דילוג לתוכן העיקרי

חגיגה | דף ב | יִרְאֶה יֵרָאֶה

בשעה טובה אנו פותחים היום בלימוד מסכת חגיגה. המשנה הראשונה עוסקת בחיוב ה'ראייה' – החובה לעלות ברגלים ולהיראות לפני ה' בעזרה, תוך הבאת קורבן 'עולת ראייה' (ראו תוספות ד"ה הכל). המשנה מונה את האנשים הפטורים מחובה זו, והגמרא מביאה ברייתא המוסיפה פטור נוסף:

"יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר 'יראה' 'יראה' – כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו".

רש"י מסביר את הילפותא המובאת בברייתא:

"יִרְאֶה כתיב, וקרינן יֵרָאֶה, 'יִרְאֶה כל זכורך את פני האדון', דמשמע שהאדם רואה את השכינה, 'יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון' משמע שהאדון בא לראותך, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו".

על פי פירוש זה, הדרשה מבוססת על כך שהמילה "יראה" שבפסוק "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" כתובה באופן המאפשר לקרוא אותה גם כ"יִרְאֶה" (אפשר שקריאה זו מבוססת על הכתיב המלא, שהלך והתפשט בימי חז"ל, ועל פיו יש לכתוב את המילה 'יֵרָאֶה' עם י' נוספת – 'ייראה'. העובדה שהתורה לא כתבה כך מרמזת על כוונתה הנוספת – 'יִרְאֶה'). רש"י מסביר שהראייה האחת היא ראיית ה' את האדם, והיא הוקשה לראייה השנייה, הנרמזת בפסוק – ראיית ה' על ידי האדם: כשם שהקב"ה, כביכול, רואה את האדם בשתי עיניו, כך האדם צריך לראות את כבודו של הקב"ה בשתי עיניו.

אולם הגר"א (בביאורו לתיקוני זוהר נו ע"א) הציע הסבר שונה מעט, הבנוי על אדני הקבלה ועשוי להאיר באור חדש את מצוות העלייה לרגל:

"...והוא 'יראה' 'יראה' דסוף פרשת עקדה, וזהו שנאמר יראה יראה ולא קאמר כתיב כו', ועוד כי הכתיב אינו נשתנה מהקריאה, והשתא אתי כפשטה חגיגה ב ע"א... וה' יראה הוא כמו 'צדק משמים נשקף', וה' שכתוב בשניהם הוא הכל על המלכות, שקודם שירדה שכינה לארץ היתה היא רואה משמים על המקום, ואחר שירדה לארץ נקראת ה' יראה, שהיא תראה לפני בעלה שהוא בשמים, כמו שכתוב 'לשום את שמו שם', שהיא קבועה שם והוא משגיח עליה תמיד, כמו שכתוב 'והיו עיני ולבי שם' כו'".

נראה שתורף דבריו של הגר"א הוא שדרשת הגמרא אינה מבוססת רק על הפסוק האמור ביחס למצוות העלייה לרגל, אלא גם על הפסוק האמור בפרשת העקדה – "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". כאן מופיעות שתי המילים 'יִרְאֶה' ו'יֵרָאֶה' במפורש, ואין צורך בדרשת 'קרי וכתיב' לצורך כך. הגר"א מוסיף ששתי המילים הללו מבטאות שני שלבים בהתפתחות השראת השכינה בעולם. הסברו על משמעותה של התפתחות זו נוגע בענייני סוד שאין לנו עסק בהם, אך אפשר שיש להבינה גם על דרך הפשט, על פי סוגייתנו: אברהם קרא את שמו של הר המוריה 'ה' יִרְאֶה', משום שאז היה זה רק מקום שהקב"ה משגיח עליו – "עיני ה' א-לוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", אך "אשר יאמר היום" – לאחר בניין בית המקדש והשראת השכינה בו, "בהר ה' יֵרָאֶה" – גם הקב"ה נראה כביכול לפני עם ישראל בעלותם לרגל ומגלה להם את כבודו ותפארתו. שני רבדים אלו – ההיראות לפני הקב"ה במקומו והראייה בכבודו ובתפארתו – הוקשו זה לזה, ושניהם צריכים להתבצע בשלמות, מתוך חוויה עוצמתית של עמידה לפני ה' והכרה במלכותו ומתוך חוויית קרבה והידבקות בה', המראה את עצמו לבני אברהם – "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת... ראו חיבתכם לפני המקום".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)