מועד קטן | דף יג | גילוח בחול המועד | 1

הסוגיה הראשונה בפרק השלישי במסכת עוסקת בגזירת חז"ל שלא להתגלח במועד. סוגיה זו היא סוגיה מרתקת, הן משום שהיא נוגעת למעשה והן משום שמשתלבות בה הלכה, הגות וחיים יהודיים. את שני העיונים הבאים נקדיש, בעזרת ה', לסוגיה זו.

מעיקר הדין, אין איסור עצמאי בגילוח במועד. התוספות בסוגייתנו (יד ע"א ד"ה ושאר) ביקשו להגדיר באופן מדויק את מלאכת התגלחת – האם מדובר במלאכת אומן, או שמא במלאכת הדיוט. בדברי הראשונים עולה דיון נוסף: אף אם נקבע כדברי הסבורים שמדובר במלאכת אומן, ייתכן שבכל דבר שהוא צורך הגוף הקלו במועד, כפי שחידש הריטב"א לעיל (ו ע"ב ד"ה עושה אישה; והביאו הביאור הלכה תקמו, ה):

"עושה אשה תכשיטיה במועד. פירוש שזה צורך הגוף הוא, וכעין אוכל נפש, ולפיכך עושה כדרכה ובלא שינוי ובטירחא רבה".

אם כן, כאמור, מעיקר הדין גילוח מותר במועד. עם זאת, חכמים חששו שמא אדם ידחה את התספורת והתגלחת לימי החג, ועל כן גזרו ואסרו את התספורת והתגלחת באופן גורף.

מפורש במשנה שיש מצבים מסוימים שבהם אדם היה אנוס ערב הרגל ולא יכול היה להתגלח, ועל כן התירו לו להתגלח ברגל. אמנם, הגמרא מסייגת היתרים אלו דווקא למצבי אונס מובהקים, כגון אדם שיצא מבית האסורים או שב ממדינת הים, שהכול יודעים שלא היה יכול להתגלח לפני המועד. כאשר האונס איננו ברור וגלוי לכל – אין להתיר, שכן חכמים לא חילקו בגזירתם.

לאור הבחנת הגמרא בין מצבי אונס מובהקים וגלויים, שבהם התירו להתגלח במועד, ובין מצבי אונס אקראיים, נחלקו ראשונים באשר לסוג נוסף של אונס – מי שהתגלח ערב הרגל, וזקנו שב וצמח. בימי קדם כללה התגלחת סידור קל של הזקן – פעולה שניתן לבצעה אחת לכמה ימים. אך מי שנוהג להתגלח בכל יום – עבורו ימים ספורים ללא גילוח יוצרים מצב בלתי נעים, והוא חייב לשוב ולהתגלח במועד. ואומנם, כל הראשונים ציטטו את פסקו המחודש של רבנו תם, שקבע (הציטוט מהטור אורח חיים, תקל"א):

"וכיון שהוא אסור לגלח במועד יהא זהיר לגלח קודם המועד. ורבינו תם פירש, כיון שזהו הטעם, אם כבר גלח קודם המועד מותר לגלח במועד".

רבנו תם סבור שמי שהתגלח קודם המועד הוא אנוס, וממילא ברור שמותר לו לשוב ולהתגלח במועד. הטור משיג בתקיפות על חידוש זה:

"וקשה מאד להתיר, וגם אינו נראה כן מתוך הגמרא, דאם איתא הוה ליה לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין... ועוד, מי יודע אם גלח קודם המועד, דכהאי גוונא קאמר בגמרא על הא דבעי מי שאבדה לו אבידה בערב המועד אם מותר לגלח במועד מפני שהיה אנוס, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, וקאמר מי יודע שהיה אנוס. הלכך נראה שאין להתיר אלא לאותם שמפרש בהדיא".

שתי טענות בפיו של הטור:

א. המקרה שעליו מדבר רבנו תם צריך היה להיות מוזכר בפירוש במשנה.
ב. בגמרא עצמה נאמר שכל אונס שאיננו מובהק וגלוי אינו מתיר להתגלח במועד.

רוב ככל הראשונים צעדו בדרכו של הטור, וכך פסק גם השולחן ערוך, שאף שמי שהתגלח קודם הרגל אינו רשאי לשוב ולהתגלח ברגל.

אלא שכדרכן של מחלוקות עמוקות, המחלוקת התעוררה בשנית כשש מאות שנים מאוחר יותר. גדול המשיבים באירופה, רבי יחזקאל לנדא מפראג, ה'נודע ביהודה', נדרש לשאלת הגילוח בחול המועד (נודע ביהודה מהדורה קמא, אורח חיים י"ג):

"נשאלתי היום אם מותר לגלח בחול המועד, ולפי שהיו מצטערין ביותר אלו הרגילים לגלח זקנם".

תשובתו הראשונית של הנודע ביהודה פשוטה:

"והנה אסרתי לחלוטין, כיון שכל הפוסקים נחלקו על ר"ת שרצה לומר שמי שגילח בערב הרגל מותר לו לגלח ברגל".

הנודע ביהודה קובע שהשאלה שהובאה בפניו היא שאלת רבנו תם, ומכיוון שכל הראשונים חלקו על רבנו תם, אין לסמוך על דבריו.

ברם, הנודע ביהודה מוסיף וכותב: רבינו הגדול, רבנו תם, סבור היה להתיר, ובכן – האם לא נוכל למצוא היגיון כלשהו בדבריו? האם לא מוטלת עלינו החובה לבאר את שיטתו? בתשובתו של הנודע ביהודה נדון בעיון הבא.