בלכתך בדרך | מצה בזמן הזה חיובה דאורייתא

בהלכות חמץ ומצה פוסק הרמב"ם (פ"ו ה"א): "מצוות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה-עשר שנאמר: 'בערב תאכלו מצות'. בכל מקום ובכל זמן".

את החיוב לאכול מצה בכל זמן מדאורייתא לומד הרמב"ם מהגמרא בפסחים (דף קכ.):

"אמר רב מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור? דכתיב: 'על מצות ומרורים יאכלוהו' – בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור. מצה נמי הכתיב: 'על מצות ומרורים יאכלוהו'? מצה מיהדר הדר ביה קרא: 'בערב תאכלו מצות'. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. אלא הכתיב: 'בערב תאכלו מצות'? – ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה, דסלקא דעתך אמינא כיון דפסח לא אכלו מצה ומרור נמי לא ניכול – קא משמע לן. ורבא אמר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא, דלא גרעי מערל ובן נכר, דתניא: כל ערל לא יאכל בו – בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. ואידך – כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי. תנאי כוותיה דרבא: 'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' א-להיך' – מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טעמא? הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף בליל הראשון רשות? תלמוד לומר: 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מניין? תלמוד לומר: 'בערב תאכלו מצות' – הכתוב קבעו חובה".

שאלה

האם הפסוק "בערב תאכלו מצות" בא להרחיב את החיוב הנלמד מהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו", או שמא זהו חיוב נפרד של אכילת מצה מדאורייתא גם כאשר אין "על מצות ומרורים יאכלוהו"?

תשובה

נראה לתלות את הדברים במחלוקת ראשונים בעניין אכילת מצה בזמן הזה. בראשונים ישנו דיון ארוך מתי עיקר אכילת מצה בזמן הזה, וכן דיון במי שאין לו אלא כזית אחד מצה שמורה, מתי יאכלנו: בתחילת האכילה – ויקיים לשובע, או בסוף, באכילת האפיקומן.

הרשב"ם (בדף קיט: ד"ה "אין מפטירין אחר המצה אפיקומן") כותב:

"צריך לאכול מצה בגמר סעודתו זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה. וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלים באחרונה לשם חובה, ועל כורחינו אנו מברכים 'על אכילת מצה' בראשונה אף-על-פי שאינה לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור, דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו – הלכך מברך אתרווייהו ברישא".

לדעת הרשב"ם עיקר חיוב אכילת מצה הוא בגמר סעודתו, בזמן אכילת האפיקומן, ודברי הרשב"ם מתייחסים דווקא לזמן הזה.

בדומה כותב הרמב"ם (פרק ח' מהלכות חמץ ומצה ה"ט):

"באחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית, ואינו טועם אחריו כלל. ובזמן הזה אוכל כזית מצה, ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצב בפיו, שאכילתן היא המצווה".

בתוספות בפסחים (דף קכ. ד"ה "באחרונה אין בראשונה לא") מוצגת דעה הפוכה:

"עיקר מצוה על הראשונה, שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף טעם המצב בפיו באותו כזית אחרון".

דעה זו סוברת, שעיקר מצוות אכילת מצה הוא בכזית ראשון, והכזית האחרון בא רק לשימור הטעם בפיו – ולא כדעת הרמב"ם, שהטעם בפיו הוא מצוות אכילתה.

ניתן להציע, שלאותן דעות, הסוברות, שמצוות אכילת מצה היא בגמר סעודתו, הפסוק "בערב תאכלו מצות" בא להרחיב את החיוב, שנלמד מהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו". וכפי שבזמן הבית מצוות אכילת מצה היא עם אכילת הפסח, והפסח עיקר מצוותו בסוף הסעודה, כך גם מצה בזמן הזה מצוותה בסוף הסעודה.

מאידך לדעות הסוברות, שבזמן הזה עיקר מצוות אכילת מצה בכזית הראשון, אין קשר בין הפסוקים. הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" מלמד חיוב אכילת מצה בזמן המקדש, שאז עיקר אכילת מצה הוא עם אכילת הפסח. בזמן הזה, לעומת זאת, חיוב אכילת מצה אינו נלמד מהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו", אלא מהפסוק "בערב תאכלו מצות" – ובזמן הזה עיקר המצווה בתחילת אכילת מצה, בכזית הראשון.

את הדברים אפשר לדייק מדברי הרא"ש:

"דהברייתא (הכוונה לתוספתא פ"ה דפסחים הי"ג: "דהספוגים והדובשנים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה") – בזמן הבית מיירי, דאיכא פסח. אבל בזמן הזה יותר טוב לאכול לתיאבון".

הערה: להרחבת הדיון בעיקר זמן אכילת מצה – ראה במקורות שהובאו לעיל, וכן: "אוצר הגאונים" לדף קיט:, ובשאילתות פרשת צו סימן עו (וב"העמק שאלה" אות ה'), וב"ספר המאורות" פסחים קיט: הקטע המתחיל "והיכא דלית ליה..." ובמהר"ם חלאווה דף קיט:.