זמן קריאת מגילה שונה בפרזים מאשר מוקפים. מדוע זה כך? ומדוע בכרכים יש את הדין של סמוך ונראה? 

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

סמוך ונראה בפרזים ומוקפים

במגילה מפורש ההבדל בין קריאת מגילה בערים מוקפות חומה לבין קריאת מגילה בערים פרזות. בגמרא מופיעה הרחבה של הגדרת הערים המוקפות – גם בסמוך ונראה לערים מוקפות קוראים כמו בערים המוקפות עצמן:

גופא, אמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך. תנא: סמוך - אף על פי שאינו נראה, נראה - אף על פי שאינו סמוך.[1]

לא כל כך ברור מה המקור לדין זה שהגמרא קובעת. מדקדוק בפסוקים ניתן לשים לב לביטוי 'שושן הבירה' שהופך בהמשך הפסוקים ל'שושן' בלבד:

וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ ... בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן... וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל  הָעֵץ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ: וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם ... וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.[2]

נראה שהמושג 'שושן הבירה' מתייחס לעיר המוקפת, ואילו הביטוי 'שושן' מתייחס גם למקומות שסביב העיר המוקפת, והרי זה בדיוק הגדר של 'סמוך ונראה'. יש להעיר שמצינו דין דומה של סמוך ונראה גם בתקיעת שופר:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה: שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעין, וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד.[3]

בגמרא מובא מקור אחר לדין סמוך ונראה, מדרשת הפסוק 'מדינה ומדינה':

מדינה ומדינה למה לי? אלא, קרא לדרשה הוא דאתא, וכדרבי יהושע בן לוי הוא דאתא. דאמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך.[4]

נראה שדברי הגמרא בעצם מבוססים על תוספתא, המתייחסת גם כן לדין סמוך ונראה, ודורשת את הפסוק הנ"ל (אגב, יש להעיר ש'משפחה' פירושו כבר, 'מדינה' פירושו עיר מוקפת, ו'עיר' פירושו עיר):

כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר ר' יהושע בן קרחה אומר מימות אחשורוש. אמ' ר' יוסה בן יהודה היכן מצינו לשושן הבירה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר הסמוכין לכרך ונראין עמו הרי הן כיוצא בו.[5]

עם זאת, יש להדגיש שניתן לקרוא את התוספתא אחרת, ולהבין שהפסוק מלמד שהגדרת עיר מוקפת אינה נלמדת מימות יהושע בן נון, ובסיום התוספתא מובא דין שלא נלמד מהפסוק – דין סמוך ונראה. ככל הנראה כך בירושלמי הבינו את התוספתא, בניגוד לבבלי.

נראה שמחלוקת זו, האם הגדרת הערים המוקפות נקבעת ע"פ ימות יהושע בן נון או ע"פ ימי אחשוורוש קשורה להבנת הסברה שעומדת מאחורי הדין של סמוך ונראה, ובעצם גם להבדל הקיים בין ערים מוקפות לערים פרזות.

ניתן לומר שההגדרה של ערים מוקפות קשורה לחומה, להגנה, ולפי זה הדין של סמוך ונראה מתייחס לכל המקומות שמקבלים הגנה מהחומה של העיר. כך למשל עולה מתוך דברי הרשב"א:

דכיון דמיגנו ומיכסו בכרך הסמוך מימות יהושע דכל שהוא סמוך ונראה לכרך בשעת מלחמה מתאספין ובאין אל ערי המבצר והילכך הרי הן כאנשי הכרך ממש והרי הן כמוקפין חומה מימות יהושע.[6]

לפי זה, באופן פשוט הגדרת הערים המוקפות צריכה להיות לפי ימי אחשוורוש ולא לפי ימי יהושע (ובאמת ברמב"ן משמע שזה היה צריך להיות הדין המקורי, ורק משום כבוד של ארץ ישראל קבעו ע"פ ימי יהושע).

מאידך, אפשר לטעון שההגדרה של ערים מוקפות קשורה לקדושה שבהם, והדין של סמוך ונראה מתייחס למקומות שנחשבים 'טפלים' לעיר והרי הם חלק ממנה. ממילא, אם הדין קשור לקדושה, ברור שההגדרה תהיה ע"פ ימי יהושע ולא ע"פ ימי אחשוורוש. כך נראה בבית יוסף:

אלא היינו טעמא כיון דמצוה זו הוקבעה בזמן חורבנה של ארץ ישראל ראו חכמים שבאותו הדור לעשות זכר לארץ ישראל בנס זה וכדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה דאית לן למיעבד זכר למקדש ולפיכך תיקנו שמוקפין חומה מימות יהושע יקראו בט"ו ושאר העיירות יקראו בי"ד ואילו לא היו מחלקין ביניהם לא היה לארץ ישראל זכר בנס זה.[7]

לא כל כך ברור כיצד קריאת המגילה קשורה לקדושת ארץ ישראל (הערים המוקפות קדושות יותר, למשל, משלחים מהם מצורעים). הגמרא מתארת שאסתר ביקשה מהחכמים לקבוע את חג הפורים לדורות והם לא הסכימו. בפשטות, הסיבה לכך היא שנס זה היה בחו"ל ולא בארץ ישראל (אגב, זו הסיבה בגללה לא אומרים הלל). בסופו של דבר חכמים הסכימו לקבוע את חג הפורים לדורות, אך בתנאי שחשיבותה של ארץ ישראל תהיה מודגשת בחילוק שבין ערים פרזות לערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, הערים הקדושות יותר.

כאמור, קיימות בעצם שתי אפשרויות להבין את דין 'סמוך ונראה':

1. מקומות המוגנים מחומת העיר.
2. מקומות הטפלים לעיר המוקפת חומה.

בדברי הריטב"א ניתן לדייק שבעצם שני הדינים נכונים, כאשר הדין הראשון הוא נקרא 'סמוך', והדין השני נקרא 'נראה'.

לסיום, נעיר שכנראה יש קשר מהותי בין ירושלים לבין קריאת המגילה – דווקא בירושלים קוראים ביום טו, כיוון שיש בחגיגת הפורים ביום טו בעצם חגיגת בניית החומה של ירושלים, שנבנתה כתוצאה מהנס המתואר במגילת אסתר (שהרי עמ"י הצליחו לבנות את החומה ואת ביהמ"ק בזכות הכוח הפוליטי שהיה למרדכי). אכן, במגילת תענית מסופר שחומת ירושלים נבנתה ב טז באדר:

בשתת עשר ביה שריו למבני שורא דירושלם דילא למספד. מפני שסתרוהו גוים וכשהתחילו לבנותו אותו היום עשאוהו יום טוב. ששמחה לפני המקום בבנין ירושלם שנאמר בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס.