כל יחיד ויחיד חייב לתקוע

בסוגית תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת (ראש השנה ל.), עוסקת הגמרא גם במצות תקיעת שופר ביום הכפורים בשנת היובל, ודנה ביחס בין שתי מצוות התקיעה:

ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע.

אמר רב הונא: ועם בי"ד. מאי ועם בי"ד – בזמן בי"ד, לאפוקי שלא בזמן בי"ד, דלא...

מתיב רב ששת: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, אלא שביובל תוקעין בין בבי"ד שקידשו בו את החדש, ובין בבי"ד שלא קידשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. ובר"ה לא היו תוקעין אלא בבי"ד שקידשו בו את החדש, ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע. מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע? אילימא דביובל תוקעין יחידין ובר"ה אין תוקעין יחידין, והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא דיחידאי... לעולם בזמן בי"ד, והכי קתני: ביובל, בזמן בי"ד תוקעין בין בפני בי"ד בין שלא בפני בי"ד, בר"ה תוקעין בזמן בי"ד ובפני בי"ד.

בלימוד הסוגיה עולות שתי קושיות. ראשית, הברייתא בפתיחת הסוגיא (שמקורה בתו"כ) דורשת מן הפסוק שביובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע, ואף מביאה ברייתא נוספת המנגידה לענין זה בין יובל לראש השנה. אולם, למסקנת הסוגיא מתפרש דין 'כל יחיד ויחיד חייב' על הצורך בתקיעה בפני בי"ד דוקא בר"ה שחל בשבת, שאינו קיים ביובל. דין זה הוא דין דרבנן, הנובע מגזרה דרבה ומתקנת ריב"ז, ולכאורה אינו נוגע לעיקר מצות תקיעת שופר (ולכן גם אינו נוהג אלא כשחל ר"ה בשבת). ^[1] כלומר, מן הפסוק למדים שביובל לא נוהגת גזרה דרבנן!

שנית, דין זה, המופיע בשתי הברייתות, מנוסח בלשון חיוב ופטור – ביובל 'כל יחיד ויחיד חייב', ובראש השנה 'אין כל יחיד ויחיד חייב' – אולם המשך השקלא וטריא בגמרא דן במונחים של איסור והיתר – באילו אופנים מותר לתקוע בשבת ובאילו אסור. קושיה זו מתחדדת בהצעת הגמרא "אילימא דביובל תוקעין יחידין ובר"ה אין תוקעין יחידין" ובדחייתה מכח עדות על המנהג ביבנה, שלכאורה אינו מלמד על החיוב, אלא רק על המנהג בפועל. כך תמה הרשב"א (ד"ה הא): "תמיהא לי מאי קשיא ליה, לימא אין, ביובל כל יחיד ויחיד חייב ממש לתקוע דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם כדאמרינן לעיל, ואילו בר"ה חיוב ליכא. וברייתא נמי כל יחיד ויחיד חייב ואין כל יחיד ויחיד חייב קתני, ואסהדתיה דרב יצחק בר יוסף לא בחיוב הוא, וצריך לי עיון". הרשב"א מציע לפרש את הברייתא כפשוטה: ביובל חייב כל אחד ואחד לתקוע, ובר"ה אין חיוב כזה. אם מפרשים כך, ולא על שאלת ההיתר כבגמרא, העובדה שהיו שנהגו לתקוע ביבנה אינה מעלה ואינה מורידה.

בשאלה הראשונה, על משמעות הדרשה מ"בכל ארצכם", עסקו הראשונים. הרא"ש בתוספותיו (ד"ה ביום הכפורים) כתב שאכן שתי הברייתות נתכוונו לענין אחד, להתיר לתקוע ביובל גם שלא בפני בי"ד, והדרשה הלומדת דין דרבנן זה מ"בכל ארצכם" היא אסמכתא בעלמא. לדעתו, ודאי שהברייתא לא התכוונה ללמד את עצם החיוב, שהרי פשוט שכל אדם חייב במצוה, והחידוש הוא רק שגם מדרבנן מותר לקיים את החיוב הזה בביתו שלא בפני בי"ד, שלא כבר"ה שחל בשבת.

אולם, ראשונים אחרים פרשו שהדרשה בברייתא הראשונה היא דרשה גמורה, ולמרות הניסוח השוה, שתי הברייתות מתכוונות לדינים שונים. הברייתא הראשונה אכן לומדת מן הכתוב דין דאורייתא בעצם מצות יובל, והברייתא השנייה, אף שמשתמשת באותן מלים, מלמדת את הדין מדרבנן, שלא גזרו שאין לתקוע אלא בפני בי"ד. בהסבר הדרשה בברייתא הראשונה, הריטב"א (ד"ה אמר) קבל את הנחת היסוד שבתמיהתו של הרשב"א, ובאר שבניגוד לראש השנה שבו אחד תוקע וכולם יוצאים בשמיעת תקיעתו, ביובל כל אחד אכן חייב לתקוע בעצמו. לעומתו, הר"ש משאנץ (על תו"כ ט', ב) פרש שהדרשה באה לאפוקי מהו"א שמצות התקיעה נאמרה רק לבית דין כמצוות הספירה והקידוש המופיעות קודם לכן, וללמד שחייבים בה גם היחידים.^[2]

אם כן, לדעת הריטב"א והר"ש, הברייתא הראשונה מתפרשת ביחס לעיקר המצוה מן התורה, ורק הברייתא השניה עוסקת בדין מדרבנן ובגזרה דרבה. אמנם, נחלקו הריטב"א והרא"ש מהו הדין שלומדת הברייתא הראשונה. לדעת הריטב"א, גם הברייתא הראשונה לומדת דין המייחד את תקיעת היובל מתקיעת ר"ה, ולדעת הר"ש, הברייתא נועדה דוקא להשוות בין תקיעת היובל לתקיעת ר"ה שהכל חייבים בה, ודלא כהו"א שרק בי"ד יתחייבו בה.

שיטת הריטב"א, שגם לדינא ביובל 'כל יחיד ויחיד חייב' כפשוטו, ולא ניתן לצאת בשמיעה, מעצימה את תמיהת הרשב"א. אם באמת יש דין כזה, שאינו בר"ה, מדוע לא לפרש כך את הברייתא השניה, המנגידה בין יובל לר"ה במלים אלו ממש, ומדוע הגמרא מסבה אותה מעיסוק בחיוב ופטור לדיון באיסור ובהיתר? ניתן להציע לתמיהה זו תירוץ על בסיס דיוק לשונה של הברייתא השניה. אמנם שתיהן משתמשות במלים "כל יחיד ויחיד חייב לתקוע", אך הברייתא השניה כורכת את דין "כל יחיד ויחיד" עם האבחנה בין בי"ד שקידש את החודש לבי"ד שלא קידש, ומוכח שהיא עוסקת דוקא בדיני תקיעה בר"ה שחל בשבת. לכן, לא יכלה הגמרא לפרש את הברייתא השניה כעוסקת בעיקר חיוב המצוה, ועל כרחה פירשה אותה על אופני היתר התקיעה בשבת.^[3]

שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"י ה"י–י"ב):

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה)^[4] וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שב"ד יושבין ושלא בפני ב"ד. ובר"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני ב"ד.

ניתן לראות כי הרמב"ם, ע"פ האזכור הכפול בגמרא, הביא את דין "כל יחיד ויחיד חייב לתקוע" פעמים. בהלכה י' כתב אותו כחלק מהגדרת המצוה הכללית (בהתאם לברייתא הראשונה), ובהלכה י"ב הביא את דין הברייתא השניה, וכתב את דין "כל יחיד ויחיד" כניגוד לר"ה שחל בשבת. מכאן שאין הרמב"ם סובר כשיטת תוס' הרא"ש ששתי הברייתות נתכוונו לענין אחד, וברי שלדעתו יש דין עקרוני במצות תקיעה ביובל שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. אולם, סתם הרמב"ם דבריו ולא באר מהו דין זה, האם כשיטת הריטב"א או כשיטת ר"ש משאנץ.

דייקו האחרונים שלשיטת הרמב"ם ישנו הבדל יסודי בין מצות תקיעת שופר בראש השנה, שיסודה בשמיעת קול שופר, ובין מצות התקיעה ביובל שיסודה בחיוב תקיעה בשופר. כך עולה מהשוואת לשונו בשתי המצוות, הן בניסוח ההלכות עצמן: "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה" (שופר פ"א ה"א) לעומת "מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי" (שמטה ויובל פ"י ה"י) והן בספר המצוות ובמנין המצוות שבראש ההלכות.^[5] יתכן שהבסיס לכך הוא דיוק של הרמב"ם בלשון הפסוקים: בראש השנה נאמר רק "יום תרועה", אך ביובל נאמר "והעברת שופר".^[6]

רבים דחו דיוק זה ואת החילוק היוצא ממנו, שהרי נאמרה גזרה שוה בין תקיעת היובל לתקיעת ר"ה (ר"ה לג:), ושנינו "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" (ר"ה כו:). גם הרמב"ם פסק בהלכה י"א ש"שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות", וא"כ, כשם שבר"ה התוקע לתוך הבור לא יצא כי חייב לשמוע, כך יהא גם ביובל, ומוכח שהמצוה בשמיעה.^[7] 

אמנם, נראה כי אין להשוות דיניהם לגמרי, שהרי בפירוש המשנה שם כתב "בתקיעה, רוצה לומר מנין התקיעות, ובברכות, רוצה לומר מנין הברכות", והרי שלשיטתו אין כוונת המשנה להשוותם אלא למנין בלבד. גם מסקנת הגמרא (שם כז.) מורה שההשוואה אינה מוחלטת, שהרי היא מקשה על השוואה זו ודוחה "כי קתני אשארא", כלומר שאין מניעה לומר שההשוואה היא רק לחלק מהדינים. בהלכותיו, הוסיף הרמב"ם על לשון המשנה, וכתב שלא רק התקיעות שוות, אלא גם השופר אחד הוא לכל דבר. נראה שהוספה זו נועדה לכלול את מסקנת רבי לוי שם בגמרא, שגם החפצא של השופר זהה בר"ה וביובל, וא"כ גם הלשון "אחד הוא לכל דבר" לא נועדה בהכרח לומר שכל דיני המצוה שוים, ואין בכך כדי לסתור את המסקנה המתבקשת משינוי לשונו של הרמב"ם.^[8] 

על בסיס דיוק זה, ועל בסיס האזכור הכפול של דין "כל יחיד ויחיד" בדברי הרמב"ם, הציע הרדב"ז (סי' אלף תל [חלק ה' ללשונות הרמב"ם סי' נז]) כי לדעת הרמב"ם אכן כל יחיד ויחיד חייב לתקוע בעצמו (כשיטת הריטב"א), ולא ניתן לצאת בשמיעה, כיוון שהשמיעה אינה המצוה כלל אלא התקיעה. הרדב"ז עצמו מסתפק בדינו, ומודה שניתן לומר שעיקר המצוה אכן בתקיעה, ואעפ"כ ניתן לצאת בשמיעת התקיעה מאחר. גם הלח"מ (שופר פ"א ה"א) סבר מתחלה לומר כן, אך דחה הבנה זו מכח תמיהת הרשב"א: אם בניגוד לר"ה, ביובל צריך כל אחד לתקוע בעצמו ואינו יוצא בשמיעת חברו, ניתן היה לפרש את הברייתא ש"כל יחיד ויחיד חייב" כפשוטה, כעוסקת בדין זה, ולא מובנת ראית הגמרא לדברי רב הונא מהברייתא השניה של "כל יחיד ויחיד חייב לתקוע", ראיה שבסיסה בפירוש החלופי שניתן לברייתא כעוסקת באופני היתר התקיעה בבי"ד. לתמיהה זו הצענו תירוץ לעיל.^[9]

ועדין לא נתבררה דעת הרמב"ם באופן מוחלט, כי בפשטות נראה היה לומר שגם מה שכתב בהלכה י' אינו אלא לומר שהחיוב אף על היחידים ולא רק על בי"ד, וכפירוש ר"ש משאנץ. הרי פתח "מצוה זו מסורה לבי"ד תחלה" ורק אח"כ כתב "וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע" (כ"כ הלח"מ שם). אמנם, לעניות דעתי נראה שאפשר להביא ראיה שהרמב"ם אכן סובר כריטב"א מתוך דבריו בתשובתו. מדובר אמנם בתשובה שאינה מזכירה כלל יובל, אך היא דנה בהבדל בין הגדרת המצוה בר"ה כשמיעה לבין ההגדרה האפשרית כתקיעה:

וזה כי המצוה שנצטוינו בה אינה התקיעה אלא שמיעת התקיעה. ונפקא מינה כי אלו היתה המצוה שנצטוינו בה היא התקיעה היה חייב כל אדם ואדם מן הגברים לתקוע, כשם שחייב כל אדם ואדם שישב בסוכה ויטול לולב, והיה ראוי להיות שהשומע שלא תקע לא יצא ידי חובתו וכן היה ג"כ שהתוקע שלא שמע יצא ידי חובתו... ואין הדבר כן, כי המצוה היא השמיעה לא התקיעה ואין אנו תוקעין אלא כדי שנשמע.

(תשובות הרמב"ם [בלאו] קמב)^[10]

נמצא מפורש יוצא מפי הרמב"ם, כי אִלּוּ בר"ה המצוה היתה בתקיעה ולא בשמיעה, היה חייב כל אחד ואחד מן הגברים לתקוע, והשומע מן התוקע לא יצא, כשם שכל אחד חייב לשבת בסוכה ואין אחד יוצא בזה מפי חברו. ולפי דרכנו למדנו, שביובל בו לדעת הרמב"ם המצוה אכן בתקיעה ולא בשמיעה, כך הוא הדין, כדעת הריטב"א והרשב"א.^[11]

מטרת התקיעה

יתכן ששאלת גדר התקיעה ביובל, אם בשמיעה או בתקיעה, תלויה במטרת התקיעה. בספר המצות (עשה קלז), הרחיב הרמב"ם בהבדל בין מטרת התקיעה ביובל למטרת התקיעה בראש השנה:^[12]

וידוע כי התקיעה ההיא היא ביובל אמנם לפרסם החירות ושהוא מין הכרזה, והוא אמרו "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" בארץ הנזכרת. ואין עניינה כעניין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני ה', וזהו להוציא את העבדים.

הרמב"ם קובע כי מטרת התקיעה היא לפרסם את שחרור העבדים ולהכריז עליו, שלא כתקיעת ראש השנה שיש לה משמעות של זכרון לפני ה'. דברים מעין אלה כותב גם רש"י (כו: ד"ה שוה), אלא שמוסיף גם את החזרת השדות: "תקיעתו ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים והשמטת שדות", ומעין זה גם בתוס' (שם ד"ה של וד"ה רבי), ובחינוך (של"א).^[13]

בגדרה המדויק של המצוה לאור דברי הרמב"ם נחלקו הרא"ם ומהר"ם אלשקר.^[14] מהר"ם אלשקר הוכיח ממטרת המצוה, הפרסום, שהמצוה היא במעשה התקיעה המפרסם, ולא בשמיעה. הרא"ם סבר שגם ביובל המצוה בשמיעה, ולכן פירש שהמצוה אינה ליצור את הפרסום אלא לקלוט אותו, בשמיעה. אמנם, לענ"ד, מדברי הרמב"ם המדבר על "הכרזה" נראים יותר דברי מהר"ם אלשקר,^[15] וכאמור, גם דיוק לשונו של הרמב"ם המדבר תמיד על 'תקיעה' מסייע לשיטה זו. לכן נראה יותר שאם מטרת התקיעה היא הפרסום, המצוה אכן תהיה בתקיעה.

אלא שלפי גישה זו, קשה עד מאד להבין מה ענין מלכויות זכרונות ושופרות ביובל. מה לברכות ר"ה שעוסקות בהמלכה ובזכרון אצל יובל, אם כל תקיעתו היא מטעם 'טכני' של הכרזה ופרסום?^[16] ואכן, בתוספות בארו שיש לברכות אלה מקום ביובל לפי שאחר שלמדנו גזרה שוה בין ר"ה ליובל, היא מלמדת שגם ביובל העולם נדון כבראש השנה, והברכות נאמרות בשל היותו של יום הכפורים ביובל יום דין (ומאחר שכך, איני יודע למה אינם סוברים שגם התקיעה היא משום הדין). ע"פ הבנת התוספות, שהתקיעה היא לפרסום ואילו הברכות הם משום הדין, מובנים דברי ערוה"ש העתיד (זרעים, יובל לא ס"ב) שהציע שביובל לא יהיה חיוב תקיעה על סדר הברכות.

אמנם ממפרשים אחרים עולה משמעות נוספת לתקיעה ביובל. הריטב"א כותב (כו: ד"ה אמר) שהתקיעה היא "חירות ושמחה",^[17] כלומר, מטרת התקיעה אינה לפרסם את החירות, אלא לבטא אותה ואת השמחה שבה. נראה שניתן להרחיב כיוון זה ולבאר שביטוי החירות בתקיעה אינו רק ביטוי החירות ה"ארצית", אלא גם מבטא את מלכות ה' בעולם המתבטאת ביובל בהוציאו את העבדים לחירות. א"כ, מובנת אמירת הברכות ביובל, לפי שגם הן עוסקות בהמלכת הקב"ה.^[18] סביר שגם לפי זה עיקר המצוה יהיה בתקיעה ולא בשמיעה, כפי שאכן מצינו בשיטת הריטב"א, שכן מדובר בהבעה כלפי חוץ של השמחה על החירות ושל המלכת ה'. אמנם, בר"ה לדעת הריטב"א המצוה בשמיעה, ולכן נצטרך לומר בשטתו שעיקר תקיעת השופר בר"ה אינו להמלכה אלא דוקא לתפלה ולזכרון, לעומת היובל בו עיקר התקיעה הוא להמלכת ה'. ברכות מלכויות זכרונות ושופרות שייכות הן ליום שעיקרו בדין ובתפלה והן ליום שעקרו מלכות ה'.^[19]

עוד ניתן להציע, כהמשך לדברי תוספות (ובשונה מהם) שגם התקיעה ביובל קשורה להיותו יום דין. כן יסד הפייט: "לקרוא דרור מרעה לארץ לא זרועה... קול להעביר תרועה בשופר".^[20] גם ה'מרומי שדה' (כו: ד"ה וביובלות) כתב שודאי שביובל התקיעה היא לתפלה ולזכרון כבר"ה, ולכן תקנו בה ברכות כר"ה. לדבריו, גם ר' יהודה האומר בפירוש שם ש"ביובל כמה דפשיט איניש טפי מעלי", שרגילים לפרשו על זקיפת הראש שבחירות, המנוגדת לכפיפת הראש שבתפלה, אינו מתכוון אלא לתכונה המתאימה לתפלה ביובל, השונה מתפלת ראש השנה, אך לא מתכוון שתקיעת השופר ביובל אינה קשורה לתפלה כלל. אם אכן תקיעת השופר ביובל גם היא כתפלה וכזכרון, יהיה נראה לומר שמצותה בשמיעה כר"ה.^[21]

לסיום, יש להעיר שדיון זה עסק במטרת חיוב התקיעה המוטל על כל אחד ואחד. מדברי הרמב"ם לעיל משמע שישנו דין נפרד של תקיעת שופר בבי"ד.^[22] מדברי הריטב"א (ל. ד"ה אמר) הסבור שהצורך לתקוע דוקא בזמן בי"ד הוא מעיקר המצוה, שהרי אין ביובל גזרה דרבה,^[23] נראה שחיוב בי"ד וחיוב היחידים הוא חיוב אחד, והיחידים בתקיעתם בזמן בי"ד מצטרפים לקיום חובת הבי"ד. הגרי"פ פערלא בביאורו לספהמ"צ לרס"ג (עשה ס"ג), מדייק שחיוב התקיעה על בי"ד הוא המקדש את שנת היובל, ולכן אינו נמנה בנפרד ממצות הקידוש לדעת רס"ג, וכנאמר "והעברת שופר... וקדשתם את שנת החמשים".^[24] לפי דעה זו, ניתן להתלבט האם תקיעת היחידים נפרדת מתקיעת בי"ד ובעלת מטרה שונה, כדברי הגריפ"פ שם, או שגם תקיעת היחידים היא רק הרחבה של מצות בי"ד לקדש את השנה בתקיעת שופר. א"כ, סביר שמצות היחידים תהיה בשמיעה בלבד, שהרי הם רק נגררים אחר מצות בית דין לתקוע, ובתקיעתם 'ממשיכים' את התקיעה שנוצרה בבי"ד אל כל ישראל.^[25] 

סיכום

בסוגית הגמרא, מופיע הדין שביובל 'כל יחיד ויחיד חייב לתקוע' פעמים, ובפעם השניה מפרשתו הגמרא כהיתר לתקוע גם שלא בפני בי"ד, משא"כ בר"ה שחל בשבת. בעוד לפי התורא"ש גם הברייתא הראשונה באה ללמד דין דרבנן זה, לדעת הריטב"א והר"ש מדובר בשני דינים שונים. לדעת הריטב"א הדין הראשון מחדש שביובל חייב כאו"א לתקוע בעצמו, ולא ניתן לצאת בשמיעת התקיעה מאחר כנהוג בר"ה. בדעת הרמב"ם, שהביא בהלכותיו את שתי הברייתות, מדויק שאלו דינים שונים. הצענו לדייק שהרמב"ם סובר כפירושו של הריטב"א, מתוך דבריו בתשובה על ההבדל בין הגדרת המצוה בר"ה כשמיעה (כפי שהוא סובר) לבין הגדרתה האפשרית כתקיעה, ובהתבסס על דברי הרמב"ם שביובל המצוה אכן בתקיעה. עוד הצענו, שאת השאלה האם ביובל יש מצוה דוקא בתקיעה, ובפרט כשיטת הריטב"א, ניתן לתלות בטעמים שונים שנתנו לתקיעה זו. אם מטרת התקיעה היא פרסום יציאת העבדים, או אף להבעת השמחה על יציאתם, סביר שהמצוה תהיה בתקיעה, ואלו אם מדובר בתקיעה שהיא כעין תפלה, או בתקיעה שהיא המשך לקידוש בי"ד את היובל, יתכן שהמצוה תהיה בשמיעה.

[1] בפשטות, בתקיעת השופר ביובל, שמצוותה ביום הכפורים, אין הבדל בין שבת לחול, שהרי קי"ל עירוב והוצאה ליום הכפורים. אמנם בתורא"ש ובראשונים נוספים כתבו לשון שבת גם גבי יובל, ולכאורה ניתן להבין כך גם מברייתא דרבא. יתכן שמדובר בשגרא דלישנא מדין ר"ה, ואולי כתבו כן רק לרבותא, לפי שהיתה הו"א להחמיר יותר בשבת שהיא איסור סקילה (טורי אבן ד"ה תקיעת).

[2] המאירי לא פרש את דברי הברייתא ולא התייחס לקושיות דלעיל, אולם ברור שאינו סובר כריטב"א, לפי שכתב שם "כל יחיד ויחד אף בגבולין חייב לשמוע או לתקוע", ונראה מהוספתו "אף בגבולין" שפרש כר"ש משאנץ.

[3] כן תרץ בשיטת הריטב"א ב'דרך אמונה' שמטה ויובל פ"י ה"י, באור ההלכה סוד"ה וכל; וכ"כ ב'במסילה העולה' ר"ה אות מה.

[4] המלים המוסגרות מופיעות בדפוס ונציה של"ד ע"פ הגהות מכתבי יד שהיו בישיבת מצרים, ומשם בדפוסים המאוחרים. בכתבי היד שלפנינו ובדפוסים המוקדמים יותר מלים אלו אינן מופיעות.

[5] ספר המצוות עשה קלז: "שצונו לתקוע בשופר בעשרה מתשרי", ואילו בעשה קע: "לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי".

בריש הלכות שמטה ויובל: "לתקוע בשופר בעשירי לתשרי", ובריש הלכות שופר: "לשמוע קול שופר באחד בתשרי".

[6] ההבחנה בין המצוות ע"פ לשון הפסוק מופיעה כבר ברדב"ז דלקמן. אולם, בעמק ברכה (שופר ב) דחה את החילוק בין ר"ה ליובל, וטען שלשונו השונה של הרמב"ם רק נגררת אחר לשון הפסוק, אך אינה רומזת להבדל אמתי בין החיובים.

[7] כך הקשה בלח"מ שם, בשם הרא"ם (שו"ת הרא"ם סי' מא), ובאחרונים נוספים.

האחרונים הקשו על חילוק זה גם לאידך גיסא, על ההנחה שבר"ה המצוה בשמיעה בלבד, ורבים מהם נקטו שיש בר"ה גם מצות תקיעה. ומ"מ, אין זה מעניננו, כי אף אם הן בר"ה והן ביובל המצוה היא בתקיעה, אין זה סותר לטענה שביובל חייב כאו"א ממש לתקוע. יתכן שבר"ה ניתן להוציא ידי חובה אף אם החיוב בתקיעה, משום שלתקיעה בר"ה יש דין תפלה, ושייך בה שומע כעונה (עי' בית ישי סי' ל, ושעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' ריא וח"ב עמ' פד–פה), אבל בתקיעה ביובל שאינה כתפלה (וכדלקמן) באמת לא ניתן להוציא במעשה התקיעה המחויב.

[8] מעין זה דחה מהר"ם אלשקר את דברי הרא"ם בתשובותיו סי' י [=שו"ת הרא"ם סי' מב].

[9] בדרך אמונה שם הביא ראיה שהרמב"ם לא ס"ל כהריטב"א, ממש"כ בהי"ב שבר"ה "אין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בי"ד", ומוכח לכאורה שגם בר"ה שמצוותו בשמיעה שייך לשון "כל יחיד ויחיד". ולענ"ד נראה שאין זו ראיה, שהרי כבר בארנו שהי"ב היא הברייתא השניה ויש לחלק בין הברייתות אע"פ שלשונן שווה. וביותר, שהרמב"ם דקדק ושנה בהי"ב מלשון הברייתא וכתב "כל יחיד ויחיד תוקע" ולא "כל יחיד ויחיד חייב", וכפי שנתבאר בגמ' שהברייתא עוסקת באיסור התקיעה בשבת ואופני היתרה, ולא בחיוב ופטור. כלומר, בהי"ב כותב הרמב"ם שבפני בי"ד מותר לכל יחיד ויחיד אפי' לתקוע, וא"כ שוב אין מדובר על שמיעה, ולא על עיקר החיוב, ובטלה הראיה.

[10] במהד' מכון ירושלים סי' קלה.

[11] אולם, שמעתי מאאמו"ר שניתן לדחות ראיה זו. הרמב"ם בתשובתו מבאר שבר"ה המצוה היא אך ורק בשמיעה, והתקיעה אינה אלא כעשית סוכה, ולכן הוא מציג כנגדה הבנה קטבית הפוכה, שהמצוה היא אך ורק בתקיעה, ואין כלל צורך לשמוע. עדין אפשר שלדעת הרמב"ם מצות התקיעה ביובל אינה דומה לאף אחד מן הקטבים הללו, וגדרה הוא "לתקוע כדי לשמוע" או כעי"ז. לפי הבנה ממוצעת זו ניתן לומר שאע"פ שלמדנו מן הפסוק שמעשה המצוה ביובל הוא בתקיעה, שלא כבר"ה, יש קיום בשמיעה. ממילא, אם התקיעה היא רק מעשה המצוה אך הקיום הסופי הוא שמיעת הקול היוצא ממנה, יתכן שניתן לצאת ידי חובה בשמיעת התקיעה מאחר התוקע מדין שליחות, ע"פ דברי הקצוה"ח (קפ"ב, א) שבמצוות שעיקרן בתוצאה מועילה שליחות למעשה המצוה, וכשחיטת הפסח.

[12] העירני אאמו"ר שעצם בחירת הרמב"ם להרחיב בטעמי התקיעה ביובל, ואף לחלק בינם לטעמי התקיעה בר"ה, שלא כדרכו בספהמ"צ, מהווה ראיה שהוא מבקש להדגיש בכך הבדל בגדר חיוב שתי המצוות.

[13] בדרך אמונה (שם הי"א באור ההלכה ד"ה שופר) העיר שכנראה מקור דבריהם בגמ' שבת קלא:.

[14] חליפת האגרות כולה נמצאת בשו"ת הרא"ם סי' מ–מב, ודברי מהר"ם אלשקר נדפסו גם בתשובותיו סי' ח–י.

[15] לשיטת הרא"ם, שהמטרה היא השמיעה, יש מקום לדון למה התחייבו כל ישראל ולא רק בעלי העבדים.

[16] ועי' טו"א (כו: ד"ה שוה) שנתקשה בזה, עד שכתב שאכן אין לברכות אלה מקום ביובל, אלא שהן נאמרות על כרחנו מכח ההיקש בין יובל לר"ה. וכדבריו משמע בתורא"ש (כז. ד"ה כרבי) אלא שהוסיף שמ"מ אמירת הברכות אינה שקר כי מדובר ביום הכפורים.

[17] וכעי"ז בספורנו עה"פ.

[18] עיין גם דברי הרד"ק (תהלים פ"א, ד): "ונראה כי זה הוא טעם מצות התרועה בר"ה לפי שבטלו אבותינו מעבודתם ביום זה והתרועה הוא סי' שילוח עבדים", מקור זה הראני אביעד ברסטל, ותשו"ח לו.

[19] עצם ההנחה שאם התקיעה היא לזכרון עיקר מצוותה בשמיעה יוצאת מדברי הרמב"ם, כדלעיל. בטעם הדבר, עי' בדברי הרמב"ם הנודעים בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד) שיש בתקיעה רמז לעורר את השומעים לשוב בתשובה, וכך אכן כתב גם הריטב"א (לד. ד"ה כתב הרי"ף).

[20] רבי אלעזר הקליר בתקיעתא לשופרות בר"ה. ומבואר שמלבד קריאת הדרור לארץ כפשוטה בתורה, השופר גם "קורא דרור לארץ" מגזרות רעות, וא"כ התקיעה היא גם 'אפושי רחמי'.

[21] ואכן כך עולה מדברי ה'מרומי שדה' בר"ה ל., וע"ע שו"ת דברי יציב או"ח סי' רנד.

[22] זאת בפרט אם גורסים כגרסת ד"ו דלעיל, הגורס ברמב"ם שני מקורות, אחת לחיוב הבי"ד ואחת לחיוב היחידים.

[23] ראשונים אחרים חולקים על הריטב"א וסוברים שגם ביובל הצורך בזמן בי"ד הוא משום גזרה דרבה, אלא שהקלו ביובל וגזרו להצריך זמן בי"ד ולא בפני בי"ד כבר"ה, עיין למשל בעה"מ ח. באלפס.

[24] ויש לעיין בזה לשיטת ר"י בנו של ריב"ב הסובר שהיובל מתקדש מר"ה (ר"ה ח:), ואילו תקיעת השופר היא ביו"כ. ועי' טו"א שם ד"ה מר"ה, ולעומתו במזרחי (ויקרא כ"ה, י), ואכמ"ל.

[25] ועי' ב'במסילה העולה' ר"ה אות מו, שכתב כעי"ז בשטת הרמב"ם.