פסחים | דף קיג | שנאת עוברי עבירה

הגמרא בדף קיג ע"ב עוסקת באדם שראה בחברו דבר עבירה, אך אינו יכול להעיד על כך משום שאין עימו עד נוסף. רב קובע כי על אף שאסור לאדם כזה לגלות על חטאי חברו, משום שכל עוד עדותו אינה מהימנה ואינה מתקבלת בידי הגורמים המוסמכים לכך דבריו נחשבים הוצאת שם רע, מותר לו לשנוא את החוטא. רב מוכיח את דבריו מן הפסוק "כי תראה חמור שונאך... עזוב תעזוב עימו". הפסוק מזכיר בפירוש אדם השונא את חברו, ומשמע שיש מקרה שבו מותר לשנוא אדם מישראל, ומכאן שמדובר באדם שעבר עבירה, ומותר לשונאו. הראשונים והאחרונים הרבו לעסוק בסייגים ובתנאים המתלווים לדין זה, אך אנו לא נעסוק בכך, אלא בשאלה שהעלו התוספות בסוגייתנו:

"דבאלו מציאות אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו?".

התוספות הקשו מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא, הקובעת שיש להעדיף סיוע לשונא על פני סיוע לאוהב כדי שהאדם יתרגל לכוף את יצרו לקיים את מצוות הקב"ה גם כשהדבר מנוגד לרגשותיו הטבעיים. אם השונא הנזכר בפסוק הוא אדם שראוי לשונאו, מדוע צריך האדם לכוף את יצרו ולהתגבר על שנאה זו?

על כך השיב הריטב"א (בבא מציעא לב ע"ב) בשם התוספות ש"אין לו להראות איבה בגלוי, דאם כן אף הוא ישנאהו, דהא כתיב 'כמים הפנים לפנים', ואולי יבואו לידי שנאה רבה וקטטה גמורה". על פי תירוץ זה ראוי לאדם לשנוא בליבו את חברו החוטא ואת מעשיו, אך עליו להימנע מלהפגין זאת כלפי חוץ, כדי למנוע מהדברים לצאת מכלל שליטה. להבחנה זו בין שנאה בלב לשנאה המתבטאת כלפי חוץ התכוונה התורה כשציוותה לסייע לאדם שראוי לשונאו, וכך להצניע את השנאה שבלב.

אולם נראה שמדברי התוספות בסוגייתנו עולה הסבר שונה:

"וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו, דכתיב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".

לפי התוספות, בסופו של דבר אכן תיווצר "שנאה גמורה", אלא שעל האדם לכוף את יצרו ולא להיגרר אחריה. נראה שלפי הסבר זה השנאה ה'גמורה' היא תוצאה טבעית של השנאה הראויה לעוברי עבירה, אלא שלאחר שנתעוררה שנאה זו יש לכוף את היצר ולסייע לשונא.

אפשר להבין שדברי התוספות בסוגייתנו חולקים על התירוץ המובא בריטב"א, ולפיהם מותר לבטא את השנאה לחוטא כלפי חוץ. אולם ייתכן שאין כאן מחלוקת: אכן יש להימנע מלבטא את השנאה לחוטא ולחטאיו כלפי חוץ, כדי להימנע ככל האפשר מהתעוררות "שנאה גמורה", אך התוספות בסוגייתנו לימדונו אמת חשובה: לא נאמר 'כמים הפנים לפנים כן פני האדם לאדם', אלא "כן לב האדם לאדם". אף אם נשתדל בכל כוחנו להימנע מלבטא את השנאה כלפי חוץ, לב האדם חש את שבלב זולתו, ולא תמיד נצליח להינצל מהתפרצות שנאה גמורה. לכן נצטווינו שאף לאחר התפרצות השנאה שניסינו בכל כוחנו למונעה, עלינו להימנע מלהיגרר לתוך מערבולת השנאה המסוכנת, לכוף את יצרנו ולסייע לשונא.

שאלה נוספת המתעוררת בעקבות דברי התוספות בסוגייתנו היא מה פירושה של "שנאה גמורה" ומה ההבדל בינה ובין השנאה המותרת. לא נעסוק בכך בהרחבה, אך לא נוכל להימנע מלהביא חלק מדבריו של בעל התניא (ליקוטי אמרים תניא פרק לב), היפים לכל זמן:

"...והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנאותם, מצוה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת – שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם".

בעל התניא קובע כי יחד עם השנאה כלפי החלק השלילי שבנפשם של עוברי העבירה, עלינו לאהוב את החלקים החיוביים בנפשם. זוהי, ללא ספק, "מלאכה קשה שבמקדש", ויהי רצון שנזכה להגיע למעלה זו.