דילוג לתוכן העיקרי

מצה עשירה

הרב אוהד פיקסלר
11.08.2014

פתיחה

בחג הפסח אנו נתקלים במספר סוגים של מצות- מצה רגילה, מצת מצווה, מצה שמורה, מצה עשירה מצה שרויה ועוד. ברקע של כל 'סוג' מצה ישנם דיונים ברמות שונות- עיקר הדין, מנהג, לכתחילה, מחלוקת תנאים או מחלקות אחרונים.

בשיעור השבוע נעסוק בדין מצה עשירה ונעקוב אחר השיטות השונות בנושא, מדברי הגמרא ועד המנהגים השונים והחומרות שהועלו מחדש בדורנו.

לצאת ידי חובת מצה

הגמרא בפסחים מביאה מימרא בשם ריש לקיש:

"אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבין על חימוצה כרת.         

יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קמיה דרב אידי בר אבין, ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: מאי טעמא דריש לקיש? - אמר ליה: דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ [וגו'] דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה - חייבין על חימוצו כרת. והא, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה - אין חייבין על חימוצה כרת. - איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא:... איתער בהו רב אידי בר אבין, אמר להו: דרדקי, היינו טעמא דריש לקיש: משום דהוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין"    (לה.).

האמוראים נחלקו בפירוש שיטתו של ריש לקיש. רב פפא מסביר כי מכיוון שאין יוצאים במצה זו ידי חובת מצה בפסח, אין חייבים עליה כרת. רב פפא לא מסביר מדוע לא יוצאים ידי חובת מצה במצה שנילושה ביין/שמן/דבש, אלא רק קובע שקיים קשר בין עונש הכרת ובין קיום מצוות מצה.

רב אידי בר אבין מסביר ששמן/יין/דבש נקראים מי פירות, ומי פירות לא מחמיצין. נראה שדין מי פירות הינו דין ידוע, ורב אידי מחדש שחומרים אלו זהים למי פירות ואינם מגיעים לידי חימוץ. יתכן ודברי רב אידי אינם חולקים על דברי רב פפא אלא מוסיפים טעם נוסף כך שניתן לחלק בין שני דיונים:

  1. מצה ממי פירות- אינה מחמיצה ולכן לא חייבים עליה כרת.
  2. מצה מיין שמן ודבש שיש לה דין כפול- א. אינה מחמיצה כמו כל מי פירות. ב. לא יוצאים בה ידי מצה בפסח, וזה דין מוסכם שאינו קשור לדיון.

מדוע שלמצה מיין/שמן/דבש יהיה דין שונה? תשובה אחת לשאלה זו עולה בדברי הגמרא בדף הבא:

"...אם כן מה תלמוד לומר לחם עני? פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא?  מי כתיב לחם עוני? עני כתיב..."                                                                (לו.).

ר"ע מצריך לחם עוני בקיום מצוות מצה, ולכן לא יוצאים ידי חובת מצה שנילושה ביין/שמן/דבש.

אולם, רוב הראשונים מסבירים שהסיבה שלא יוצאים ידי חובת מצה במצה עשירה היא שמי פירות אינן מחמיצין. יש צורך שלמצה תהיה יכולת ופוטנציאל להגיע לידי חימוץ (ראה תוספות על אתר, מגיד משנה, טור ועוד), אך אם הפוטנציאל לא קיים אז אין זה מוגדר כמצה בפסח. הסבר זה דומה למחלוקת התנאים לגבי אורז בפסח, כאשר מקובל להלכה כחכמים שהואיל ואורז מגיע לידי סרחון ולא לידי חימוץ, לא יוצאים בו יד"ח בפסח.

שיטה שונה נמצאת בדברי רש"י:

"של מצות ביין ושמן ודבש - מפני שקרובה וממהרת להחמיץ, ואין אדם יכול לשומרה, לפיכך, אם לש - תשרף מיד... דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין - לא קשיא הך, דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר, ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הוי - כלומר רע, ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ, ואי אפשר לשומרן".

רש"י מבין שגם מצה עשירה אסורה בפסח מדין חמץ נוקשה ודינה אף גרוע ממצה רגילה. כדברי רש"י סובר גם הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם.

שיטת הרמב"ם

בפסיקת הרמב"ם בנושא מסתתרת הבנה שונה במהלך הסוגיה, ונראה כי לשיטתו יש לחלק בין מי פירות ובין יין, שמן ודבש. ואלו דבריו:

"חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אינם באין לידי חמוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק הרי זה מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין, ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין, והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין"                                                     (פ"ה, הלכה ב).

"...מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו..."         (פ"ו,הלכה ה).

הרמב"ם מפריד בין שתי הלכות שונות: בפרק ה הוא דן במי פירות וקובע שמי פירות לא מחמיצין. לעומת זאת בפרק ו הוא מחלק בין המקרים וקובע שלמרות שמי פירות לא מחמיצין, ניתן לצאת בהם ידי חובת מצה. אולם אף על פי כן, מצה שנילושה בשמן ודבש יש לה דין נוסף שלא יוצאים בה ידי חובה מדין לחם עוני.

 

בדברי הרמב"ם אנו מוצאים שתי הבנות שונות:

  1. יש להפריד בין מצה שנילושה במי פירות ובין יין שמן ודבש. חילוק זה מסתבר לאור דברי ר' עקיבא בדף לו, ולאור כך מבינים שפוסקים גם כרב פפא וגם כרב אידי.
  2. העובדה שמי פירות אינם מחמיצין הינה בעלת השלכה לגבי העונש על החימוץ, אך אין זה גורר בעקבותיו את המסקנה שלא ניתן לצאת ידי חובת מצה במי פירות. ניתן לחלק בין אורז שהחומר הבסיסי שלו אינו ראוי, ובין חיטה שנילושה במי פירות. הסיבה שלא יוצאים ידי חובה באורז אינה מפני שאינו מחמיץ, אלא משום שאינו מין דגן. התוצאה של העובדה שאינו מין דגן היא שאינו מחמיץ אלא מגיע לידי סירחון. לעומת זו מצה שנילושה במי פירות היא מין דגן ולכן יצאו בה יד"ח בפסח[1].

הפרשנים דנו בשיטת הרמב"ם האם לשיטתו יוצאים יד"ח במצה של מי פירות במי פירות בלבד, או שמא כשיש בה גם מים. מדברי המגיד משנה עולה שהרמב"ם מדבר אף במקרה של מי פירות בלבד, ונראה שזה פשטות הרמב"ם לאור הבנתו בסוגיה. נראה כי כך יש להבין הלכה נוספת של הרמב"ם:

"מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה (דברים ט"ז) לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני"                                 (פ"ה, הלכה כ).

הרמב"ם אוסר על שילוב של מים ושמן, אך את זה הוא לא פסק לפני כן בפרק לגבי מי פירות. רק שמן נאסר גם בערבוב עם מים משום שהוא גורם לכך שהמצה לא תהיה לחם עוני, ולכן לא יוצאים בה ידי חובה. שאר מי פירות לא גורמים להפקעת 'שם' לחם עוני, ולכן דינם בפסח כמו כל מצה ממים. גם לגבי שילוב שמן במצה הבעיה היא ביום הראשון בלבד, אך אין בעיה לאכול מצה זו בשאר הימים.

להלכה, נראה שיש מספר נפקא-מינות בין שיטת רוב הראשונים ובין שיטת הרמב"ם:

  • האם יוצאים ידי חובת מצה בליל הסדר במי פירות? לפי הרמב"ם כן אך לא לפי רוב הראשונים.
  • לפי שאר הראשונים יוצאים ידי חובה במצה המורכבת מיין ומים. לפי הרמב"ם, נראה שלא יצאו ידי חובה במצה זו שהרי אינה לחם עוני (כמבואר בפ"ה הלכה כ).
  • הטור (סימן תע"א) פוסק כי אין בעיה באכילת מצה עשירה בערב פסח. לפי הרמב"ם יהיה אסור לאכול מצה שנילושה במי פירות, והוא מתיר רק מצה שנילושה ביין שמן ודבש. לפי שאר הראשונים יהיה מותר כל מצה עשירה.

שיטת ביניים מצאנו בדברי הב"ח (סימן תע"א); הב"ח מחלק בין מצה עשירה שיש בה מים ומי פירות, מול מצה עשירה שהיא רק מי פירות. מצה עשירה שיש בה מים יוצאים בה ידי חובת אכילה בפסח בדיעבד, ולכן יהיה אסור לאכול אותה בערב פסח כדין כל מצה. מצה עשירה ללא מים לא יוצאים בה ידי חובה. כדברי הב"ח סובר המהר"ל בגבורות ה' (הובא במג"א תע"א, ה) שיוצאים במצה עשירה שיש בה מי פירות ומים. לעומת זאת המג"א חולק על המהר"ל וסובר שבכל מקרה לא יוצאים ידי חובה במצה שיש בה מי פירות, מפני שהיא מצה עשירה. מדברי המג"א לא ברור מה הטעם שלא יוצא יד"ח, ונראה שהסיבה היא שאין זה לחם עוני והבנה זו וודאי לא כרמב"ם אלא כל מי פירות.

פסיקת ההלכה

התוספות דנים בשאלה האם אין כלל חימוץ במי פירות, או שמא יש חימוץ אך אין בו איסור כרת (כעין תערובת חמץ). הטור (סי' תס"ב) מסכם את הדעות בנוגע לחימוץ מי פירות, ומזכיר את דעת רש"י שהבאנו לעיל. רוב הראשונים חולקים על כך ומבינים כי כוונת הקביעה שמי פירות אינן מחמיצין הינה כי הם לא הופכים מאכל לחמץ והוא אינו נאסר.

השלחן ערוך והרמ"א פסקו להלכה כדלהלן:

"מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות אפילו שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני (דברים ט"ז, ג).  

מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הילכך אין ללוש בהם; ואם לש בהם, יאפה מיד.

הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין, ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה" (סי' תס"ב, סעיף א-ד).

רוב האחרונים הסבירו שחומרת הרמ"א נובעת מחשש לשיטות רש"י (ראה לדוג' בביאור הגר"א על אתר). ברם, מלשון הרמ"א נראה שהחומרא של מצה עשירה אינה נובעת מחשש הלכתי לשיטת רש"י, אלא הוא פשוט מביא את מנהג העולם שלא נהגו ללוש במי פירות. פסיקה זו דומה לדין קטניות בפסח וגם כאן הוא מוסיף את המילים 'ואין לשנות' - מדובר על מנהג ולא על פסיקה הלכתית.

בסעיף ב כותב ה'שלחן ערוך' כי אם התערבבו מים במי פירות אנו חוששים שהם מחמיצין מהר יותר. ה'משנה ברורה' (ס"ק יח) מרחיב זאת לגבי אשכנזים ואומר שאם לשו אסור לאפות אפילו מיד, ומשמע מזה שדין זה חמור יותר מכל איסורי חמץ שניתן לאפות מיד וככה עושים מצות. הסיבה להחמרה זו משום שאנו חוששים שמי פירות ממהרים להחמיץ יותר ממים, וכפי שסיכם את הנושא הרב משולם ראטה:

"הן בכל לבי חפצתי למלא בקשתו, אבל בכל זאת לא אוכל להסכים בכלל להצעה זו של תעשיית ביסקוויטים לפסח מקמח עם מי פירות, אחרי שלפי פסק הרמ"א בהגהות סי' תס"ב סעיף ד' במדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות וכו' ואין לשנות... אבל לא להתיר לעשות בית חרושת מיוחד לאפות כן בדרך קביעות.... אבל אם נילוש במי פירות, כיון שעיקר הטעם של מנהג מדינות אלו שהביא  הרמ"א הוא בשביל שאנו חוששין לדעת רש"י... הלכך צריך שימור יותר ולאפות מיד לצורך חולה במי פירות לבד...

ומה שכתב חתני הרב נ"י בשם הרב אוחנא נ"י שאמר שבמצרים עושים כל מני דברים מקמח עם מי פירות ואפשר לעשות גם כאן כשיש השגחה טובה, אין שום ראיה ממנהג מצרים שהם בני ספרד הנמשכים במנהגיהם אחרי הבית יוסף ולא קבלו עליהם חומרא של הרמ"א שהוא מנהג מדינות אלו, היינו בני אשכנז. ועיין בספר ברכי יוסף לאו"ח סי' תס"ב אות ז' ח', שכתב: בכל בני ספרד המנהג להתיר ללוש במי פירות לבד ובני אשכנז שנהגו להחמיר אין להקל להם. ואנו, בני אשכנז, אם קבלנו עלינו דעת הפוסקים המחמירים (אף אם רוב הפוסקים מקילים) כבר קיבלו אבותינו עליהם כאותה דעה ואסור עלינו, בני אשכנז, מדינא ואין לו התרה..." (ח"א סימן מב).

בעקבות הבנתו שפסק הרמ"א נובע מחשש לשיטת רש"י הוא מחמיר במצה עשירה יותר ממצה רגילה. ברם, לפי ההבנה שהצענו יש מקום להתיר מצה עשירה שנשמרו בה כללי אפיית מצה מחיטה ומים.

מחלוקת נוספת שהתחדשה בשנים האחרונות בעניין זה נוגעת גם לפוסקים כדעת השו"ע. הרב מרדכי אליהו קבע בעקבות בדיקות מעבדה שבייצור התעשייתי של מצה עשירה יש ערבוב של מי פירות ומים. בעקבות דברי הרמב"ם והשו"ע (שציטטנו לעיל) משמע שאם יש עירוב של מים ומי פירות אז יש תהליך של החמצה וממילא יש כאן חשש של חמץ. בעקבות כך, לפי דבריו לכו"ע אין לאכול מצה עשירה בפסח[2].

שיטת הרב עובדיה יוסף חולקת  על גישה זו. קביעתו העקרונית היא שעוגיות מצה עשירה מותרות לכתחילה עבור ספרדים ובדיעבד עבור האשכנזים ,שכן גם האשכנזים אוסרים מי פירות על פי מנהג ולא על פי הלכה. לשיטתם אין כלל חשש של התערבות מים, וההכשרים השונים דואגים לעניין זה מבעוד מועד. בראיון בנושא הרחיב הרב אברהם יוסף שמדובר על נוכל שהטעה את הרב מרדכי אליהו, דבר שנדחה על ידי תלמידיו.

יש להזכיר שני עניינים נוספים לגבי היחס בין מי שאוכל ומי שלא אוכל מצה עשירה בפסח. עניין ראשון לגבי חמץ שעבר עליו הפסח ולא נמכר. נראה שגם לשיטת הרב מרדכי אליהו לא צריך לחשוש בעוגיות מצה עשירה לדין חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ומדובר בחמץ נוקשה וכן בגלל שהאדם לא פשע בשמירת מצות אלו.

בשו"ת יחווה דעת (ח"א, י) דן הרב עובדיה יוסף בשאלה האם מותר לחנוני ירא שמים למכור מצה עשירה לאשכנזים שלא נהגו בהן היתר? לאחר סקירת הדעות השונות ופסיקת ההלכה הרב עובדיה מדגיש:

"וז"ל המאירי (יבמות יד:, עמ' ע"א): כל ששנים חלוקים אחד להיתר ואחד לאיסור, אסור למתיר להעלימו לאוסר, וליתן לו מן האיסור, אלא צריך שיודיעהו שזהו דבר האסור לו לפי שיטתו. וכל שאינו מודיעו מותר לאוסר לסמוך עליו ע"ש.... ועוד עיין בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' י"ט), שנשאל בדין ההולך ממקום שנהגו איסור בדבר מסויים, למקום שנוהגים בו היתר, האם מותר לו להתאכסן אצל בעל הבית, או שמא יש לחוש פן יאכילהו מדבר שנהגו בו איסור במקומו. והשיב, שאין לחוש לכך, שבודאי לא נחשד סתם יהודי להניח לחבירו לאכול דבר שהוא אסור לחבירו, שאם כן הרי הוא עובר משום לפני עור לא תתן מכשול...[3]".

ההצעה הפרקטית שמועלית בדבריו היא לכתוב מודעה בחנות שהעוגיות עם מצה עשירה ומעבר לכך אין צורך להזהיר את הקונים.

 

 

[1]   מסתבר שהרמב"ם הבין שהמחלוקת לגבי אורז היא מחלוקת כללית לגבי זיהויו כמין דגן כפי שמשמע בגמרא בברכות ולא כמחלוקת האם העובדה שאינו מחמיץ גוררת שלא יוצאים בו יד"ח.

[2]   ראה בעניין זה ראיון שהתקיים השנה עם בנו הרב יוסף אליהו בקישור : http://www.inn.co.il/News/News.aspx/218557.

[3]   וראה בשו"ת יביע אומר ח"ה,ג שכתב להקל לגבי בשר חלק כשאוכלים מחוץ לבית מדין ספק ספיקא גם לאוסרים.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)