מגילה | דף לב | האוחז ספר תורה ערום

בגמרא בדף לב ע"א נאמר:

"אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. ערום סלקא דעתך? אלא אימא נקבר ערום בלא מצות. בלא מצות סלקא דעתך? אלא אמר אביי: נקבר ערום בלא אותה מצוה".

בגמרא מבואר שאסור להחזיק ספר תורה ערום. יש שפירשו (על פי לשון הרמב"ם תפילין י, ו) שהכוונה היא שהאדם ערום, אך מן ההקשר בסוגיה (ויותר מכך מן ההקשר בגמרא בשבת יד ע"א) ברור שהאיסור הוא כשספר התורה ערום, היינו כשהאדם נוגע בספר התורה באופן ישיר, ללא מטפחת. הגמרא מתלבטת בעונשו של אדם זה, ולבסוף מסיקה שהוא נקבר "ערום בלא אותה מצוה", היינו שאין הוא מקבל שכר על "אותה מצוה". על איזו מצוה מדובר?

התוספות (ד"ה בלא) הציעו שהכוונה ל"מצות אחיזה", ודחו זאת משום שהדבר פשוט: מי שלא אחז את הספר כראוי, ברור שלא יקבל על כך שכר. יש לשים לב לחידוש שבדברי התוספות, והוא שאדם האוחז ספר תורה בכבוד הראוי לו מקבל על כך שכר.

מסקנת התוספות היא שהאדם נקבר "בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה, שאם אחז ספר תורה ערום וקרא בו אין לו שכר מן הקריאה, וכן אחזו לגוללו או להגיהו". כלומר, כאשר אדם מקיים מצווה בספר תורה, ועושה זאת תוך שהוא אוחז בגוף הספר, אין הוא מקבל שכר על אותה מצווה.

מדוע?

אפשר היה לומר שהבעייתיות נובעת מדין "מצווה הבאה בעבירה", אך נראה שדין זה אינו רלוונטי כאן משתי סיבות: א. דין זה אמור לפסול את הקריאה לגמרי ולא רק למנוע את קבלת השכר. ב. לדעת רבים מן הראשונים מצווה הבאה בעבירה פסולה רק כשאי אפשר היה לקיים את המצווה בלי העבירה, ואין זה המצב כאן.

הלבוש (אורח חיים קמז, א) מסביר את ההיגיון של דברי הגמרא במילים הבאות: "שיצא לו שכרו של המצוה בעד הפסדו שזלזל אותה". נראה שלדעתו אין פסול בעצם קיום המצווה, או אפילו במתן שכרה, אלא שכנגד שכר המצווה עומד הפסדה של העבירה, אחיזת ספר תורה כשהוא ערום, וממילא ה'מאזן' עומד לבסוף על אפס.

אומנם, מפשט דברי הגמרא והתוספות לא משמע שהעונש על העבירה הוא שמקזז את שכר המצווה, אלא ששכר המצווה עצמו אינו קיים. בביאור משמעות הדברים כתב המהר"ל בתפארת ישראל (פרק יג):

"אבל הטעם, כי כשם שהתורה בעצמה לא באה בעולם אלא במלבוש, ולא היה אפשר שיהיה האדם אוחז בתורה כי אם על ידי מלבוש התורה, כשם שהנשמה אי אפשר שתהיה בעולם כי אם על ידי גוף, שהוא מלבוש הנשמה, גם כן האוחז ספר תורה הכתובה בלא דבר אמצעי, אין אחיזה לאותה מצוה, כיון שאין אחיזה לתורה כי אם על ידי מלבוש גשמי. ולכך נקבר ערום בלא אותה מצוה, שהאחיזה לתורה בלא מלבוש גשמי – אין זה אחיזה, כיון שהתורה שהיא בעולם אינה עומדת רק על ידי מלבוש, ועל ידי זה הוא האחיזה".

המהר"ל מסביר שהופעת התורה בעולם הזה חייבת להיות בתוך 'לבוש'. כל עניינה של התורה הוא הורדת רעיונות רוחניים מופשטים והגשמתם בחיי המעשה של העולם הזה. ממילא, על אף שה'עצם' של התורה הוא עליון וגבוה הרבה יותר מסיפוריה ומצוותיה, אין לבן אנוש דרך להגיע אל העצם שלא דרך הלבושים. לכן לימוד תורה מתוך נסיון להגיע אל ה'מסומן', אל 'רצון ה'', תוך זלזול במסגרות הדתיות וההלכתיות, אינו נחשב לימוד תורה ואין מקבלים עליו שכר.