מועד קטן | דף יד | גילוח בחול המועד (ב)

עסקנו אתמול בחידושו של רבנו תם, המתיר למי שהתגלח ערב הרגל להתגלח במועד, ובתשובתו של הנודע ביהודה (מהדורה קמא, אורח חיים י"ג), המבקש להצדיק ולהסביר עמדה מחודשת זו.

הנודע ביהודה טוען שיש 'שני דינים' באיסור גילוח בחול המועד: מצד אחד מדובר באיסור מלאכה, ומצד שני מדובר בגזירת חז"ל כדי שלא ייכנס לרגל כשהוא מנוול, בדגש על כך שחכמים לא חילקו בגזירתם בין מקרה למקרה. הנודע ביהודה מסביר שמי שהתגלח בערב הרגל – הרי זה דבר הידוע וברור לכול, ובזה לא שייך לגזור ולחשוש שמא ייכנס לרגל כשהוא מנוול. אומנם, עדיין יש איסור מלאכה, אך באיסור זה הקלו אם מסתפר בעזרתו של סַפָּר עני "שאין לו מה יאכל", הזקוק לפרנסה וממילא מותר לו לעבוד במועד. הנודע ביהודה מסיים וכותב:

"ולכן נראה לפי עניות דעתי שעל כל פנים אם גילח בערב הרגל, שכבר יש לנו עמוד של ברזל לסמוך על רבינו תם, ואף שחלקו עליו הפוסקים כולם, מכל מקום על ידי פועל שאין לו מה יאכל נראה לעניות דעתי להתיר. ובפרט למי שהולך ובא אצל השרים ודוכסים ורגיל לספר בכל עת, שצער גדול הוא לו בגופו לגדל שער, וגם ללעג ולקלס בעיני השרים, שמותר לאיש כזה לסמוך על היתר הנ"ל".

אחד מחבריו של הנודע ביהודה תמה והשתומם על היתר זה כדעת רבנו תם נגד כל הראשונים, והנודע ביהודה (מהדורה תניינא, אורח חיים צ"ט) משיב על השגותיו. הוא חוזר שם על עיקרי טענותיו, אך מוסיף ורומז בדרך סוד:

"אגיד לו האמת בזה, וזמן רב הייתי פוסח על שתי השעיפים אם לפרסם דברים אלו בספר או לא. ואגיד ליה גופא דעובדא: זה שנים רבות כמו י"ב או ט"ו שנים נשאלתי דין זה הלכה למעשה לאחד שהיה נחוץ לו הגילוח בחול המועד. ובררתי אז דין זה ורשמתי לעצמי, ולהנשאל הסתרתי הטעם ותליתי לו כאילו הוא הוראת שעה. ואמרתי לו, מה שהתרתי לך היה לי טעם שהיה שייך רק בפעם ההיא ולא לעתיד והעלמתי ההיתר ממנו. ואמנם טעמי היה לא בשביל חשש של מעלתו שיקילו גם בענינים אחרים אבל היה טעמי הואיל במקומות אחרים נכשלים בהשחתת זקן בתער... וכמו שנה קודם שהתחלתי להדפיס ספרי והתחלתי לסדר ולחפש באמתחות הכתבים שלי את כל התשובות גמרתי בלבי להעלים תשובה זו ושלא להדפיסה מטעם הנ"ל. אבל כאשר עיינתי בזה ראיתי בלבי אדרבה לאידך גיסא בשביל שהדור פרוץ בדבר הנ"ל טוב יותר לפרסם היתר הנ"ל והטעם כמוס בלבי ולא אוכל לגלותו אם יפציר לא אשיב".

לבטים גדולים היו לנודע ביהודה קודם שפירסם תשובה זו. הוא רומז לנו כי הדבר קשור לאיסור החמור לגלח בתער, אך סותם וכותב שהטעם כמוס בליבו ואיננו מפרסם אותו.

בן דורו הצעיר ממנו, החתם סופר, גילה את הסוד:

"והנה בנודע ביהודה... כתב שלא רצה להדפיסו רק מטעם הכמוס. ואני הולך רכיל ומגלה סוד, כי בעווונתינו הרבים רבו המשחיתים בעם בתער, ואם יגדל זקנם בחול המועד יהיה כדי לכוף ראש לעיקר ושוב אחר יום טוב ישחיתוהו בתער ועוברים על כמה לאוין דאורייתא, על כן טוב להתיר איסור דרבנן בחול המועד שלא יצמחו השערות כל כך".

אם כן, הנודע ביהודה לא באמת פסק כרבנו תם, אלא ביקש להציל את השואלים מעוון גילוח בתער. לדעת הנודע ביהודה והחתם סופר, המתגלח מדי יום ביומו בתער אינו עובר על איסור תורה, שכן השערות קצרות ואינן מתארכות, ובשערות כאלה אין איסור תורה! ובכן, הנודע ביהודה לא קיבל את פסק רבנו תם, אלא נכנס בפרצה דחוקה כדי להציל את השואלים מאיסור חמור יותר.

אלא שאם אומנם כך, הרי שכאשר עסקינן ביהודים יראים ושלמים, המגלחים את זקנם באופן המותר על פי ההלכה, נשמט היתרו של הנודע ביהודה, ואין אפשרות להתגלח בחול המועד. והנה, חולפות עוד מאתיים שנה, ואחד מגדולי הפוסקים בדורנו – הגר"מ פיינשטיין – עורך מערכה מקבילה לזו של הנודע ביהודה. אף הוא מצטט את דעת היחיד של רבנו תם, וקובע שבמציאות המקובלת בדורנו ניתן לסמוך על רבנו תם להלכה ולמעשה (אגרות משה אורח חיים א, קסג; ושנה את ההיתר באורח חיים ד, קיא):

"הנה לאלו שנחוץ להם לגלח הזקן במספרים בחול המועד יש להתיר בזמן הזה במדינתנו, שכל אלו הרגילים בתספורת הזקן מסתפרים בכל יום ולכן אין שייך טעם החולקין על רבינו תם...".

כדרכו בקודש לומד הרב פיינשטיין את הסוגיה כאילו היה אחד הראשונים, ומכיוון שהוא מוצא תירוצים מניחים את הדעת לקושיות על רבנו תם הוא קובע שניתן להקל ולסמול עך דבריו, וכך סיים וכתב:

"ולכן ברור לעניות דעתי דבזמננו במדינתנו שנוהגין אלו הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל יום ואף אם ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים, ליכא שום איסור... אבל מכל מקום איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר. ואם אחד ירצה לסמוך על זה גם בשביל היפוי לבד אין למחות בידו, כי מעצם הדין הוא מותר לעניות דעתי".

כאן ההיתר מרווח הרבה יותר: המנהג להתגלח בכל יום נעשה כה רווח עד שלא ייתכן להחמיר בו, ודווקא ברגל, מכל ימות השנה, להיראות מנוול כאבלים.

אף שהיו מפוסקי דורנו שחלקו על הגר"מ פיינשטיין (ראה פסקי תשובות סימן תקל"א אות ב', ובהערה 4), בשמו של ידידו הגרי"ד סולובייצ'יק הובאו כדברים הללו ממש (נפש הרב, עמוד קפ"ט):

"לאלו שמגלחים בכל יום, נראה פשוט דמותר להם להתגלח אף בחולו של מועד... דכל היכא דאיכא אונסא, ומוכח מילתא לכולי עלמא שאנוס היה, דאז מותר לגלח. ודבר זה כולי עלמא ידעי, שאי אפשר לגלח בערב יום טוב את השערות שעדיין לא גדלו.

ונראה להוסיף עוד ולומר שבכל המקרים האלו שיש היתר תגלחת בחולו של מועד דמצוה וחובה נמי איכא לגלח, כדי שלא יהיה מנוול בחולו של מועד, ולא יכנס ליום טוב אחרון במצב של ניוול".

הנה אפוא דעת רבנו תם, שהיתה דעה דחויה בראשונים, הלכה ותפסה את מקומה בתשובתו של הנודע ביהודה, והפכה לחובה גמורה בתשובותיהם של הגר"מ פיינשטיין והגרי"ד סולובייצ'יק. כל זאת, כמובן, מתוך קשב רב להלך הרוח שבדור, ולמנהג העולם די בכל אתר ואתר.