מועד קטן | דף טו | אבלות יחזקאל

סוגייתנו מנסה ללמוד את דיני האבל מתוך תקדימים שונים של אבלות שנמצאים בתנ"ך. התקדימים הבולטים ביותר שיש בהם פירוט של מנהגי האבלות הם דווקא אלו שבהם יש ציווי להימנע מלהתאבל – בני אהרן ויחזקאל. אנו נתמקד בדרך שבה לומדת הגמרא מאבלות יחזקאל, שבה נאמר (יחזקאל כד, טז-יז):

"בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל".

מכך שנאמר ליחזקאל "פארך חבוש עליך" לומדת הגמרא בסוגייתנו שאבל רגיל אסור בתפילין, ומכך שנאמר לו "ונעליך תשים ברגליך" היא לומדת שאבל רגיל אסור בנעילת הסנדל, וכן הלאה. כלומר, כל מה שנאמר ליחזקאל לעשות מלמד על מה שאסור לאבל רגיל. אך באופן מפתיע, מן המילים " הֵאָנֵק דֹּם" לומדת הגמרא בדיוק את ההיפך:

"אבל אסור בשאילת שלום, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל 'האנק דֹם'... אבל אסור בדברי תורה, מדקאמר רחמנא ליחזקאל 'דֹם'".

כלומר, הגמרא מבינה שההנחיה "האנק דֹם" לא באה לבטל את דיני האבלות הרגילה מיחזקאל, אלא לומר לו שבתחומים אלו עליו לנהוג אבלות, כפי שכתב רש"י (ד"ה דהא): "כלומר בדבר זה תנהוג אבילות, שתדום ולא תשאל לשלום".

דברי הגמרא מעוררים קשיים משני סוגים. הקושי הראשון הוא על הפרשנות של הגמרא: כיצד יודעת הגמרא אילו ציווים מבדילים את יחזקאל משאר האבלים, ואילו ציוויים משווים אותו לאבלים אחרים? על קושי זה ענה הריטב"א (ד"ה ואיכא) תשובה פשוטה: כאשר ה' מצווה את יחזקאל להתנהג כאדם רגיל, אפשר ללמוד שבכך הוא שונה מאבלים רגילים, ואילו כאשר יחזקאל מצטווה להתנהג באופן שונה מאדם רגיל (כגון לא לשאול שלום), על כורחנו שבכך הוא דומה לאבל.

אך הקושי העקרוני יותר הוא ביחס ליחזקאל עצמו: מדוע יש דינים שבהם הוא נוהג כאבל רגיל ויש דינים שבהם אסור לו לנהוג כאבל? התוספות (ד"ה אסור) התייחסו לקושי זה:

"והא דהיה יחזקאל נוהג אבילות ב'האנק דום' ובכל שאר דברים לא היה עושה, שהיה צריך להראות בקצת דברים שהוא אבל, ולא היה נוהג דיני אבל אלא למשל".

בעלי התוספות מסבירים שיחזקאל היה צריך להראות לציבור שהוא 'אבל שאינו נוהג אבלות', ולכן היה חייב לנהוג בחלק מדיני האבלות, וכן כתב הר"ן (ד"ה אבל):

"אמר לו רחמנא: אף על פי שאמרתי לך שלא תתאבל, אפילו הכי עשה קצת אבלות, כלומר האנק ותאנח כדרך שצועקים על המתים כשיעבור אדם לפניך, ותדום דממת המתים כדרך שעושין למתים, שלא תשאל בשלום שום אדם, להודיע למי שאינו יודע שהוא אבל, שאם לא כן לא יהא נזכר לשום אדם שהוא אבל, שהרי מניח תפילין ולא עביד עטיפת הראש".

התוספות והר"ן כלל אינם מנסים להסביר מדוע נבחרו דווקא שאילת שלום ותלמוד תורה כמנהגי האבלות שאותם יחזקאל נוהג. כדי להבין זאת ננסה לחלק בין שני סוגים של הלכות אבלות. האחד כולל איסורים על עשיית מעשים הגורמים לשמחה, כגון נעילת הסנדל, שהיא עצמה אינה מבטאת שמחה, אך היא גורמת למצב של הנאה ושמחה בסנדל. הסוג השני כולל איסורים על מעשים המבטאים שמחה בעצם עשייתם. כך למשל שאילת שלום איננה בהכרח מעשה הגורם לשמחה מיוחדת, אך היכולת לשאול לשלום מגיעה מתוך מקום של שלמות ושמחה.

נראה שיחזקאל הצטווה לנהוג במנהגי אבלות המבטאים את מצבו, אך לא לנהוג במנהגי אבלות חיצוניים המביאים לידי צער. אם כנים דברינו, יהיה בכך כדי ללמד על אופי האיסור ללמוד תורה באבלות. מקובל להבין שהלימוד הוא גורם חיצוני לשמחה, משום שנאמר "פִּקודי ה' ישרים משמחי לב", אך אל מול הבנה זו אנו מוצאים את עצמנו לעיתים תוהים אם בהכרח כל לימוד תורה גורם לשמחה. לפי דברינו, לעומת זאת, נראה שלימוד התורה הוא מעשה המבטא עמדה פנימית של שלמות ושמחה שבה נמצא האדם ומתוכה הוא ניגש אל הלימוד. עמדה זו איננה אפשרית בתקופת האבלות. נראה שזהו הבסיס לדברי הפוסקים (ט"ז אורח חיים תקנד, ג) שהתירו ללמוד בתשעה באב דברים שהאדם לומד כסדר (כגון שניים מקרא ואחד תרגום, ויש שהרחיבו זאת גם לדף היומי), משום שלימוד זה נעשה מתוך מחויבות לסדר ולא בהכרח מתוך שמחה.