דילוג לתוכן העיקרי

חגיגה | דף כ | חולין על טהרת הקודש

הרב אביהוד שוורץ
28.02.2022

בברייתא בדף כ' ע"א נחלקו תנאים בדין חולין שנעשו על טהרת הקודש: יש הסבורים שדינם כתרומה, ויש הסבורים שדינם כחולין. הגמרא בסוגייתנו מניחה שיש גם דעה שלישית, ולפיה חולין שנעשו על טהרת הקודש – דינם כקודש.

חז"ל קבעו מעלות ומגבלות לאכילת תרומה וקודשים. מדוע יחליט אדם לאכול חולין, שאינם מחויבים על פי דין בהגבלות אלו, על טהרת הקודש? הרב דניאל וולף (בספרו מנחה טהורה, עמוד 184) סיכם שלוש גישות בתשובה לשאלה זו:

א. רש"י בסוגייתנו כתב:

"אדם הרגיל לאכול קדשים מקבל עליו לאכול חוליו בטהרת הקודש, כדי שיהו בני ביתו זהירין ובקיאין בטהרת הקודש".

רש"י מסביר שאכילת חולין על טהרת הקודש היא אימון והכשרה לקראת אכילת קודשים. מי שמורגל באכילת קודשים נדרש להתאמן ולתרגל אכילה זו עם בני ביתו, ועל כן הוא מקפיד לאכול חולין על טהרת הקודש.

ניתן להציע וריאציה שונה מעט לדברי רש"י הללו, ולפרש שבביתו של מי שאוכל קודשים עלולה להיווצר תערובת של קודשים וחולין, ולכן חשוב מאוד שיקפיד לאכול גם חולין על טהרת הקודש, וכך יינצל מטומאה או מבלבול.

ב. הרמב"ם (בפירוש המשניות למסכת טהרות ב, ב) כתב:

"וענין אמרם בכל מקום 'שנעשו על טהרת הקדש' או 'על טהרת התרומה' הוא שהחסידים היראים, כאשר רצו להביא עצמם לידי פרישה מהמון עמי הארץ עד שלא יאכלו ולא ישתו עמהם בגלל מה שיש בכך מן הטוב כפי שמובן מדברינו באבות, לפיכך מטילים על עצמם לאכל חוליהם בטהרה".

סוגיות מסכת טהרות נזכרו במסכתנו אגב ההלכות הנשנות בפרק השלישי בדבר היחס בין ה"חברים" ובין "עמי הארץ" ברגל. ואומנם, בעולמם של חז"ל שימשו הלכות טומאה וטהרה אבן בוחן חברתית. הרמב"ם רואה את אכילת החולין על טהרת הקודש כמפתח להתבדלות חברתית.

ג. במשנה תורה (הלכות טומאת אוכלין טז, יב) כתב הרמב"ם דברים דומים לאלה שבפירוש המשנה, אך נראה שהאיר אותם באור אחר:

"אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם'".

גם כאן מדבר הרמב"ם על "פרישה משאר העם", אך המגמה והמטרה מתפרשות כאן באופן אחר. מדברי הרמב"ם נראה שההקפדה בטומאה ובטהרה משפיעה על "קדושת הנפש" מן הדעות הרעות. כל דבר שהתורה הגדירה כטמא מבטא מהות שלילית ובעייתית, והמבקש להידבק בה' יתברך ולהידבק בשכינה נדרש לטהר עצמו.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל ייחד את פתיחת ספרו על מסכת טהרות לשאלה זו בדבר המשמעות הערכית והרוחנית של הטומאה והטהרה. הרב מציין את דברי ריה"ל בספר הכוזרי (ג מט), שקבע שאין ערך מהותי בטהרה. הטהרה משרתת את עולם הקודש, והמבקש להיכנס למקדש או לאכול תרומה וקודש נדרש לטהר עצמו. עם זאת, הטהרה אינה בעלת ערך עצמאי. מורנו הרב ליכטנשטיין מתקשה מאוד לקבל גישה זו, ומתאמץ מאוד למצוא סימוכין גם לגישה אחרת, שלפיה "טומאת נבלה... היא רשות, דהיינו איסור של לאו פורמלי אין פה... אבל הרשות הזו מעוגנת באופן ברור בנימה ערכית של שאיפה להתרחק מטומאת נבלה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)