מגילה | דף כז | מכירת בית כנסת

בין הראשונים נתגלעה מחלוקת מפורסמת ביחס לאופי קדושתם של בתי כנסיות. נציג בקצרה את הדעות המרכזיות:

א. הרמב"ן בחידושיו למסכתנו (כה ע"ב) כותב שקדושתו של בית הכנסת היא קדושת תשמישי מצווה: בחפצים המשמשים לצורך מצווה, כגון לולב וציצית, יש מעין קדושה, "קדושה של כבוד", שכל עניינה הוא הענקת כבוד לחפצי מצווה והימנעות מביזיונם. מכיוון שיסודה של 'קדושה' זו בייעוד לצורך מצווה – היא פוקעת משעה שהחפצים אינם משמשים עוד למצווה.

ב. הר"ן (ח ע"א באלפס) סובר שקדושת בית הכנסת היא קדושה מדרבנן – "כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם". בניגוד לרמב"ן, הסובר שקדושת בית הכנסת היא "קדושה של כבוד" בלבד, הר"ן סובר שיש בו קדושה ממש, אלא שהיא מדרבנן.

המשנה בסוגייתנו מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים בנוגע למכירת בית כנסת:

"אין מוכרין את של רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי מאיר. אמרו לו: אם כן, אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה".

לדעת רבי מאיר אסור למכור בית כנסת של רבים ליחיד, ואילו לדעת חכמים הדבר מותר. בהמשך מביאה המשנה מחלוקת נוספת – לדעת רבי מאיר יש להתנות בעת מכירת בית כנסת שהוא יחזור לרשות המוכרים אם ירצו בכך, ואילו לדעת חכמים אפשר למוכרו לעולם, בתנאי שהלוקח לא יעשה בו שימוש בזוי (הראשונים דנו ביחס שבין שתי המחלוקות – מדוע נצרך רבי מאיר לשני איסורים, איסור מכירת עולם ואיסור מכירה ליחיד, ולא נאריך בכך כאן).

הרמב"ן הסביר את המחלוקת על פי שיטתו: חכמים אכן סוברים שבית הכנסת קדוש ב'קדושה של כבוד' בלבד, ולכן הם סוברים שאפשר למוכרו ליחיד ולהפקיעו מקדושתו, אך רבי מאיר חולק על כך וסובר שבבית הכנסת יש קדושה ממש, כקדושת ספר תורה וכדומה, ולכן אין להורידו מקדושתו.

גם לפי הר"ן אפשר להסביר את המחלוקת בקלות: חכמים מתירים את המכירה משום שמדובר בקדושה מדרבנן בלבד, ואילו רבי מאיר סובר שגם הפקעה מידי קדושה דרבנן אסורה.

אולם יש פירוש נוסף ליסוד קדושתו של בית הכנסת, ועל פיו אפשר שמחלוקת התנאים מוארת באור אחר. הגמרא בהמשך המסכת דורשת את הפסוק "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא, טז), ומביאה את דבריו של רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". על פי זה אפשר שקדושתו של בית הכנסת היא מעין קדושת בית המקדש, שהיא קדושה גמורה הנובעת ממעמדו כבית ה'. היו מן הראשונים שאכן ראו בפסוק זה מקור מרכזי לחובת הכבוד והיראה כלפי בית הכנסת (ראו יראים סימן ת"ט – מורא מקדש).

הרב סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי כרך א' עמ' ע"ט–פא) עסק בדמיון של בית הכנסת לבית המקדש, והסביר שיש גם הבדל ביניהם:

"בשעה שבבית הכנסת אדם חייב לנהוג בו כבוד, ביהמ"ק נתפס ביראה... לפעמים הקב"ה מזמין את האדם לביתו, בית עולמים, והאדם הוא אורחו של הקב"ה... לפרקים הקב"ה, הממלא כל עלמין והסובב כל עלמין, יורד משמי ערבות, נענה לתפילת האדם והוא משרה את שכינתו בביתו של האדם... בשעה שהאדם נכנס לביתו של הקב"ה חייב הוא ביראת הכבוד, כי הלא בא לפלטרין של מלך והוא כולו מלא התפעלות ויראת הרוממות... ברם כשהקב"ה מתארח בביתו של האדם אז צריך בעה"ב להתנהג בכבוד וחשיבות, אבל האורח אינו תובע ממנו יראה... מקדש מעט הוא מעט משום ששייך לאדם, בני העיר יכולים למכור...".

הרב סולובייצ'יק מסביר שבעוד בית המקדש הוא בית ה', בית הכנסת הוא ביתו של האדם, והקב"ה כביכול רק 'מתארח' בו. לכן אפשר למכור את בית הכנסת, השייך לבני העיר. אפשר שלפי זה נוכל להסביר גם את מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים: חכמים אכן סוברים שבית הכנסת הוא ביתו של האדם, אולם רבי מאיר מבחין בעניין זה בין בית כנסת של רבים לבית כנסת של יחיד – בית כנסת של רבים משמש 'מקדש מעט', מעין המקדש הגדול שהיה בירושלים, והוא אכן 'בית ה'', ואילו בית כנסת של יחיד הוא ביתו של היחיד, שהקב"ה 'מתארח' בו. לכן אסורה מכירת בית כנסת של רבים אלא על תנאי, בגלל קדושתו כבית ה', וכן אסורה מכירתו ליחיד, שהרי בכך פוקעת קדושתו כבית ה' והוא הופך לביתו של האדם. בשל כך רואים חכמים בסוגייתנו את ההבדל בין בתי הכנסת של הציבור ושל היחיד כהבדל כמותי, הדומה להבדל בין בית כנסת של עיר גדולה ובית כנסת של עיר קטנה, ואילו רבי מאיר רואה ביניהם הבדל מהותי, שאינו מתמצה בדין 'ברוב עם הדרת מלך' בלבד.