תוספת שביעית

לעלוי נשמת דודי,

סגן יחיאל מרדכי הי"ד בן משה דוד ופרידה ויצמן,

בוגר הישיבה, אשר נפל בקרב על אגם קרעון

במלחמת שלום הגליל,

י"ט סיון תשמ"ב.

עלון שבות 158 / איתמר ניצן (מחזור ל"ב)

א. לימודו של רבי עקיבא

שנינו במסכת שביעית:

" 'בחריש ובקציר תשבות' - אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית, שהוא נכנס בשביעית, וקציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר"   (פ"א מ"ד [1]).

על פי ברייתא המופיעה בתלמודים [2] תנא קמא במשנתנו הוא ר' עקיבא. במכילתא דרשב"י חולקים תלמידיו בהבנת הלימוד:

"ר' יהודה אומר: 'בחריש ובקציר תשבת' - חריש שקצירו אסור זה חריש שלערב שביעית, וקציר שחרישו אסור זה קציר שלמוצאי שביעית. ור' שמעון אומר: שבות מן החריש בשעת קציר ושבות מן הקציר בשעת חריש"   (פרק ל"ד פסוק כא).  

להבנת ר' יהודה הלימוד מוסב על סוג הפעולה האסורה: אסור לחרוש לצורך גידול בשביעית [3]. לפי ר' שמעון, לעומת זאת, הלימוד מוסב על זמן האיסור: אסור לחרוש משעת הקציר בשנה השישית [4].

לכאורה, מדובר בתפיסות שונות של מהות תוספת שביעית. לפי ר' יהודה תוספת שביעית היא איסור הכנה לשביעית. לעומתו, ר' שמעון רואה את תוספת שביעית כהרחבה של זמן איסורי שביעית, וכפי שנראה להלן, אולי אף כהרחבת השביעית עצמה לתקופה שלפניה.

במכילתא דרבי ישמעאל מובא לימודו של ר' שמעון לתוספת שביעית, ויש ניסיון ללמוד ממנו לתוספת שבת :

" 'לא תבערו אש וגו' '. למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'בחריש ובקציר תשבות' - שבות מחריש בשעת הקציר, שבות מערב שביעית לשביעית; אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, יכול כן ישבות מערב שבת לשבת, [והדין נותן, הואיל ושביעית לשם השם, ושבת לשם השם, אם למדתי שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, כך ישבות מערב שבת לשבת]...   ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה? ת"ל: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' - ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת"   (מסכתא דשבתא ויקהל פרשה א).

גדריה של תוספת השבת, שהברייתא נסתה ללומדם מתוספת שביעית, שונים מאלו המוכרים לנו. מדובר דווקא במלאכות הנעשות לצורך שבת, ונמשכות לתוכה - תוספת של הכנה. אם כן, יש לתמוה על כך שהניסיון ללמוד נעשה דווקא מלימודו של ר' שמעון, שעוסק בהרחבת זמן איסורי השביעית.

נראה שיש לחדש בשיטת ר' שמעון שעל אף שמדובר בתוספת של זמן, המלאכות שנאסרו במשך זמן זה הן רק מלאכות המכינות לשביעית. המקור לכך הוא פשוט: לימודו של ר' שמעון אוסר רק חריש משעת קציר, שעל פי המשניות (פ"א מ"א ופ"ב מ"א) הינו כצורך שביעית.

על פי דברינו, גם תוספת השבת, שהברייתא נסתה ללומדה, אינה איסור הכנה גרידא, אלא איסור זמן המוגבל למלאכות מכינות. אמנם, לא הוזכר משך הזמן שרק במהלכו יחולו האיסורים, אך זאת משום שההצעה נדחתה. מדוע הברייתא לא נסתה ללמוד את דין תוספת שבת כאיסור הכנה גרידא מלימודו של ר' יהודה? נראה שאיסור הכנה שכזה שייך רק בשביעית, שבה קיים יסוד של איסור חפצא: "ושבתה הארץ שבת לה' " (ויקרא כ"ה, ב) - ישנה מצווה שהקרקע תשבות במהלך השנה השביעית [5], ועל כן גם מלאכות המתבצעות לפני תחילת השנה הגורמות לכך שהיא תעבוד בשביעית אסורות. יסוד זה לא קיים בשבת, ולכן אין זה סביר שיהיה איסור לגרום בערב שבת לכך שתיעשה מלאכה בשבת [6]. ואכן, תוספת שבת מוזכרת בכל המקורות כ"הוספה מחול על הקודש" [7] - הוספה מזמן החול על זמן הקודש. על כן, האפשרות היחידה הייתה ללמוד מלימודו של ר' שמעון - תוספת של זמן, המוגבלת למלאכות של הכנה.

ניתן להוכיח שר' שמעון אוסר בתוספת שביעית רק מלאכות המכינות לשביעית, מדעתו במשנה:  

"עד אימתי חורשים בשדה הלבן ערב שביעית? עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. א"ר שמעון: נתת תורת כל א' וא' בידו, אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד עצרת" (פ"ב מ"א).

גם לשיטת ר' שמעון האיסור לחרוש בשדה הלבן מפסח (שעת הקציר) הוא רק משום גזירה, והוא מודה שמדאורייתא חרישה מותרת גם לאחר הפסח, אם לא כלתה הליחה והחרישה הינה לצורך שישית. מכאן עולה שגם ר' שמעון מתיר חרישה לצורך שישית בתוספת שביעית. לפי הלימוד של "שבות מחריש בשעת הקציר" ייתכן שקביעת ר' שמעון שעד הפסח מותר לחרוש לא נובעת מהערכת המציאות [8], אלא מכך שעד הפסח אין תוספת שביעית, וגם חרישה לצורך שביעית מותרת [9].

ב. הלכה למשה מסיני

ר' ישמעאל (פ"א מ"ד) חולק על דרשתו של ר' עקיבא. בגמרא עולה שלשיטתו תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני:

"אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני"   (מועד קטן ג:).

באומרו "עשר נטיעות", ר' נחוניא מתייחס להיתר לחרוש בבית סאה שיש בו עשר נטיעות, שמדויק ממנו שבשדה רגיל אסור לחרוש. בגמרא (שם) נאמר שרבן גמליאל ובית דינו ביטלו את האיסור, והגמרא תוהה על סמכותם לעשות כן. התשובה הניתנת (ד.) היא שההלכה נאמרה רק בזמן שבית המקדש קיים. בירושלמי מובא הסבר אחר:

"בשעה שניתנה הלכה - כך ניתנה, שאם יבקשו לחרוש יחרושו"   (פ"א ה"ה).

הבדל נוסף בין גדרי ההלכתא בבבלי ובירושלמי הוא משך הזמן שלה. בבבלי (מועד קטן ג:) נאמר שההלכתא מוגבלת לשלושים יום לפני ראש השנה, ובירושלמי אין זכר להגבלה זו. מהו יסוד הבדלים אלו?

נראה שהבבלי והירושלמי חלוקים בטיב ההלכתא של תוספת שביעית. הבבלי רואה את התוספת כתוספת של זמן לשנה השביעית. כיוון שכך, יש להגבילה לתקופת המנייה הבסיסית של שנה - שלושים יום. תוספת של זמן הינה, כפי שהראינו לעיל, תוספת מן החול על הקודש, ועל כן היא תלויה בקדושת השנה השביעית: "שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' " (ויקרא כ"ה, ד). ניתן לומר שקדושה זו קיימת באופן מלא רק בזמן שבית המקדש קיים [10], אם כי איסורי השביעית קיימים גם לאחר חורבנו. אם כן, שני הדינים המוזכרים בבבלי נובעים מהבנת תוספת שביעית כתוספת של זמן.

הירושלמי, כאמור, לא מזכיר דינים אלו. הוא מביא מגבלה אחרת, שאף היא טעונה הסבר. יהודה פליקס, בפירושו למסכת שביעית [11], מסביר שהירושלמי הבין שבית דין יוכל לבטל את האיסור אם יגיע למסקנה שהחריש מועיל גם ליבול השנה השמינית, ולא רק לשנה השביעית. כלומר, אין מדובר בשינוי ההלכה התיאורטית, אלא בשינוי בהבנת המציאות [12].

נראה שניתן להוכיח את קיומו של שינוי זה מהירושלמי במקום אחר. הירושלמי מסביר את איסור החרישה מעצרת לשיטת ר' עקיבא כך:

"מתוך שהוא יודע שהוא מתיש כוחו של אילן אף הוא אינו מתכווין (פני משה: אלא) לעבודת הארץ"  (פ"א ה"א).

  מכך שהירושלמי תלה את האיסור בכוונת החורש, ניתן להסיק שהוא הבין את שיטת ר' עקיבא כדברי ר' יהודה - תוספת שביעית כאיסור הכנה, ומכאן ש"עבודת הארץ" שנאמרה כאן היא הכנה לשביעית, וכך נתפס חריש הקיץ לפני ביטול התוספת. לגבי המצב שלאחר איסור החרישה הירושלמי אומר: "לחרוש מותר, מפני שהוא מתקינן למוצאי שביעית" (פ"ג ה"ו). אמנם, נראה שמדובר שם על הווה אמינא לאיסור מדרבנן, אך מכל מקום מוכח שלאחר ביטול התקנה הירושלמי מתייחס לחריש הקיץ כאל חריש המועיל ליבול השנה השמינית.

על פי זה, ניתן לומר שגם במסגרת ההלכה למשה מסיני הירושלמי רואה את תוספת שביעית כאיסור של הכנה. ממילא, יש מקום להתיר מלאכות, אם מגיעים למסקנה שהן אינן מכינות לשביעית. כמו כן, אין מקום להגביל את איסורי התוספת לשלושים הימים שלפני ראש השנה, או לזמן שבית המקדש קיים. החידוש העולה מהסברנו הוא שלפי הירושלמי, אם נמצא חרישה המועילה לשביעית בלבד, היא תהיה אסורה גם כיום.

ג. שיטות הראשונים

שיטת רבי ישמעאל על פי הבבלי

כפי שראינו, לפי הבבלי ר' ישמעאל מבין תוספת שביעית כתוספת של זמן. יש מקום לדון האם זו הרחבה של זמן השביעית עצמה, או הרחבת זמן איסוריה בלבד.

התוספות במועד קטן (ג:) דן באפשרות שהגמרא מעלה בהווה אמינא לחיוב מלקות בתוספת שביעית, ומדבריו עולה שמדובר בהרחבת השביעית עצמה:

"ואם תאמר: מלקות מנלן? והלא לא כתיב בתוספת לאו, אלא עשה גרידא: 'בחריש ובקציר תשבות'? איכא למימר דמ'בחריש ובקציר' מפקינן דצריך תוספת, כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית, וכל דין שביעית יהיה לששית, דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית, ואם כן הוא כשביעית"   (ד"ה יכול).

על פי הבנה זו ברור שכל המלאכות האסורות בשביעית אסורות גם בזמן התוספת. לפי ההבנה השנייה ניתן לומר שרק המלאכות המכינות לשביעית אסורות בזמן התוספת, כפי שהצענו לעיל בשיטת ר' שמעון [13]. כך עולה מדברי הרמב"ם:

"עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית" (הלכות שמיטה ויובל פ"ג ה"א).

שיטת רבי עקיבא

לכאורה, רבי עקיבא אוסר חרישה לצורך שביעית ללא הגבלה לשלושים יום. הלימוד שהוא מביא (פ"א מ"ד) מתייחס בפשטות למשנה הראשונה, שהגדרים שבה אינם תלויים בשלושים יום. הזמנים המוזכרים במשניות הם פסח ועצרת בלבד [14], ולא מוזכר חילוק בין זמן מדאורייתא וזמן מדרבנן. כך משמע גם מהגמרא במועד קטן (ג:), המציינת את מגבלת שלושים היום רק בהקשר של ההלכתא. ואכן, הרמב"ם בפירוש המשניות, בהסבירו את שיטת ר' עקיבא, לא מציין הגבלת זמן:

"אסור לחרוש בשנה הששית חריש שהוא הכנה לשנה השביעית"   (פ"א מ"א).

ברם, רש"י, ועמו ראשונים רבים [15], חולק בנקודה זו:

"שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקדש, כדנפקא לן מ'בחריש ובקציר תשבות' - חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, ואסור לחרוש שלשים יום לפני ראש השנה, כדאמרינן בשמעתא קמייתא דמועד קטן" (סוכה לד. ד"ה ועשר).

נראה שמקור הבנה זו הוא הגמרא בראש השנה (ט.), הלומדת את דין תוספת שבת מלימודו של ר' עקיבא. כפי שהראינו לעיל, תוספת שבת היא בהכרח תוספת של זמן, ומכאן שהגמרא הבינה כך גם את תוספת שביעית לשיטת ר' עקיבא. כיוון שכך, סביר שיש לה את אותם גדרי הזמן של ההלכתא.

כאמור, מהסוגיה במועד קטן לא משמע כך, ובפשטות עולה ממנה שאין כלל דין של תוספת שבת. הרמב"ם, כפי הנראה, מבין שהסוגיות חולקות. הגמרא בראש השנה לומדת את דין תוספת שבת לשיטת ר' ישמעאל ממקור אחר - תוספת יום הכיפורים. הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"א ה"ו) מבין שתוספת זו היא תוספת של עינוי בלבד, ולא של מלאכות, ולפי זה קשה ללמוד ממנה לתוספת שבת. ואכן, ברמב"ם בהלכות שבת אין אזכור לדין תוספת שבת. נראה שהרמב"ם פוסק על פי הסוגיה במועד קטן, ולפיכך דוחה את הסוגיה בראש השנה, ולכן לא מזכיר את מגבלת שלשים היום בשיטת ר' עקיבא בפירושו למשנה.

 

---