כגון סמוך לחשכה דליכא למימר הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי לה... ואפ"ה מועיל עירובי תבשילין דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל... וכן פירש הקונטרס וכן כתוב בספר המצות. וכתבו התוספות בריש ביצה (ב:) תימה הואיל והכנה מדאורייתא היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכי תימה על ידי עירובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן ועוקר הכנה דאורייתא? ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל, ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם עד כאן.

ובאמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמרא פרק אלו עוברין (פסחים מו:) דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול. וכיון דאצרכוהו רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכרא ואע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא לא פליגי.

והתוספות צריך לומר שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמרא שחולקים בכך מכל מקום לרבה לא שאני ליה בין מיו"ט לשבת למיו"ט לחול"                                                (סי' תקכ"ז).

יש  שתי גישות שונות בנוגע לתוקף העירוב. הרמב"ם סובר שתיקון העירוב הוא מדברי סופרים, והאיסור של הכנה מיו"ט לשבת אינו מהתורה. שיטת חכמי אשכנז שאיסור ההכנה הוא מהתורה משום דין הכנה דרבה. הסיבה שהעירוב מועיל זה משום דין 'הואיל' לפי אחת השיטות בגמרא בלבד. הרמב"ם מבין שלמסקנת הגמרא בפסחים אין מחלוקת בין האמוראים והטעם שמובא שם משום היכר הוא לפי שתי הגישות.

שתי הגישות בראשונים מעמידות את תוקפו של עירוב תבשילין באור שונה: האם מדובר על תקנה דרבנן שיכולה להיות גם סמלית בלבד, או שמדובר על תקנה שמועילה כנגד דין תורה ועומדת מאחוריה ממשות הלכתית גדולה יותר.

כיצד העירוב פועל

שתי ההבנות בבסיס דין עירוב תבשילין מציגות גישות שונות בפתרון השאלה כיצד העירוב עובד. דרך פעולת עירוב תחומין ועירוב חצרות ברורה, אך מדוע מעות הכנת התבשיל לפני יו"ט עוזרת לפתרון הכנה מיו"ט לשבת?

הרמב"ם מסביר את דין עירוב תבשילין לאור טעמו של רב אשי, ולאחר מכן הוא נוגע בשאלה זו:

"ולמה נקרא שמו עירוב? שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום הכר וזכרון, כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום, ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.

השגת הראב"ד: א"א הטעם הזה לנערים כי הוא אומר כי הוא שאול מערובי חצירות כלומר זה משום היכר הוא וזה משום היכר הוא מה זה שמו עירוב אף זה שמו עירוב. ואינו כן אלא שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו"ט לעשותם יחד" (פ"ו, הלכה ב).

הרמב"ם מסביר שהשם עירוב הוא שם מושאל מעירוב חצרות ומבואות. משמעות העירוב היא כדברי הסוגיה בפסחים - היכר לכך שהבישול מותר לשבת בלבד ולא לימות החול. לעומת זאת הראב"ד מסביר שמעשה העירוב הוא בעל משמעות בכך שהוא משתף את צרכי שבת ויו"ט.

הרב ברויאר (לעיל הערה 1) מסביר שטעמו של הראב"ד מכוון לפשוטו של מקרא. המקור בברייתא לדין עירוב תבשילין הוא מהפסוק בפרשת בשלח שמתאר את הציווי להכין את כל המאכלים ביום שישי עבור שבת. כפי שבני ישראל הכינו את כל האוכל ביום שישי ומה שנותר נשאר לשבת (זה היה לפני שבני ישראל הכירו את הציווי על השבת), כך גם המשנה מדברת על אדם שמכין כמות של אוכל גדולה עבור יום טוב. המבשל ליום טוב אינו צריך לדקדק בכמות שהוא מבשל, אלא הוא מכין את הכמות שהוא מעוניין ואם התברר בסוף שהוא הותיר אז הוא הותיר לשבת.

לפי עקרון זה גם מחלוקת האמוראים לעיל נוגעת לביאור דרך ההיתר: כאמור, שיטת רבא הינה שההיתר נועד לצורך כבוד השבת, הואיל והאדם לא הכין תבשיל לכבוד שבת. אם לא יהיה תבשיל מוכן לשבת הרי ברור שמה שהאדם מכין ביום טוב בכמות גדולה מטרתו היא לצורך השבת. על מנת שהבישול ביום טוב ייראה שהוא רק לצורך יו"ט, הוא חייב שיהיה לו תבשיל מבעוד מועד. שיטת רב אשי הינה כי העירוב נועד לכבוד יו"ט - על מנת שלא ייראה שהוא מבשל מהמועד לשבת. כעת כאשר הוא מבשל ביו"ט נראה הדבר שזה לצורך המועד ואין כאן הערמה שגלויה לעין כל.

יתכן וזה פירוש דברי הראב"ד ודרך שלישית בהבנת דין עירוב תבשילין (או ווריאציה של ההבנה השנייה). על ידי הכנת מאכל לשבת מבעוד יום האדם מערב בין צרכי שבת ויו"ט, כך שהוא יכול להכין ליו"ט כמות גדולה יותר ולא יהיה הדבר ברור שזה לצורך השבת[6].

מין התבשיל

בית שמאי ובית הלל נחלקו במשנה במספר התבשילין שיש להכין בעירוב. בנוסף למחלוקת זו נחלקו בנוגע למינים השונים שמועיל בהם העירוב:

"רב נחמן בר יצחק אמר: הא מני - חנניה היא, ואליבא דבית שמאי. דתניא, חנניה אומר: בית שמאי אומרים: אין אופין אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו..."                               (יז:).

שיטת בית שמאי היא שעבור כל דרך הכנה של המאכל יש צורך בעירוב נפרד - כדי להתיר אפיה ביו"ט יש צורך בעירוב ממין אפוי וכך לגבי בישול. ואילו לדעת בית הלל, ניתן לערב במין אחד ובעזרתו להכין את כל מה שירצה.

נראה שגם את המחלוקת הזו ניתן לתלות בשני העקרונות שעמדנו עליהם בפסקאות הקודמות:

לבית שמאי, העירוב מציין את תחילת הכנת המאכל מבעוד יום. לשיטתם יש דרך הכנה שונה לכל מאכל, וניתן להכין רק מאכלים שהוכנו בדרך זו. לפי שיטת בית הלל מטרת העירוב היא היכר, ולכן יש צורך תחילת הכנה כל שהיא.

יתכן והדבר תלוי גם במקור ממנו לומדים. מהפסוק "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו", ניתן לדייק שדין בישול נפרד מאפיה. אך אם המקור הינו מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" לא נראה שיש לחלק בסוג הכנת המאכל.

המאירי בפירושו לסוגיה כותב שאין נפק"מ להלכה למחלוקת רב אשי ורבא בטעם הדין[7], אך דווקא המחלוקת בנוגע למקור דין עירוב תבשילין היא בעלת השלכה:

"ולענין פסק בטעמא לא דייקינן שאי זה טעם שיהיה לעירוב אנו צריכים אבל לאסמכתא אי מזכור אי מאשר תאפו נפקא לן טובא כמו שנבאר ואנו סומכין להביאה מאשר תאפו ונפקא לן דעירוב פת אינו מועיל לתבשיל ולא של תבשיל לפת כמו שאנו מבארים עכשו...".

המאירי תופס בדרך זו ומבין שהמקור מעיד על דרך פעולת העירוב ולכן לא ניתן לערב בין בישול ואפיה. בהמשך דבריו מביא המאירי ראיה לכך ממנהג העולם-

"וכן דעת גאוני הראשונים וגדולי האחרונים ומנהגנו מעיד לנו עליו שנוהגין בפת ותבשיל ואלמלא שהוא כן היה מספיק לנו בתבשיל לבד".

למרות זאת המאירי כותב שהפוסקים לא קיבלו גישה זו להלכה:

"ומ"מ גדולי הפוסקים נראה דעתם שעירוב תבשיל מועיל לכל אף לאפיית הפת אבל פת אינו מועיל לתבשיל ופי' האחרונים לשיטתם שאין סומכין על בריתא דאשר תאפו אפו מפני שר' אליעזר אמרה שהוא שמותי ולדעת בית שמאי אמרה והם סומכים על מה שאמרו בית הלל עושה תבשיל אחד כמו שכתבנו וכן שבתלמוד המערב נחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וכן בתוספתא אמרו עושה אדם תבשיל מערב יו"ט ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ולדבריהם לא נהגנו בפת אלא לחומרא בעלמא או לשמור בשר שעליו וכן הסכימו חכמי האחרונים שבקטאלונייאה".

המאירי ממשיך בשיטתו שמדובר על מחלוקת בהבנת המקור לדין:

"אלא שאני אומר שדעת הירושלמי והתוספתא לומר שלא יצא לנו דין ערוב ממקרא דאשר תאפו אפו אלא מזכור את יום השבת ומטעמים שהוזכרו בתחלת סוגיא והם נגררים אחר אותו הדעת ולאותו סמך תבשיל מועיל אף לפת אבל למי שיצא לו ממקרא דאשר תאפו... לדעתנו כל שאר הדברים נכללים בעירוב התבשיל שכלם טפלים אצל הפת והוא יתד שהכל תלוי בו ואין צורך להזכיר אלא אפייה ובישול ויש שמצריכין מ"מ להזכיר הדלקת הנר ושאר פרטים ואין צורך בכך אפילו לשיטתנו".

יש לציין שבסוגיית הגמרא מופיעים עוד פרטי דינים שהטעם העומד בבסיסם נוטה לאחת מהשיטות. כך למשל, המאירי התייחס לשאלה האם ניתן לערב עם פת. יסוד הדין מופיע בגמרא:

:עושה אדם תבשיל מערב יום טוב. אמר אביי: לא שנו אלא תבשיל, אבל פת לא. מאי שנא פת דלא? אילימא מידי דמלפת בעינן, ופת לא מלפתא... אלא, מידי דלא שכיח בעינן, ופת שכיחא ודייסא לא שכיחא..."    (טז.).

הסיבה שאביי כותב שאין לערב בפת זה בגלל שפת שכיחה, וממילא לא ניתן לעשות היכר בעזרת פת. מצד שני, ניתן לזכות בעירוב תבשילין גם אדם שלא עשה:

"תא שמע: דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא, רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי: מי שלא הניח ערובי תבשילין - יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: עד תחום שבת, ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, חזייה דהוה עציב: אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. - אמר ליה: סמוך אדידי. לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. - אמר ליה: פושע את, לכולי עלמא - שרי, לדידך – אסור"                                                       (טז:).

חכמים זיכו אנשים שלא עשו עירוב תבשילין בעירוב שלהם, וזאת במידה ולא הייתה כאן פשיעה וכי הם לא חזרו על מעשיהם מספר פעמים[8]. כיצד היתר זה מתיישב עם יסוד דין עירוב תבשילין? האם בדרך זו ניתן להגן על כבוד המועד או כבוד השבת?

נראה שגם דין זה מבוסס על ההבנה של היכר, היות ואם היה צורך של עירוב המאכלים והתחלת הכנתם בהיתר הרי שהאדם לא עשה זאת מראש. מכיוון שמדובר על היכר, הרי שאם האדם יודע על הכנת העירוב והצורך בכך שאדם אחר עירב עבורו, ניתן להכין את המאכלים ולשמור על קדושת המועד והשבת.

סיכום לעיון ולאגדה

בשיעור זה ראינו את יסודות דין עירוב תבשילין שאנו מקיימים הלכה למעשה לפני יום טוב שחל ביום שישי. ישנם שתי הבנות בסיסיות להלכה זו- העירוב נעשה כהיכר, או כתחילת בישול בהיתר בערב יום טוב.

סברות אלו חוזרות במחלוקות השונות שקיימות בסוגיה- בין התנאים, אמוראים והראשונים בדרכים שונות. אך בסוגיה זו נראה שאין זה הכרחי להעמיד את כל המחלוקות בדרך זו, ולרוב לא ניתן לראות שיטה עקבית במחלוקות השונות ובפסיקה. נראה כי שיטת הרמב"ם עקבית, ועל פיה יש להבין את דין עירוב כהיכר מדברי סופרים, אך בשיטות נוספות בראשונים אנו רואים שלעיתים פוסקים כשיטות שנראות סותרות בדברי התנאים והאמוראים. יתכן וישנם מספר שלבים בתקנה זו וניתן לקרוא עוד בנושא בהפניות השונות בהערה (1).

סוגיית הגמרא בעניין עירוב תבשילין נקטעת בעמוד של דברי הגות ומחשבה. בהרבה סוגיות בגמרא אנו מוצאים קשר בין דברי הלכה ואגדה, ובמקרים אלו סוגיית האגדה מעשירה את העולם ההלכתי ומציגה תמונה מורכבת יותר על תפיסת ההלכה. בסוגיה זו הקשר בין ההלכה והאגדה ברור וגם הגמרא עצמה קושרת ביניהם.

הגמרא מביאה ברייתא שעוסקת במחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי מהותו של המועד- האם הוא יום שיכול להיות כולו לה' או "שחציו לכם וחציו לה'"[9]. בעקבות כך הגמרא אומרת שיש חובה לערב:

"מאי לאין נכון לו? אמר רב חסדא: למי שלא הניח עירובי תבשילין. איכא דאמרי: מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, אבל מי שהיה לו להניח עירובי תבשילין ולא הניח - פושע הוא. מאי כי חדות ה' היא מעזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע"        (טו:).

ישנה מצוות שמחת יום טוב ולכן יש חובה לדאוג למאכל ערב גם ליום טוב וגם לשבת (שזו מטרת העירוב). בעקבות כך הגמרא מביאה מספר דרשות המדברות בחשיבות ההשקעה הכספית במאכלים עבור השגת עונג שבת. האכילה בשבת היא מצווה, ולכן יש להקפיד על מצוות עירוב וזה מגיע אפילו לדרגת חובה, ומי שלא מערב פושע. חכמים ראו חשיבות גדולה בתקנת עירוב תבשילין היות ודרך מעשה זה ניתן להשיג את מהותה של השבת.

ישנה אגדה נוספת שמזכירה את תקנת עירוב תבשילין:

"אמר רבא ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורותי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה"                                                          (יומא כח:).

ידועה הדרשה שהאבות קיימו את התורה כולה, ובגמרא ביומא ישנה הדגשה שהאבות גם קיימו את תקנות חכמים ולא רק את מה שניתן בסיני. כדוגמה לכך אומרים שאברהם קיים גם עירוב תבשילין. מדוע רבא בחר דווקא את תקנת חכמים זו? מה החשיבות שהאבות קיימו אותה?[10]

עירוב תבשילין מעיד על נקודה מיוחדת בהבנת קדושת השבת וקדושת המועד. עירוב תבשילין נעשה כאשר יש התנגשות בין שתי סוגי הקדושות ונועד לגשר על הפער ביניהם. הרב קוק צועד בכיוון זה ורואה בעירוב תבשילין נקודה משמעותית שמראה שיש להבחין גם בין קודש לקודש. וזה הייחוד של אברהם שזיהה גם את נקודה זו וידע להבדיל בין הגדרים הרחוקים והקדושים:

"אלא שהבחין ג"כ בסדרי המדרגות שבין קודש לקודש, ואבוהון דכולו הוא ההבדל שבין קדושת השבת לקדושת יו"ט, להעלות את קדושת השבת למכלה מקדושת יו"ט..."   (אגרות הראי"ה ח"ג תתיא).

לפי כיוון זה ישנה חשיבות בעשיית העירוב גם אם לא מתכוונים לבשל ביום טוב. העירוב מקנה תפיסה נכונה ומהותית בנוגע לקדושת השבת וההבדלה בינו ובין המועד ויתכן ויש מקום לדבר גם אם ההכנות לשבת נעשו מבעוד מועד.

 

[1]   בשיעור זה נתמקד בדברי הגמרא ושיטות הראשונים בסוגיה. ישנם דיונים רבים בנוגע למהות התקנה והשלבים השונים שבה. בעניין זה ראה בדבריו של הרב ברויאר בפרקי מועדות פרק ב; ד"ר דוד הנשקה "מניין לעירובי תבשילין מן התורה? לאופיו של מדרש ההלכה הקדום", סידרא ו; ובמאמרו "עירובי תבשילין : תולדותיה של תקנה" סיני קא. בעניין זה ראה גם בשיעורו של הרב ברנדס בעניין עירוב תשבילין, בתוך מדע תורתך .

[2]   וראה בחידושי הריטב"א על אתר שדן מדוע צריך גם מקור וגם טעם.

[3]   יש לציין שהמקור ניתן לגבי הציווי על השבת עוד לפני שנאמרו איסורי שבת ובלי "קשר" ליום טוב.

[4]   ראה בהפניות לעיל הערה 1. בשיעורנו לא נכנסו לשאלות אלו ומיקדנו את הדיון בשאלות העיוניות הלכתיות.

[5]   בעז"ה בשיעור נפרד נעסוק בדין 'הואיל'.

[6]   וראה את דברי הרב ברויאר בפנים בהסבר שיטתו וביחס למקרא, וכן בכך שמדובר על שתי תקנות שונות שהתאחדו להלכה אחת (שיטת רש"י והרמב"ם כפי הגמרא בכתובות ושיטת הראב"ד ופשט המשנה בביצה).

[7]   כדברי המהרש"ל ולא כדעת הרא"ש שהובאו לעיל.

[8]   בעניין זה נחלקו הראשונים האם ניתן לסמוך לכתחילה על העירוב של רב העיר. ראה בעניין זה ובהבנת מחלוקתם בשיעורו של הרב ליפשיץ באתר ישיבת ברכת משה.

[9]   בנושא זה עסקנו בשיעור בנושא 'שמחת יום טוב'.

[10] ראה לדוג' בפירוש המהרש"א על אתר שמציע שני כיוונים מנוגדים: 1. משום שדין עירוב תבשילין הוא קל שהוא זכר בעלמא. 2. רומז שאברהם חידש את העולם ועירוב נועד להזכיר את יום השבת.

 

 

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)