מגילה | דף י | מגילת בשמים

לימוד הדף היומי השבוע מוקדש לסוגיות שבדפים י'-י"ז, העוסקות במדרשי מגילת אסתר. הדרשות שלפנינו מרתקות ומאלפות, ואף שרגילים אנו לעסוק בהן בימי הפורים, נראה שניתן לחשוף את האור שבהן בכל השנה כולה. באחת מן הדרשות הללו, ובמדרש על גבי הדרשה, נעסוק בעיון זה.

למדנו בגמרא (י ע"ב):

"רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: 'תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס'. תחת הנעצוץ – תחת המן הרשע... יעלה ברוש – זה מרדכי, שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור', ומתרגמינן 'מרי דכי'. תחת הסרפד – תחת ושתי הרשעה... יעלה הדס – זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה, שנאמר 'ויהי אמן את הדסה'".

מרדכי ואסתר נמשלים לבשמים המפיצים ריח טוב. מה פשרו של משל זה? ההבנה הפשוטה ביותר היא שהריח הטוב מסמל מהות פנימית ועדינה. בגמרא במסכת ברכות (מג ע"ב) למדנו:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר 'כל הנשמה תהלל י-ה' – איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח".

הריח פועל על הנשמה הגנוזה בגופו של אדם. זו גם הסיבה לכך שחכמים תיקנו להריח בשמים במוצאי שבת: עם הסתלקותה של הנשמה היתרה שזכינו לה בשבת, מבקשים אנו לסמל את הנשמה הפנימית, את המהות הפנימית, בהרחת הבשמים.

הגמרא במסכת ברכות (י ע"א) סוקרת את המאפיינים הייחודיים של הנשמה, ובתוך כך נאמר שם:

"נשמה מלאה את כל הגוף... נשמה רואה ואינה נראית".

הנשמה ממלאת את הכול ואי אפשר להתקיים בלעדיה אפילו שעה אחת, ואף על פי כן היא אינה נראית.

מגילת אסתר באה ללמדנו על השגחת ה' הנסתרת. כפי שהנשמה ממלאת את כל הגוף אך אין מבחינים בה, כך ממלאת השגחת ה' את המגילה אף שהשם המפורש אינו נזכר בה אפילו פעם אחת. מגילת אסתר היא מגילת הבשמים, הפונים למעמקי הנשמה הנסתרת.

אחד ממנהגי הפורים הייחודיים הוא שתיית היין – "חייב איניש לבסומי... עד דלא ידע". בעל השפת אמת עמד על הזיקה שבין "בסומי" הארמי, שמובנו שכרות, ובין הבשמים הנזכרים בסוגייתנו:

"בסומי הם הריחות מבשמים... ומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכי".

ההתבסמות בחג הפורים, המנתקת אותנו מן הדעת טוב ורע, מבקשת אף היא להתחקות אחר אותה נשמה פנימית שאין מבחינים בה בכל השנה כולה. כמו הבשמים, גם הבסומי מבקש להגיע למעמקי הנשמה הפנימיים.

לעיל בדבריו שם מזכיר השפת אמת בפירוש את 'עץ הדעת טוב ורע', וקובע שחג הפורים הוא החג המחזיר אותנו אל המציאות שלפני הדעת, המציאות שלפני החטא הקדמון. האדמו"ר רבי צבי אלימלך מדינוב, בעל בני יששכר, הרחיב יותר בעניין זה, וביאר:

"והנה בחוטם הוא חוש הריח, על כן תראה ב' הגואלים אשר נעשה הנס באדר על ידם נקרא שמם בשם הבשמים המהנים לחוש הריח... והנה תראה כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון, כי כולן השתמשו שם בחטאו... חוש הראיה, חוש המישוש, חוש הטעם, חוש השמע, אבל חוש הריח לא נזכר שם, והנה נראה מזה אשר חוש הריח לא נפגם כל כך כאינך החושים, כי לא נשתמשו בו אז, על כן תמצא עד היום חוש הריח רוחניי, הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף... ".

חוש הריח הוא החוש שלא נפגם בחטא אדם הראשון. חג הפורים, המוליך אותנו אל המקומות העמוקים ביותר בנפש האדם ובנשמתו, מסייע לנו לשוב לעולם שלפני החטא.

בגמרא במסכת חולין (קלט ע"ב) למדנו:

"המן מן התורה מנין? 'המן העץ'. אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר'. מרדכי מן התורה מנין? דכתיב 'מר דרור' ומתרגמינן 'מירא דכיא'".

המן הרשע הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהיינו בחינת החטא הקדמון. מרדכי הוא הריח הטוב, זה שלא חטא בחטא, ומשקף עולם אידאלי שאין בו חטא. לתובנה זו ניתן להגיע רק מכוחו של הסתר, המבהיר כי גם בדור של הסתר פנים, שכינת ה', וממילא גם אור גאולתו, הולכים וזורחים על כנסת ישראל.