מאת אורי יעקב בירן (מחזור ל"ט) ולביא ביגמן (מחזור ל"ט)

• פתיחה

במאמר זה נבקש לבחון ממה נובע הצורך לבדוק חמץ לאור הנר, המוזכר במשנה הפותחת את מסכת פסחים:

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.                               (פסחים ב ע"א)[1]

ההסבר המקובל לצורך בבדיקה לאור הנר הוא ש"אור הנר יפה לבדיקה", כך שבכל דבר ש"יפה לבדיקה" ניתן, לכאורה, לבדוק. אמנם, במהלך המאמר נעלה את הטענה כי יש טעם מהותי יותר לבדיקה לאור הנר.

• אור הנר יפה לבדיקה

הטעם הפשוט לבדיקה לאור הנר מובא בברייתא:

תנו רבנן: אין בודקין לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר  שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם...

                                                                                               (ז ע"ב-ח ע"א)[2]

המשמעות הפשוטה של "אור הנר יפה לבדיקה", היא שאור הנר הוא האור היעיל ביותר לבדיקת חמץ. מעבר למשמעות הברורה של המשפט, ניתן לראות זאת ממספר מקומות.

ראשית, כך נראה שהבינה הגמרא, המביאה ארבע דעות לעדיפות הבדיקה בנר על פני אבוקה, למרות שלגבי הבדלה, מצווה מן המובחר להשתמש באור אבוקה:

אמר רב נחמן בר יצחק: זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין, וזה - אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין. רב זביד אמר: זה - אורו לפניו, וזה - אורו לאחריו. רב פפא אמר: האי - בעית, והאי - לא בעית. רבינא אמר: האי - משך נהורא, והאי - מיקטף איקטופי.

                                                                                                         (ח ע"א)

שנית, מכך שאכסדרה "לאורה נבדקת"[3] יש להסיק שכאשר יש תאורה מספקת, אין צורך דווקא באור הנר לבדיקת חמץ.

לבסוף, בסוגיה המקבילה בירושלמי (פרק א הלכה א), הסיבה המובאת לבדיקה לאור הנר היא משום שהנר "בודק כלשהו". כלומר, מכיוון שהנר יכול לבדוק גם חמץ ששיעורו "כלשהו", נשתמש בו לבדיקת חמץ, שזהו בעצם אותו הנימוק כמו "אור הנר יפה לבדיקה".

ופנס לא אבוקה...

השלכה מעניינת להבנה זו, היא האפשרות לבדוק היום לאור פנסים. בהנחה וכל יתרונו של הנר הוא באיכות בדיקתו, נראה פשוט שהפנס בודק בצורה טובה יותר בכל הפרמטרים – נכנס יותר בקלות לסדקים, אורו לפניו ממש, אין כמעט סיכוי שישרוף את הבית ואורו יציב יותר מהנר.[4] וכך כותב הרב וואזנר:

 

ושאלתך אם אני משתמש לאור האלקטרי בשעת בדיקה, הוא ג"כ ע"ד הנ"ל, בדרך כלל אנו רגילים לעשות הכל לאור הנר בלבד, אבל פשוט שאם חסר לנו לטיב הבדיקה משתמשים בו כי העיקר הוא לבדוק כדת וכהלכה ואור הנר הוא רק מכשיר למצוה"   

                                                                                          (שבט הלוי א', קלו)

• ואולי יש סיבה אחרת...

עד כה ראינו, כי יש לבדוק לאור הנר מכיוון שאור הנר יפה לבדיקה. ברם, ניתן להביא מספר רמזים לכך שישנם טעמים נוספים לבדיקה לאור הנר.

המקור הראשון ממנו ניתן להסיק נקודה זו הוא הלימודים בסוגיא שראינו לעיל (ז:-ח). עוד בטרם הברייתא בגמרא מביאה את הטעם "אור הנר יפה לבדיקה", רב חסדא מביא מקור לבדיקה לאור הנר, אך אינו מביא טעם לכך:

 

מנא הני מילי? אמר רב חסדא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר.[5]

                                                                                                          (ז ע"ב)

מדברי רב חסדא עולה, כי יש צורך לבדוק לאור הנר ללא כל קשר ליכולת הבדיקה האיכותית שלו, אלא בעקבות לימוד מפורש מהפסוקים[6].

מקור נוסף לכך הוא דברי הירושלמי, ממנו עולה שיש צורך לבדוק לאור הנר גם ביום:

הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר לא סוף דבר בית שאין בו אורה אלא אפילו בית שיש בו אורה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר.

                                                                                                           (א', א)

מובן, שאם הצורך בבדיקה לאור הנר היה רק פונקציונאלי, הרי שאין שום סיבה לבדוק עם נר כאשר החמה מאירה במלוא כוחה, וכפשט הגמרא אצלנו.

לבסוף, כאשר הרמב"ם מביא את דין בדיקת אכסדרה, הוא מתנסח באופן הבא:

אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, במה דברים אמורים בחורים ובמחבואות אבל אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו.

                                                                                            (חמץ ומצה, ב' ד)

מלשון זו משמע, שבדיקת אכסדרה לאור החמה אפשרית רק בדיעבד[7]. נקודה זו מתחדדת, לאור העובדה שהשולחן ערוך הביא את לשון הרמב"ם להלכה:

ואכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה, דיו.                      (אורח חיים תלג', א)

קביעה זו באה בניגוד לעולה בסוגיה בבבלי, המביאה דין זה לכתחילה. ערוך השולחן מסביר, כי הרמב"ם חושש לשיטת הירושלמי, שציין שגם לאור החמה צריך לבדוק עם נר:

ולכן נ"ל משום דבירושלמי ריש פסחים [פ"א הל' א'] איבעי ליה דאולי אף במקומות שאורן רב צריך נר דווקא ע"ש ולכן אף דלדינא קיי"ל כש"ס דילן מ"מ חשש הרמב"ם להירושלמי וכתב לשון דיעבד.

                                                                                                    (שם אות ו')

אם כן, לאור הסברו של ערוך השולחן ברמב"ם ובשולחן ערוך, לכתחילה יש לבדוק לאור הנר אפילו ביום[8], דבר המורה על כך שיש לבדוק לאור הנר גם היכן שאורו כלל אינו נחוץ.

 

• אז מה הסיבה?

כעת, לאחר שראינו שככל הנראה יש טעם נוסף לבדיקה לאור הנר, נעלה כמה אפשרויות לטעם זה.

1. גזירת הכתוב

אפשרות אחת היא, שמדובר בגזירת הכתוב. כך ניתן להבין מדבריו של רב חסדא, שהביא מקור לדין, אך לא הביא לו נימוק. כך גם נראה מדבריו של הרב עובדיה יוסף, שהעלה כי אילו חשמל לא היה מוגדר כאש[9], אסור היה להשתמש בו לבדיקת חמץ:

"דלמאי דפשיטא ליה שאין תורת נר על אור חשמלי, גם י"ח בדיקת חמץ י"ל שאינו יוצא, דלא קרינן ביה מ"ש חז"ל (ריש פסחים) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר"                                                                                                                    

                                                                                    (יביע אומר ד', או"ח מ)

אמנם, במסקנת דבריו מעיר הרב עובדיה כי "אין הכרח דלישנא דבודקין את החמץ לאור הנר בדווקא הוא" .

2. הבדיקה החשובה

אפשרות אחרת, העולה מדברי רבנו דוד, היא שבדיקה לאור הנר מהווה בדיקה חשובה:

וסמכו חכמים מן הכתוב שחשיבותה של בדיקה אינו אלא לאור הנר.                       

                                                                                  (ז ע"ב ד"ה מנא הני מילי)

ניתן להסביר את דבריו של רבנו דוד בשתי דרכים. האחת, בדיקה לאור הנר נחשבת בדיקה חשובה מכיוון שהיא הבדיקה הטובה ביותר. השנית, מכיוון שנקבע להלכה שיש לבדוק חמץ לאור הנר, רק בדיקה כזו נקראת בדיקה "חשובה".

3. בדיקה בדבר שניתן לשרוף עמו

ההצעה אותה אנו רוצים לבסס להלן, היא כי בבדיקת חמץ אנו מעוניינים ביכולת השריפה של הנר, ולא ביכולת התאורה שלו. ממילא, יש חשיבות דוקא בנר כמבעיר, ולא רק כ"יפה לבדיקה", וכפי שנפרט לקמן.

על מנת לטעון שהנר נחוץ לביעור חמץ, כלומר לשריפה, נצטרך לבסס כמה הנחות:

• בדיקת חמץ היא תחילת הביעור.
• יש ערך בשריפת חמץ לעומת דרכי ביעור שונות.
• שריפת החמץ יכולה ואולי אף צריכה להתבצע בסמוך לבדיקה.

• ה. בדיקת חמץ כתחילת ביעור

על מנת לטעון כי הצורך בנר בבדיקת החמץ קשור לביעור החמץ, יש להניח כי בדיקת החמץ מתפקדת כתחילת תהליך הביעור. כפי שנראה בפרק זה, ישנם דינים ודיונים שונים בהם הבנה זו עולה.

1. טעם בדיקת חמץ

השאלה הראשונה היא, מדוע בודקים חמץ. במשנה נאמר ש"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" אך לא הוזכרה הסיבה, עובדה המובילה את הראשונים לדיונים מרתקים בפתיחת המסכת.

רש"י מציין בקצרה כי "בודקין שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא" (ב. ד"ה בודקין). בפשטות, לשיטתו הבדיקה נועדה על מנת שלא ישאר חמץ בבית[10]. אמנם, ר"י מעלה את הגישה הזו מדרגה:

"ונראה לר"י דאף על גב דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאכלו."                                                                                         

                                                                                       (ב ע"א תוד"ה אור)[11]

כלומר, הבדיקה איננה תקנה שלא יעבור על איסור דאורייתא של בל יראה ובל ימצא, אלא גזירת חכמים "שמא ימצא גלוסקמא יפיפיה" (ו:) ויבוא לאוכלה[12]. למול גישה זו ניצבת סברתו של רבינו דוד:

"מעתה כשבודקין את החמץ לא משום חששא שלא יבא לאכלו בודקין אלא כדי לקיים מצות התורה שצוותה לבער את החמץ..."

                                                                                 (ב ע"א סוף ד"ה בודקין)[13]

אם כן, ברור מדברי רבינו דוד שהבדיקה מהווה קיום משמעותי בתוך ביעור החמץ, וכך הוא אף מסביר את דברי רש"י. יש להדגיש, כי לפי רבינו דוד בדיקת החמץ מהווה חלק מתהליך הביעור משום שהיא "מוציאתו מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כחו, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת", ובכך האדם מקיים את "ביעור החמץ במעשה". במילים אחרות, עצם בדיקת החמץ מהווה ביעור, מכיוון שמה שהאדם לא מוצא יוצא מתחום אחריותו.

2. מצוות תשביתו

הרב ליכטנשטיין שליט"א דן בשאלת הקשר בין בדיקת החמץ לבין הביעור בצורה ישירה, וכך כותב:

הבדיקה אינה עומדת לבדה, אלא היא חלק ממערכת של בדיקה וביעור. לכן, קודם כל יש לברר האם ביעור החמץ מהווה קיום של מצווה. אם נניח שיש קיום מצווה בביעור החמץ, יש לבדוק האם קיום זה ממוקד בביעור בלבד, או שניתן לכלול בתוכו גם את הבדיקה הקודמת לו.

                                          (שיעורי הרא"ל פסחים, 'תוקפה של בדיקת חמץ', עמ' 9)

בין השאר, תולה הרב את השאלה הזו בחקירות האחרונים בקיום ההשבתה. השאלה המרכזית העומדת בפניהם היא האם יש צורך בהשבתה בכל מקרה, או שמדובר במעשה השייך רק כאשר יש חמץ שנמצא. כפי שכותב המנחת חינוך:

והנה לכאורה יש ספק, אם המצות עשה היא שיהא החמץ מושבת... ואם אין לו חמץ אינו עובר בלאו וגם המצות עשה מקיים בשב ואל תעשה... או דילמא דמצוה עליו בקום ועשה דישבית החמץ

                                                                          (מנחת חינוך מצוה ט' ס"ק א)[14]

אם ניתן לקיים את מצוות העשה של "תשביתו" גם ב"שב ואל תעשה", טוען הרב ליכטנשטיין, קשה להבין כיצד בדיקת החמץ נחשבת כחלק מהמצווה, כבעלת קיום[15]. לעומת זאת, בהנחה ויש עניין שיקיים את המצווה ב"קום ועשה", דהיינו שצריך לבער בפועל חמץ, ניתן להבין כיצד בדיקת החמץ משתלבת במערכת זו (אך כמובן אין זה מוכרח). בדיקת החמץ היא הפעולה הראשונה הנעשית בדרך ביעור החמץ, ובקיום מצוות תשביתו.

3. ברכה על בדיקת חמץ

נקודה המחזקת את היות בדיקת החמץ פתיחתה של מצוות הביעור, עולה מהברכה עליה. בגמרא נאמר:

אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך. מאי מברך רב פפי אמר משמיה דרבא לבער חמץ, רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ.

                                                                                                           (ז ע"א)

בין כך ובין כך, ברור לגמרא שלפני בדיקת החמץ, מברכים ברכה בה מציינים את מצוות ביעור החמץ. לכאורה, מכאן הוכחה טובה לקשר שבין בדיקת החמץ לבין הביעור. כך, בפשטות, מבינים מפרשים רבים בנושא, הנחלקים ביניהם האם הברכה מוסבת על בדיקת החמץ בלבד, או על הבדיקה ועל הביעור גם יחד[16]. אמנם, יש לציין כי אחת האפשרויות שמעלה בעל העיטור היא שהברכה מתייחסת לביטול שיתרחש בשלב מאוחר יותר:

וי"ל ברכת ביעור על הביטול וברכת עשה מה"ת היא ולפיכך אין אנו מברכין על בדיקת חמץ[17] וע"כ נהגו שלא לשוח עד שיגמור הביטול.

                                                                                  (עיטור ביעור חמץ קכ:)[18]

4. זמן בדיקת החמץ

כנקודת סיום לפרק זה, נציין כי ניתן לתלות את שאלת היחס בין בדיקת החמץ לביעור החמץ, בשאלת זמן הבדיקה. כזכור, במשנה מוזכר כי "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ", אך לא ברור מה קורה אם בודקים לפני כן. ישנם הסבורים כי אין שום בעיה בכך, וכך פשט דעת בעל המאור:

ואיכא מאן דאמר שאם בא להקדים לבדוק בי"ג שרשאי... וכן דעת הר"ז הלוי.          

                                                                          (ר"ן א ע"ב באלפס ד"ה ואיכא)

בדרך זו פסקו גם מהר"ן שפירא והמהרש"ל (חידושי אנשי שם א: באלפס אות א'). אמנם, ראשונים שונים דחו את האפשרות הזו (ר"ן שם, וכן במלחמות ז. ד"ה דתניא).

לכאורה, טענה כי בדיקת החמץ היא חלק מתהליך הביעור תסתדר בצורה חלקה יותר עם הגישה הסוברת שהבדיקה נצרכת דווקא בליל י"ד[19]. אמנם, יש לציין כי לא ברור האם ההתנגדות לבדיקה קודם י"ד נובעת מסיבות עקרוניות[20], או שזוהי סיבה צדדית, כפי שעולה למשל מדברי המהר"ם חלאווה[21]:

ומתסברא לי דאפילו רוצה להקדים ולבדוק ליל י"ג... לאו כל כמיניה דחיישנין דלמא מתחיל לבדוק וכיון דלאו זמן בדיקה הוא לכל מתעצל ומניחו באמצע בדיקה וישכח מלגמור קסבור שכבר גמר.

                                                                  (מהר"ם חלאוה ד ע"א ד"ה אמר ר"נ)

אם כן, דיונים רבים בבדיקת חמץ יכולים להיקשר לשאלה האם בדיקת חמץ היא חלק מתהליך הביעור או פעילות עצמאית. כפי שראינו, גישה המחברת בין בדיקת החמץ לביעורו מוצאת את ביטויה במגוון רחב של תחומים, כשבחלקם היא אף הגשה המתבקשת ביותר (כגון בברכת הבדיקה).

 

• דרכי ביעור

כאמור, אנו צריכים גם להוכיח כי יש ערך בשריפת חמץ לעומת דרכי ביעור אחרות. המשנה בריש פרק שני[22], מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לדרכי הביעור:

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה,                                                     
וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

                                                                                                        (כא ע"א)

1. סברת המחלוקת

ניתן להסביר את מחלוקת התנאים בשלוש דרכים שונות.

דרך אחת – ניתן לומר שנחלקו האם מוקד המצווה הוא במעשה או בתוצאה. חכמים המאפשרים דרכי ביעור רבות, מבינים שהתוצאה היא העיקר – שלא ימצא חמץ. לעומת זאת, רבי יהודה המאפשר רק דרך ביעור אחת, שריפה, מבין שהשבתת החמץ צריכה להיעשות על ידי מעשה חיובי. ואכן, מקור הדין לפי רבי יהודה הוא מנותר, שבו נאמרה במפורש מצוות שריפה:

 "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ".                                                (שמות יב', י)

הדים להסבר זה ניתן למצוא בדברי ר' חיים[23]:

ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצות שריפה. דמצות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהא להבעלים חמץ, משא"כ אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה.

                                                   (ר' חיים הלוי הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג)

לדבריו, אם מצוות השבתת חמץ היא בשריפה, אזי המצווה חלה על החפצא של החמץ, ויש לשרוף אותו. לעומת זאת, אם השבתת חמץ היא בכל דבר, הרי שהמצווה היא על ה'גברא' – שלא יהיה לבעלים חמץ, ודרך הביעור המדוייקת אינה משמעותית.

דרך שניה- נציע, כי גם רבי יהודה סבור שמוקד המצווה היא בתוצאה שלא יישאר חמץ, אך לשיטתו הדרך הטובה ביותר לוודא זאת היא על ידי שריפה. ואכן, כך משמע משיטתו של רבי במכילתא דרבי ישמעאל[24].

דרך שלישית- חכמים סבורים גם כן שיש חשיבות לכך שביעור חמץ יעשה על ידי מעשה חיובי, אך להם אין הכרח לשרוף את החמץ – די לפוררו או להטילו לים. לעומתם, רבי יהודה סבור שמעשה הביעור ההכרחי הוא דווקא בשריפה[25].

2. דעת חכמים

כעת, נעמיק בהבנת מחלוקת התנאים. נפתח בעיון בדעת חכמים, לאור דברי המגן אברהם:

בגמ' דידן גרסי' וחכ"א אף מפרר כו' ודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דיו (ב"ח) אבל גירס' הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר

                                                                                              (או"ח  תמה', א)

כלומר, מלשון גמרתנו[26], "אף מפרר וזורה לרוח", משמע כי בעוד רבי יהודה סבור שדרך הביעור היחידה היא שריפה, חכמים סבורים כי אמנם שריפה היא דרך הביעור הטובה ביותר, אך ישנן דרכי ביעור נוספות. אמנם, בגרסאות רבות[27], מושמטת המילה "אף". לפי גרסאות אלו, חכמים סבורים ש"מפרר וזורה לרוח", באה במקום שריפה, ולא בנוסף לה.

הגר"א עמד אף הוא על ההבדל בין הנוסחאות השונות, אך חלק על מסקנת המגן אברהם:

רמב"ם וכגי' אף מפרר ואף לס' דלא גרסי אף מ"מ פי' אף מפרר מדקאמר ר"י אלא שריפה.

                                                                           (ביאור הגר"א או"ח תמה', א)

לדברי הגאון, עצם העובדה שחכמים מתייחסים לדברי רבי יהודה "אין ביעור חמץ אלא שריפה", מורה על כך שהם רק מרחיבים את אפשרויות הביעור, ולא פוסלים את אפשרות השריפה באופן מוחלט.

אם כן, לפי גרסת הגמרא שלנו, גם לפי חכמים יש עדיפות לבער חמץ על ידי שריפה[28]. אמנם, לדעת הגר"א  אפילו אם לא גורסים "אף", לדעת חכמים יש עדיפות לבער בשריפה. רק לשיטת המגן אברהם לפי הספרים שאינם גורסים "אף", לדעת חכמים אין חשיבות לשריפה.

3. אין ביעור חמץ אלא שריפה

דעת רבי יהודה, לכאורה עולה בקנה אחד עם דברינו ללא בעיה. אלא, שגם לדעת רבי יהודה במקים מסוימים יש דרכים אחרות לבער חמץ:

אמר רבי יהודה: אימתי - שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר! 

                                                                                                         (יב ע"ב)

נחלקו הראשונים בהבנת החלוקה בין "שעת ביעורו", ו"שלא בשעת ביעורו".

נפתח בדברי רש"י:

אימתי - אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.

שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא מוזהר מן התורה - השבתתו בכל דבר...

                                                                                                              (שם)

כלומר, לדעת רש"י אדם שרוצה לבער את חמצו לפני שעה שביעית, חייב לשרוף את חמצו (שלא בשעת ביעורו). לעומת זאת, אדם שלא הספיק לשרוף את חמצו לפני השעה השביעית, יכול לבערו בשעה השביעית ("שעת ביעורו") בכל דבר[29] [30].

אמנם, לרבנו תם פירוש אחר בסוגיה:

ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים. וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו. אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה.

                                                                                      (יב ע"ב תוד"ה אימתי)

לשיטת רבנו תם, אדם שרוצה לבער את חמצו בשעה שישית או לפניה ("שעת ביעור"), יבערו בכל דבר, מכיוון ש"אינה מצווה לבערו אלא מדרבנן". לעומת זאת, אדם שלא הספיק לבער את חמצו, וצריך לבער את חמצו בשעה השביעית (שלא בשעת ביעורו), ישרוף את החמץ מכיוון שרמת החיוב היא כבר מדאורייתא.

לבסוף, רבי יהודה המובא במדרש, אינו מחלק כלל בין שעת ביעורו לאחר שעת ביעורו:

'תשביתו שאר מבתיכם'- בשריפה. הגיעה שעת ביעור ולא ניתמנה לו האור שישרפנו מפרר וזורה לרוח או מטיל לים לדגים. ר' יהודה או' ממתין עד שיגיע לישוב וישרפנו שהיה ר' יהודה או' אין מצות השבתתו אלא שריפה.

                                                        (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב', טו).

נעיר, כי שיטה זו היא גם פשטות שיטת רבי יוסי במכילתא דרבי ישמעאל.

לסיכום פרק זה, ראינו שלוש הבנות בשיטת רבי יהודה:

	לפני שעה שביעית	שעה שביעית ואילך
רש"י	שריפה	בכל דבר
רבנו תם	בכל דבר	שריפה
רבי יהודה במדרש	שריפה	שריפה

 

אם כן, לדעת רש"י, ולדברי רבי יהודה במדרש, וודאי שיש חשיבות דווקא לבער את החמץ גם לפני השעה השביעית, דבר שיאפשר לשרוף חמץ בלילה. אמנם, גם לדברי רבנו תם שעיקר מצוות השריפה היא דווקא לאחר השעה השישית, הרי שריפה היא אחד מדרכי הביעור, כך שלא ניתן לפסול אפשרות לשרוף חמץ לפני השעה השישית גם לשיטת רבנו תם.

4. פסיקת הלכה

• שיטות הראשונים

מחלוקת תנאים משמעותית זו העסיקה את הראשונים ופילגה אותם לשני מחנות. מחד, רש"י, תוספות, ר"י בסמ"ג[31] וראשונים נוספים[32] פוסקים כרבי יהודה, שאין ביעור חמץ אלא שריפה. מאידך, הרמב"ם רבינו יונה, בעל העיטור[33] ו"כל הגאונים"[34] סבורים שהלכה כחכמים[35].

לטובת הפוסקים כרבי יהודה עומדת "סתם משנה" בתמורה (לג:), בה נמנה חמץ בפסח כאחד מהדברים שחייבים בשריפה. במקביל, לטובת הפוסקים כחכמים עומדת עצם העובדה שהם חכמים, ו"יחיד ורבים הלכה כרבים"[36].

• שולחן ערוך - כחכמים

השולחן ערוך מצטט באופן ברור את פסיקת הרמב"ם בנושא:

כיצד ביעור חמץ? שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים...                               

                                                                                       (שו"ע או"ח תמה', א)

דהיינו, השולחן ערוך פוסק כחכמים, שניתן לבער חמץ גם בדרכים שאינם שריפה. כאמור, המגן אברהם הסיק מניסוח הרמב"ם, הוא ניסוח השולחן ערוך, שישנה עדיפות לשריפת חמץ גם לשיטה זו. גישה זו עולה עוד במאירי, שכותב:

ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כחכמים שביעורו אף במפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו טעון שריפה אלא שאם רצה שורפו ותבוא עליו ברכה.         

                                                                                      (יב ע"ב סוד"ה ביעור)

אם כן, גם לגישה הפוסקת כחכמים באופן בלעדי, יש ערך משמעותי לביעור חמץ על ידי שריפה[37].

• רמ"א – והמנהג לשורפו

על דברי השולחן ערוך מוסיף רבי משה איסרליש ביטוי קצר:

"הגה: והמנהג לשורפו"                                                (הגהות הרמ"א או"ח שם)

מה מקור המנהג? אפשרות אחת היא שמדובר ביישום של שיטת המאירי והמגן אברהם, שישנה עדיפות בשריפה. אפשרות אחרת, אותה מעלים האחרונים (ט"ז, ביאור הגר"א), היא שמדובר בפסיקה לחומרא כרבי יהודה. מקור לדברים האלו מצינו כבר בדברי הרא"ש, שכותב:

לכך ראוי להחמיר ולשורפו ושריפה חמורה...                                   (רא"ש ב', ג)[38]

יש להזכיר את הערת הגר"א, כי כל החומרא רלוונטית רק להבנה שעולה ברש"י בהסבר דעת רבי יהודה. כאמור, על פי גישת רש"י, רבי יהודה מחייב שריפת חמץ רק טרם זמן החיוב בביעור מדאורייתא. לעומת זאת, לשיטת רבנו תם שקודם זמן חיוב הביעור רבי יהודה אינו מחייב שריפת חמץ, כמעט ואין משמעות להחמרה כרבי יהודה.

5. סיכום

מכל מה שראינו עולה האפשרות ומוזכרת החשיבות בביעור חמץ על ידי שריפה. נקודה זו מופיעה בצורה משמעותית בשיטת רבי יהודה, אשר כמותה פסקו ראשונים רבים, ואחרים שהחמירו כשיטתו למרות שמעיקר הדין פסקו כחכמים. אמנם, גם בשיטת הפוסקים כרבנן ישנה אפשרות, ואולי אף עדיפות או צורך להחמיר לכתחילה, לבער את החמץ על ידי שריפה – וכמנהג העולם[39].

• ביום או בלילה

עד כה ביססנו שתי טענות:

א. בדיקה מהווה תחילת ביעור.

ב. יש ערך לשריפת חמץ על פני דרכי ביעור אחרות.

כעת, לסיום דברינו, נראה כי ישנה דעה הממליצה לשרוף חמץ גם בלילה, בסמוך לבדיקה.

1. ביום

הרמ"א, שציין כי המנהג הוא לשרוף את החמץ, ציין את הזמן העדיף מבחינתו:

וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום.                                  (רמ"א שם)

הנימוק אותו מעלה הרמ"א הוא הלימוד מדין קרבן נותר, שאותו שורפים ביום ("והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו"). נימוק נוסף מופיע בדברי המהרי"ל (הובא במגן אברהם אות ג'): כאשר אדם ישרוף את החמץ ביום, הוא יזכור לבטל אותו.

2. אפשר בלילה

בהגהות מימוניות נאמר:

מה שמשייר יניחנו בצנעה. מכאן היה מדקדק רבינו יהודה משפיר"א והיה נוהג לשרוף את החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה.

                                                            (הגהות מימוניות הלכות חמץ ומצה ג', א)

דבר דומה מופיע בראבי"ה[40] וברבינו חננאל (ו.). על פי גישה זו, אמנם אין חיוב, אך יש עניין 'לדקדק' לשרוף את החמץ שמוצאים בלילה. יש להדגיש כי מדבריהם משמע ששורפים גם בלילה, במקביל לשריפה של מה שנשאר ביום.

גישה זו מצאה את דרכה גם לדברי הרמ"א, שאף נימק אותה:

אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו.           

                                                                                                     (רמ"א שם)

אם כן, לפי הרמ"א ישנה עדיפות לשרוף ביום, אך ניתן לסמוך על שיטת הראשונים הממליצים לשרוף בלילה. העטרת זקנים[41] מציין, כפי שהעלנו לעיל, שגם אם שרף בלילה יש צורך לשרוף ביום – שזהו עיקר מצוותו.

3. השלכה

כיוון זה, המאפשר (ואף ממליץ) לשרוף בלילה, מקדם את דברינו צעד אחד הלאה. ראינו כי בדיקת חמץ היא חלק מתהליך הביעור, וביעור חמץ המעולה ביותר הוא שריפה. כעת מתברר כי שריפת חמץ צריכה להיות גם צמודה לבדיקה. כך, מיד לאחר שהאדם בודק את חמצו, הוא גם שורף אותו  – ממש עם הנר איתו הוא בדק!

ניתן להסביר הלכה זו בשני מישורים מקבילים, לאור ההסברים שהעלינו לעיל במחלוקת רבי יהודה וחכמים:

דרך אחת – תוצאה. מכיוון שמטרת ביעור חמץ היא להגיע לתוצאה הטובה ביותר של כילוי החמץ, מובן מדוע מיד לאחר הבדיקה יש לשרוף. ברגע שנמצא החמץ יש לבערו, כי איש אינו יודע מה ילד יום. וכלשונו של הרמ"א, "כדי שלא יגררנו חולדה"[42].

דרך אחרת – מעשה. הבדיקה מהווה חלק אינטגראלי ממעשה הביעור. חלק ממעשה של כילוי, של מיגור הטומאה והאיסורים, נעוץ בבדיקה שמבצעים לפני כן. כאשר שורפים את החמץ כהמשך ישיר לתהליך השריפה, הרי שהתהליך הופך למשמעותי יותר.

ח. סיכום

במאמר זה בקשנו להעלות כיווני מחשבה שונים להסבר הצורך בבדיקת חמץ לאור הנר. למול הגישה הפשוטה, הגורסת כי הצורך בנר הוא מצד היותו הכלי היעיל ביותר לבדיקה, העלנו מספר אפשרויות: הצענו שישנה "גזירת הכתוב" להשתמש בנר, העלנו את האפשרות שמדובר בענין בעל חשיבות והצגנו באריכות את האפשרות כי הבדיקה היא בעצם שלב ראשון בשריפת החמץ, ולכן נעשית באמצעי שניתן לשרוף בעזרתו.

 

בלי סודות...

לא  נכנסנו לדיון בסודות הרבים העולים מתוך הסוגיא. ברמז קל, נצטט את דברי הבני יששכר:

משנה הזאת מרמזת כשהגיע האדם בהתחלת שנת הי"ד אז באת הנשמה עם היצר טוב אל האדם, אז בודקין את החמץ היינו היצר הרע שהיה אצלו עד היום, והבדיקה צריכה להיות לאור הנר היינו לאור הנשמה שבאת אל האדם.                                  

                                                                                (בני יששכר ניסן, מאמר י')

הנר, לפי הבנתו, הוא הנשמה שבאה אל האדם. אף כלי מלאכותי או המצאה חדשנית לא יוכלו להחליף את הפעולות שהאדם צריך לעשות בעזרת נשמתו.

והכוונה שבדיקת החמץ בדקדוק להעירנו לבדוק היטב מעשינו ומחשבותינו הסר משם כל פשע וחטאה והיה לבער.

                                                                              (עין יעקב כז ע"ב ד"ה אמר)

בצורה עמוקה יותר, כשהאדם רוצה לתקן את מידותיו, לדוגמה, אין הוא יכול להסתפק במלחמה ישירה נגדם, משום שחלק מהותי מאותה המלחמה הוא הבדיקה בחורים ובסדקים, בדיקה שמהווה פתיחה למערכה של שינוי פנימי.