מגילה | דף לא | קריאת התורה לפני ראש השנה

הגמרא בדף לא ע"ב עוסקת בקריאת התורה בשבת שלפני ראש השנה:

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה... כדי שתכלה השנה וקללותיה".

המנהג שבגמרא הוא לקרוא את פרשת כי תבוא קודם ראש השנה, ולסמן בכך את רצוננו שתכלה שנה וקללותיה. התוספות כאן מעירים שמנהגנו שונה מן הנאמר בגמרא – אנו קוראים לפני ראש השנה את פרשת ניצבים, לעיתים מחוברת לפרשת וילך ולעיתים בפני עצמה. עם זאת, איננו קוראים את פרשת כי תבוא וקללותיה!

התירוץ הראשון בתוספות הוא שגם פרשת ניצבים היא פרשה של קללות. אמנם, אין מדובר על פרשת הקללות הידועה שבפרשת כי תבוא, אך גם בפרשת ניצבים יש אזהרות חמורות כגון "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל  עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".

התירוץ השני בתוספות הוא שבכוונה תחילה אנו נוטים מעט מדינא דגמרא, ומבקשים שלא לקרוא את הקללות סמוך מאוד לראש השנה. אנו מבקשים שתכלה שנה וקללותיה עוד לפני ראש השנה, כך שלא יהיה חלילה שום קשר בין הקללה ובין ראש השנה.

לפני שנים אחדות שמעתי מהרב משה ליכטנשטיין שליט"א ביאור מעניין למחלוקת שבין שני התירוצים בתוספות. הרב משה עיין בפרשת ניצבים וקבע שהתירוץ הראשון בתוספות פשוט יותר: בפרשת זו אכן יש קללות חמורות ביותר, והיא בהחלט מתאימה לדין הגמרא להיקרא לפני ראש השנה. מהו אפוא היסוד לתירוץ השני בתוספות, שלפיו פרשת ניצבים נקראת לפני ראש השנה דווקא כדי להרחיק את הקללות?

הרב משה הסביר שלמרות הקללות החמורות שבפרשת ניצבים, יש בה גם שתי נקודות מרכזיות של אופטימיות. הנקודה האחת היא התשובה:

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".

פרשת התשובה ומצוות התשובה הופכות כל קללה לברכה, ועל כן יש לומר שפרשת ניצבים איננה פרשה של קללות אלא פרשה של הדרך להתעלות מעל לקללות – בעזרת חזרה בתשובה.

הנקודה השנייה נוגעת לשותפות הכללית של עם ישראל. בפרשת ניצבים מודגשת שוב ושוב אחדות הגורל והשותפות הלאומית בעם ישראל. מן הפסוקים בפרשת ניצבים למדו חז"ל במסכת סנהדרין ש"כל ישראל ערבים זה בזה".

מכוח האחדות ומכוח התשובה, הסביר הרב משה, יש לומר שפרשת ניצבים היא פרשת ברכות, ולא פרשת קללות.