מגילה | דף ח | מצורע מוסגר

במסגרת סדרת משניות הבנויות במתכונת של "אין בין..." עוסקת המשנה בדף ח ע"ב בהבדלים בין מצורע מוחלט (שהכוהן הכריז על טומאתו) למצורע מוסגר (שנגעו אינו נגע גמור, ויש להמתין שבוע או שבועיים ולבחון את מצבו שוב).

המשנה מונה שני הבדלים:

א. במהלך ימי טומאתו חייב מצורע מוחלט לפרוע את ראשו ולפרום את בגדיו, ומצורע מוסגר פטור מכך (ואפשר שהוא פטור גם מחובת "ועל שפם יעטה" הנזכרת באותו פסוק).

ב. לאחר שהוא נרפא צריך מצורע מוחלט לגלח את כל שערו ולהיטהר בעזרת שתי ציפורים, עץ ארז ותולעת שני, ומצורע מוסגר נטהר בטבילה בלבד.

הראשונים נחלקו בנוגע לדין נוסף הנוגע לטהרתו של מצורע מוסגר. מצורע מוחלט מביא בסוף ימי היטהרותו קורבן (המשתנה לפי מצבו הכלכלי של המצורע – שלוש בהמות או בהמה ושני עופות), אך מה דינו של מצורע מוסגר?

רש"י בסוגייתנו (ד"ה לטהור) מסביר שמצורע מוסגר פטור גם מן הקורבנות, אלא שהמשנה לא ציינה זאת משום שהיא עסקה רק ביום שבו המצורע נטהר מצרעתו, ואת הקורבנות עליו להביא שבוע לאחר מכן. אולם המאירי הביא דעה שונה:

"הא כל שאר קרבנות שמצורע מוחלט מביא ביום טהרתו אף המוסגר שיצא טהור מביאם... ופירשו המפרשים הבדל אחר ביניהם, והוא שהמוחלט שנתרפא מונה שבעה והמוסגר שיצא טהור אינו צריך למנות".

לדעת המאירי, גם המצורע המוסגר מביא קורבנות, אלא שהוא אינו ממתין שבעה ימים לאחר טהרתו קודם הבאתם, אלא מביאם מיד עם טהרתו.

נראה שאפשר להסביר את מחלוקת הראשונים בשתי דרכים:

מחלוקת ביחס למשמעותם של הקורבנות. רש"י רואה את הקורבנות כהשלמה של תהליך הכפרה שהחל בהבאת הציפורים ובתגלחת (וכן משמע בירושלמי בפרקנו – "את שהוא טעון תגלחת מביא קרבן, את שאינו טעון תגלחת אינו מביא קרבן"). לעומת זאת, המאירי רואה אותם כמיועדים לא לטהרה אלא לכפרה: הצרעת היא עונש לאדם על חטאיו, ולאחר שהוא נטהר באמצעות הבאת הציפורים והתגלחת עליו לכפר על החטא שגרם לצרעת. שבעת ימי ההמתנה גם הם חלק מתהליך הכפרה (אולי בדומה לטמאים אחרים הצריכים להמתין שבעה ימים, כגון זב וטמא מת), ולכן מצורע מוסגר – הנטהר מצרעתו בטבילה בלבד – אינו צריך להמתין, אך גם הוא חייב לכפר על החטא שגרם לצרעתו ולכן מביא קורבן.

מחלוקת ביחס למעמדו של מצורע מוסגר. לכולי עלמא הקורבנות נועדו לכפרה, אלא שהראשונים נחלקו אם מצורע מוסגר אכן היה 'מצורע' במהלך ימי ההסגר, וצרעת זו באה לו בעקבות חטאו ועליו לכפר עליו, או שכאשר הוא נטהר התגלה למפרע שמלכתחילה צרעתו לא הייתה צרעת גמורה, ואפשר שאינו חייב לכפר על חטאו, שכנראה לא היה חמור כל כך.

[ההבנה השנייה עשויה להתקשר לשאלות נוספות הנוגעות למעמדו של המצורע במהלך ימי ההסגר, כגון השאלה אם הוא טמא מספק או שיש בו טומאה וודאית אלא שרמתה פחותה. לא נוכל להאריך בכך כאן, והרוצה להרחיב יעיין במאמרו של הרב יוסי סלוטניק בעניין זה.]