שלמים ועולות ביום טוב
בחלק הראשון הרב התייחס למחלוקת ב"ה וב"ש האם מותר לסמוך ביום טוב, הציג את שלוש ההבנות במחלוקת, ושאל מה משמעותה של סמיכה. בחלק השני הרב פרש את השיטות השונות בתנאים לגבי הקרבת כל סוגי הקרבנות ביום טוב, ונגע בהלכה בשיטות הראשונים. לסיום, הרב העלה שאלה בדברי הרמב"ם לגבי איסור הקרבת שלמי חגיגה בשבת.
סיכום: דוד שמעון גרשוביץ שיעור ו מחזור מח, לא עבר את ביקורת הרב.
שלמים ועולות ביום טוב
סמיכה ביום טוב
מחלוקת בית הלל ובית שמאי
במשנה נחלקו ב"ה וב"ש בשאלה האם סומכים על קרבנות שמקריבים ביום טוב:
בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן.[1]
מצינו בגמרא שלוש אפשרויות להבין את מחלוקתם של ב"ה וב"ש:
- נחלקו בשאלה האם סמיכה צריכה להיות תכף לשחיטה. לדעת ב"ש סמיכה לא צריכה להיות תכף לשחיטה, ואפשר לסמוך מערב יו"ט, ולכן ב"ש אוסרים סמיכה ביו"ט. לדעת ב"ה הסמיכה צריכה להיות תכף לשחיטה, ואי אפשר לעשותה מערב יו"ט, ולכן אפשר לסמוך ביו"ט:
אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך, על מה נחלקו - על תכף לסמיכה שחיטה. שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך.[2]
בירושלמי אפשר למצוא צמצום של המחלוקת הזו, רק לקרבן חגיגה. באשם מצורע לכו"ע הסמיכה צריכה להיות תכף לשחיטה, ואילו בשלמי נדבה לכו"ע הסמיכה לא צריכה להיות תכף לשחיטה (אפשר להסביר שבאשם מצורע אי אפשר לסמוך מאתמול כיוון שלא חל החיוב על המצורע עדיין, שהרי לא ספר שבעה ימים). המחלוקת בין ב"ה לב"ש היא בשאלה האם שלמי חגיגה הם כשלמי נדבה או כאשם מצורע:
ב"ש אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה וב"ה אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה אי זו היא סמיכה שלא כדרכה מאתמול א"ר זעירה כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא מה פליגין בשלמי חגיגה בית שמאי עבדין לון כשלמי נדבה ב"ה עבדין לון כאשם מצורע. א"ר יסה הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא. בזמנו עיבר זמנו נעשה כשלמי חגיגה.[3]
נראה שהסמיכה ע"פ הירושלמי היא סמיכה בכל הכוח, המבטאת את הרעיון שהקרבן מחליף את האדם. באשם מצורע (וכך גם בחטאת) בוודאי רעיון זה הכרחי – האדם מקריב קרבן במקום להקריב את עצמו ככפרה על החטא. בשלמי נדבה אין צורך לומר שהקרבן מחליף את האדם, ונחלקו לגבי שלמי חגיגה.[4]
- נחלקו ב"ה וב"ש בשאלה האם יש מצוות סמיכה בשלמי חגיגה. לכו"ע אם יש מצוות סמיכה, הסמיכה צריכה להיות תכף לשחיטה:
אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו - על הסמיכה עצמה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך.[5]
- נחלקו ב"ה וב"ש בשאלה האם מותר לסמוך ביו"ט, כיוון שסמיכה היא סמיכה בכל כוחו, ויש בזה איסור שבות. ב"ש אוסרים לסמוך ביו"ט כיוון שיש בזה איסור שבות, וב"ה מתירים למרות האיסור:
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור. פשיטא! - שבות מצוה אצטריכא ליה. - הא נמי פשיטא! - לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה גופה פליגי, קא משמע לן בשבות הוא דפליגי.[6]
יש לציין שהרמב"ם (הלכות חגיגה פ"א ה"ט) פסק כב"ה לפי אפשרות זו. איסור השבות שיש בסמיכה בכל כוחו קשור לאיסור רכיבה בשבת. המחלוקת האם מותר לסמוך בשבת או לא התעוררה בימי יוסי בן יועזר. בזמנו מסופר על כך שרבים רכבו על בהמותיהם בשבת, וזה היווה סמל של המאבק עם המלכות:
יקים איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיה בשבתא…[7]
בעקבות זאת יוסי בן יועזר אסר כל דבר הדומה לרכיבה בשבת, ולכן אסר גם סמיכה בכל כוחו בשבת.
סמיכה – מצווה עצמאית או חלק מההקרבה
בתוך דברי הירושלמי שהבאנו לעיל מפורש שסמיכה מעכבת. זאת בניגוד לפסק הבבלי, שסמיכה היא שיירי מצווה בלבד, ואינה מעכבת:
סמיכה שירי מצוה. ת"ר: וסמך... ונרצה - וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר! אלא לומר לך, שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר.[8]
נראה שיסוד המחלוקת בין הבבלי לירושלמי הוא בשאלה האם סמיכה היא חלק מהותי מההקרבה, ולכן היא מעכבת, או שמא היא מצווה עצמאית שאינה מעכבת, אלא מוסיפה תוכן לקרבן. השלכה של מחלוקת זו יכולה להיות כמות הקרבנות בהם יש דין סמיכה. לפי הירושלמי לכאורה תהיה סמיכה בכל הקרבנות, ואילו לפי הבבלי צריך לימוד בכל קרבן בו יש סמיכה שיש סמיכה. אכן, מצינו סוגיה כזו:
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: ויקרב את העולה ויעשה כמשפט - כמשפט עולת נדבה. למד על עולת חובה שטעונה סמיכה. אמר ליה: דאמר לך מני - בית שמאי היא, דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה. דאי בית הלל, כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה - עולת חובה נמי לא תבעי קרא, דגמרי מעולת נדבה. - וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי? דלמא מעולת חובה גמרי, ועולת חובה גופא בעיא קרא![9]
הקרבה ביום טוב
אלו קרבנות מותר להקריב ביום טוב
מצינו בעניין זה שבע דעות:
- נדרים ונדבות קרבים ביום טוב, בין עולות ובין שלמים. מצינו שתי שיטות כאלה בתנאים, אם שני נימוקים שונים:
- אבא שאול בשיטת ב"ה – לא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם:
אבא שאול אומרה בלשון אחרת: ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה, במקום שכירתך פתוחה - אינו דין שכירת רבך פתוחה? וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן.[10]
- ר' יצחק בר אבדימי בשיטת ב"ה – מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך:
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. אמר ליה: דאמר לך מני - בית שמאי היא, דאמרי: לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך. דאי בית הלל - הא אמרי: מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך. הכא נמי, מתוך שהותרה שחיטה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך.[11]
- נדרים ונדבות קרבים ביום טוב אם הם שלמים, אך עולות לא קריבות ביום טוב. כך סובר ר' שמעון בן אלעזר בשיטת ב"ה:
אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה שאינה של יום טוב - שאינה קרבה ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב - שקריבין ביום טוב. על מה נחלקו - על עולה שהיא של יום טוב, ועל שלמים שאינן של יום טוב. שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא![12]
- נדרים ונדבות לא קרבים ביום טוב, אפילו שלמים. אולם, עולת ראייה ושלמי חגיגה קרבים ביום טוב. כך סובר עולא בשיטת ב"ה:
אמר עולא: מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך, ועולת ראייה ליקרב. דבית שמאי סברי: וחגתם אתו חג לה', חגיגה - אין, עולת ראייה - לא. ובית הלל סברי: לה' - כל דלה'. אבל נדרים ונדבות - דברי הכל אין קריבין ביום טוב.[13]
- נדרים ונדבות, וכך גם עולת ראייה, לא קרבים ביום טוב. אולם, שלמי חגיגה קרבים ביום טוב. מצינו בראשונים שתי הבנות בשיטה זו:
- פשטות דברי ב"ש היא שאיסורים אלה הם איסורי דאורייתא.
- עולת ראיה מותרת בהקרבה מדאורייתא, אך גזרו מדרבנן אטו עולת נדבה. כמו כן, שלמי נדבה מותרים בהקרבה מדאורייתא, וגזרו חכמים אטו עולת נדבה. כך סובר בעל המאור בשיטת ב"ש:
תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה ואוקימנא לב"ש לב"ש אין לב"ה לא ולב"ש נמי עולת נדבה אין עולת חובה לא ואתיא כמ"ד נדרים ונדבות קרבין ביום טוב לב"ה ולב"ש אין קרבין גזירה שלמים אטו עולות ועולה של יום טוב נמי גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב שמן הדין היה להם להקריב משום שנאמר וחגותם אותו חג לה' כל דלה'.[14]
- נדרים ונדבות, עולת ראייה ושלמי חגיגה, אסורים בהקרבה ביום טוב. כך עולה בספרא:
בית שמאי אומר יכול יחוג אדם ביום טוב תלמוד לומר אך במועד אתה חוגג ואין אתה חוגג ביום טוב, בית הילל אומר יכול יחוג אדם בשבת תלמוד לומר אך, ביום טוב אתה חוגג ואין אתה חוגג בשבת.[15]
הלכה למעשה
הרמב"ם פוסק כאפשרות השלישית שראינו, כהבנת עולא בשיטת ב"ה:
עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להן זמן קבוע כקרבנות הצבור, שאם אינו חוגג היום חוגג למחר כמו שביארנו, אבל דוחין את יום טוב ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות.[16]
נחלקו הראשונים האם הקרבת נדרים ונדבות ביום טוב להלכה אסורה מדאורייתא או מדרבנן. לדעת המאירי זהו איסור דרבנן בלבד:
ושמא תאמר א"כ היאך אמרו לדעת בית הלל שאינו לוקה עליהם כמו שבארנו בפרק ראשון בכל שהוא סבור לעשות בו מצוה יש לי לומר שלא אמרו אף מן התורה אלא דרך סמך ומפני שאפשר לאפותן מבערב הא מעקר הענין לא נאסרה הקרבת נדרים ונדבות מן התורה ויצא לנו מכאן שאם עבר והקריבן יצא ידי נדרו ואם היה אסור מן התורה לגמרי לא יצא ידי נדרו וי"מ מן התורה לגמרי ואעפ"כ אין לוקין עליו הואיל והוא סבור לעשות מצוה.[17]
לעומת זאת, הרא"ה מבין שזהו איסור דאורייתא:
אבל יותר נראה לי לומר, דכי קאמר הכא בנו"נ דאין קרבין, מדאורייתא קאמר. ואע"ג דבשלמי חגיגה ובעולת ראייה לב"ה קרבין, לא שייך מתוך דהני חובת הרגל ובהני ליכא צורך היום כלל, ואם הותרו קרבנות החג לא שייך במתוך לריבויי שאר קרבנות של שאר ימות השנה דהו"ל לגבי הדיוט כהוצאת אבנים לבניין.[18]
אם נקבל את האפשרות שמדובר באיסור דאורייתא, יש להתייחס לשתי אפשרויות, שתיהן מובאות בתוס', מה בדיוק האיסור:
- איסור מלאכה ביום טוב, ולוקים עליו:
ותירץ רבינו יצחק דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה וראיה מדלעיל (דף יט.) דאמרינן נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב ואפילו שלמים ואמאי והא שלמים צורך הדיוט אית בהו אלא ודאי בטיל ליה חלקו אצל חלק גבוה והוי כאילו כולם לגבוה.[19]
- איסור עשה, ואין לוקים עליו:
וי"ל דמהיכא אית ליה דנדרים ונדבות אין קרבים בי"ט מלכם ולא לגבוה וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו.[20]
שלמי חגיגה בשבת
הרמב"ם פוסק, כמובן, שאסור להקריב שלמי חגיגה בשבת. אולם, לא כל כך ברור הנימוק של הרמב"ם לאיסור זה, שכן מצד אחד הוא מזכיר את העובדה שלא קבוע לחגיגה זמן (שהרי אפשר להקריבה בימי התשלומים), אך בו בזמן גם מציין שקרבן חגיגה איננו קרבן ציבור:
עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להן זמן קבוע כקרבנות הצבור, שאם אינו חוגג היום חוגג למחר כמו שביארנו.[21]
נראה שנחלקו תנאים בתוספתא מהו השיקול המכריע בעניין דחיית קרבנות את השבת – לר' יהודה קרבן ציבור דוחה את השבת וקרבן יחיד לא, ולדעת ר' יעקב קרבן הקבוע לו זמן דוחה את השבת וקרבן שלא קבוע לו זמן לא דוחה את השבת:
קרבנות צבור דוחים את השבת ואת הטומאה קרבנות יחיד אינם דוחים לא השבת ולא הטומאה דברי ר' יהודה אמר לו ר' יעקב מצינו בחביתי כהן משיח ופר יום הכפורים והפסח שהן קרבנות יחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה מצינו בפר הבא על כל המצות ושעירי עבודה זרה וחגיגה שקרבנות צבור ואינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה כלל אמר ר' יעקב כל שיש לו זמן קבוע מן התורה ואין יכול ליעשות מערב שבת דוחה את השבת וכל שאין לו זמן קבוע מן התורה ויכול ליעשות מערב שבת אין דוחה את השבת.[22]
יש לציין שהתוספתא מתייחסת לקרבן חגיגה כקרבן ציבור, בעוד הרמב"ם התייחס לקרבן חגיגה כקרבן יחיד.
נראה שמחלוקת ר' יהודה ור' יעקב באה לידי ביטוי במחלוקת בין שתי סוגיות בפסחים. סוגיה אחת מעלה את השיקול של קרבן ציבור כהווה אמינא, ולמסקנה מאמצת את השיקול של 'קבוע לו זמן':
דסלקא דעתך אמינא: כיון דקרבן ציבור הוא, וקביעא ליה מועד - תדחי טומאה. קא משמע לן: כיון דאית ליה תשלומין כל שבעה - לא דחיא שבת.[23]
לעומת זאת, סוגיה אחרת מעלה כהווה אמינא את השיקול של קרבן ציבור, ולא דוחה את ההווה אמינא על סמך שיקול של 'קבוע לו זמן', אלא על סמך גזירת הכתוב:
ורבנן, מאי טעמא לא דחי שבת? הא ודאי קרבן ציבור הוא! - אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בן ספרא: אמר קרא וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה.[24]
[1] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יט עמוד א.
[2] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד א.
[3] ירושלמי מסכת ביצה פרק ב' הלכה ד.
[4] בהקשר זה יש להעיר על הגמרא שאומרת שנשים אינן סומכות מדאורייתא, ונחת רוח עשו לנשים והתירו להן לסמוך. אולם, ביו"ט לא תסמוכנה. ניתן להסביר שנשים לא נכנסות לעזרה, אלא נמצאות רק בעזרת נשים, וממילא אינן הסמיכה שלהן תהיה תכף לשחיטה, ולכן הסמיכה שלהן לא צריכה להיות 'בכל כוחן'. סמיכה 'בכל כוחו' שייכת רק כאשר היא תכף לשחיטה, שהבהמה מחליפה את המקריב.
[5] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד א.
[6] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב.
[7] בראשית רבה תולדות פרשה סה.
[8] תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צג עמוד ב.
[9] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד א.
[10] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד ב.
[11] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יב עמוד א.
[12] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יט עמוד ב.
[13] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יט עמוד א.
[14] המאור הקטן מסכת ביצה דף ה עמוד ב.
[15] ספרא אמור פרשה יב פרק טו, ה.
[16] רמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכה ח.
[17] בית הבחירה ביצה דף כ עמוד ב.
[18] רא"ה ביצה י"ט ד"ה 'בש"א'.
[19] תוספות מסכת ביצה דף כז עמוד ב ד"ה ועל.
[20] תוספות מסכת ביצה דף יב עמוד א ד"ה השוחט.
[21] רמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכה ח.
[22] תוספתא תמורה פרק א הלכה יז.
[23] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עו עמוד ב.
[24] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ע עמוד ב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)