דילוג לתוכן העיקרי

חגיגה | דף כז | מזבח ושולחן

יהודה רוזנברג
07.03.2022

הגמרא בדף כ"ז מביאה פסוק מנבואת יחזקאל – "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ... וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'". הגמרא עומדת על הבעייתיות בפסוק – בתחילה מדובר על 'מזבח' ולבסוף על 'שולחן'. לכאורה ניתן היה להשיב בפשטות שעבור הקב"ה מדובר בשולחן, משום ששם נמצא כביכול ה'אוכל' המיועד ל'אכילת גבוה'. אולם הגמרא מביאה תשובה אחרת:

"בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, עכשיו שֻלחנו של אדם מכפר עליו".

הגמרא מקשרת בין השולחן אשר לפני ה', המזבח, ובין שולחנו של כל אדם: התנהגותו של האדם ביושבו על הלחם לאכול עשויה לכפר עליו כפי שמכפרת הקרבת הקורבנות בזמן שבית המקדש קיים.

בעקבות מימרא זו רבו בעם ישראל מנהגים המבקשים לדמות את שולחן האוכל למזבח. יש שנהגו להסיר את הסכין שעל השולחן קודם ברכת המזון, בדומה למזבח, שעליו נאמר "לא תניף עליהן ברזל" משום ש"המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל מקצר ימיו של אדם, אינו דין שיניף המקצר על המאריך", יש שהסבירו כך גם את המנהג להקפיד על נוכחות מלח על השולחן – לזכר המזבח, שנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח" ועוד.

אולם מה יסוד הדמיון בין השולחן למזבח? כיצד שולחנו של אדם מכפר עליו?

רש"י בסוגייתנו מפרש שבשעת הסעודה אדם מארח עניים על שולחנו ומאכילם, ובכך הוא זוכה לכפרת עוונותיו. ביאור נוסף עולה מדברי המשנה במסכת אבות:

"שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה – כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה''".

כך מתבארים הדברים בפירוש המיוחס לרש"י:

"וידבר אלי – מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן שלפני ה'...".

מדברים אלו נראה ששילוב דברי תורה בסעודה הופך את השולחן למעין מזבח – משעה ש"וידבר אלי" בדברי תורה נעשה השולחן "אשר לפני ה'".

אם כן, נראה ששולחנו של אדם מכפר עליו בזכות דברי התורה הנאמרים עליו וגמילות החסדים הנעשית בו. אולם עדיין יש מקום לביאור נוסף ביחס לאותן מצוות: הלוא לכאורה גמילות חסדים מוצלחת יותר הייתה יכולה להיעשות במתן כסף לעני, או כפי שמציע הרמב"ם – הלוואה המסייעת לו לעמוד על רגליו בעצמו. מה ייחודה של גמילות חסדים המתבטאת בהכנסת אורחים בסעודה? גם על דברי התורה שבסעודה יש לשאול שאלה דומה: לכאורה, לימוד תורה ראוי לו שייעשה באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולא מתוך אכילה ושתייה, הפוגעים הן בחוויית הלימוד הרצויה והן בריכוז הנחוץ להתעמקות בתורה!

אולם נראה שזה בדיוק מה שביקשה סוגייתנו לומר: לא לימוד התורה וגמילות החסדים כשלעצמם הם המכפרים על האדם, אלא העובדה שהוא משלב אותם בתוך סעודתו. הכנסת האורחים אל תוך הסעודה מעניקה להם, מלבד מזון, גם את תחושת החמימות והביתיות שהם זקוקים לה, אך מלבד זאת – היא מחדירה את ערך גמילות החסד אל תוך חייו של בעל הבית. אדם המשתף עימו אחרים אפילו בשעה שהוא עוסק בענייניו, אוכל ושותה ושמח בעמלו, מתרגל לראות את גמילות החסדים כחלק בלתי נפרד מחייו. כך גם ביחס ללימוד התורה על יד שולחן האוכל – אף אם ההעמקה בלימוד כזה פחותה מאשר בלימוד הנעשה בבית מדרש בכובד ראש, לימוד כזה מלמד יותר על אופיו – ומשפיע יותר על חייו – של אדם שאינו פוסק מלעסוק בתורה אפילו בשעת אכילתו.

מסכת חגיגה, שפתחה בהיראוּת לפני ה' במועדים מיוחדים, מסתיימת בירידה לעולם שבו אין מקדש, ואין לנו לא מזבח ולא מנחה, לא ניחוח ולא נסכים, אך עדיין יש ביכולתנו להחדיר את הקדושה והדבקות בה' אל כל רבדי חיינו ולזכות לכפרה ולהשראת שכינה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)